חגיגות (כפולות, עגולות, נשכחות)
נכתב ב14/10/2003 16:29

חגיגה כפולה:

בערב חג אבי חוגג יום הולדת כפול, יום השנה להיוולדו, ויום השנה לפציעתו, מבערך יום לפני כיפור ועד שמתחיל החג הוא מסתובב זועף, עצבני, הפציעה מציקה לו, הוא יודע שזה פסיכולוגי אבל זה מרגיש פיזי לחלוטין, הוא מצוברח וכל מי שאומר משהו נקלע לטווח אש, הוא שקוע בעצמו, לחוץ, מוטרד, וכמה שאנחנו כולנו מבינים שהוא עבר דבר ממש נוראי במלחמה האיומה ההיא, עדיין הימים האלו מעצבים את חיינו לא פחות מאת חייו, רגעי חוסר הסבלנות הללו (שאינם שייכים רק לתאריך זה, אבל הם צפים בו ביתר שאת) מהווים את הטראומה של ילדותי.

חגיגה עגולה:

לפני חצי שנה אמי סגרה יובל שנים, בערב חג אבי הצטרף אליה, וקצת לפני פורים הם חוגגים 30 שנות נישואין, מעין שנה עגולה שכזו, שמחייבת הרבה השקעה מצידנו, הילדים, השקעה שלאיש מאיתנו כבר אין כח או רעיונות עבורה, אבל חייבים, כי איך אפשר שלא....

כשלאמא היתה יומולדת קנינו מתנה לבית, בראש השנה הם קיבלו לוח משפחתי מעשה ידינו להתפאר, ביומולדת של אבא תלינו על הקיר מסגרת ובה התמונות של כל המשפחה שהם הקימו (11 איש: הם עצמם, אנחנו הילדים, החתן והכלות, ושני הנכדים), ומתישהו הם גם יקבלו מחברת מלאת איחולים מקרובי משפחה וחברים טובים, אנחנו עוד עובדים על הכנתה.

אין לי מושג מה יהיה כשיום הנישואים העגול יגיע, ואין לי מושג מתי נצליח סופסוף לעשות להם איזו ארוחת ערב לכבוד החגיגות הללו, כי מתנות, גם אם הן לא קנויות אלא עשויות, הן לא חגיגה, חשבתי לצרף את זה לאיזו חנוכת בית שלנו אבל כל הזמן יש אירועים משפחתיים שמונעים, נראה...

חגיגה נשכחת:

לפני שבוע מלאו ליציאה הראשונה שלי ושל הבעל ארבע שנים תמימות, בדיוק חודש אח"כ לבעל תהיה יומולדת, ועוד חודש אח"כ תמלא שנה לנישואינו, כמה חגיגות אפשר לדחוס בפרק זמן קצר?

כשרק התחלנו לצאת עשינו משהו מיוחד בכל חודש שחלף, איכשהו יצא שחודש אחד הוא הביא לי משהו (כרטיס ברכה, מתנה, פרח וכן הלאה) וחודש אח"כ אני הבאתי לו משהו (בלי לתאם מראש), ככה עד החצי שנה, ואז עברנו לחגוג רק חצאי שנים, כשהיינו שלוש שנים ביחד היינו חודשיים לפני החתונה, וההכנות היו בשיאן (התארסנו חודש וקצת לפני כן), אז לא חגגנו, אבל כן חגגנו חצי שנה לנישואים (יום טיול).

ועכשיו?

ארבע שנים ואפילו לא זכרנו לחבק ולנשק אחד את השני ביותר תשומת לב לכבוד האירוע, האם האדישות שלו לתאריכים חלחלה אליי? או שמא אחרי הנישואים באופן אוטומטי נמחקת המשמעות של הפגישה הראשונה והתאריך היחיד שמצויין הוא תאריך החתונה?

והאם הוגן לבוא לבחור חילוני ולהגיד לו שעפ"י הרמב"ם הוא צריך לשמח אותי בחג? לא רוצה שמלה ותכשיט, אבל עצוב לי שלא קיבלתי ממנו לראש השנה אפילו כרטיס עם איחולי שנה טובה, ואולי רק כשיש ילדים הבעל מתחיל להשקיע בחג באשתו, כדי שהם ילמדו?

ועוד חגיגה לסיום:

חג סוכות, חג שבו מצווים להיות שמחים, ואכן, כך או אחרת, אולי בגלל האורחים, ואולי בגלל שהגננת גרגמל לא עובדת, ואולי משהו באוירה, או הרגל, בכל מקרה - אני שמחה!.

ראיתי שכולם כותבים לאחרונה על ההורים, אז הנה גם אני
נכתב ב4/10/2003 22:42

אנחנו ארבעה ילדים.
 
אני הבכורה.
שנה אחרי בא המלאך של המשפחה (זה שכבר הביא להוריי שני נכדים).
שבע שנים אחריו זה שעכשיו בצבא (להלן החייל).
ושבע שנים אחריו בן הזקונים (להלן הקטון).
 
אני והקטון דומים פיזית למשפחה של אמא, פנימית למשפחה של אבא, ומאוד מאוד האחד לשני.
שני האמצעים דומים פיזית למשפחה של אבא, פנימית למשפחה של אבא.
 
החייל הוא המפונק בבית, בכל ריב שלנו תמיד צידדו בו (בלי לשמוע בכלל את השאר), תמיד דאגו לתת לו כל דבר שרק היה נדמה שהוא רוצה, כירכרו סביבו, פיטמו אותו, תמיד אמרו שהוא לא צריך לעזור (כי הוא בישיבה, כי הוא בחופש, כי הוא במכינה, כי הוא בצבא).
 
הקטון הוא המוזנח, ההורים כבר כמעט לא בבית, אנחנו כבר בנינו כל אחד את משפחתו (החייל יעשה את זה בינואר), הוא רוב היום לבד ואיש לא משגיח מה איתו.
 
המלאך... לא ציפו ממנו לעשות הרבה דברים בבית, אבל הוא עשה, כך שכל מעשה ומעשה שהוא עשה נחשב כ"וואו, גם הוא עוזר בבית", זה לא שהכנפיים שהדביקו לו לא מתאימות לו, זה רק שמעולם לא הסתכלו מסביב וראו שיש פה גם עניין של ציפיות נמוכות.
 
ואני...
ממני תמיד ציפו להרבה, ולכן מה שלא עשיתי לא היה מספיק, כשהייתי שוטפת לשבת את כל הבית עשו פרצופים כי לא עזרתי להכין את האוכל, כשהייתי שוטפת כלים של ארוחת שבתית אחת בכל שבת היו עושים פרצופים שבמשך השבוע אני כמעט ולא שוטפת כלים, אפשר להמשיך בדוגמאות הללו עד אין סוף, אבל באמת שחבל.
 
אתמול אמא התקשרה, אמרה שהחייל מאושפז, שניסע לבקר, שזה הכי קרוב אלינו, שארוסתו כבר היתה שם, והם אולי גם ייסעו, מכיוון שהם אכן נסעו החלטנו אנחנו לסוע במוצ"ש.
 
אז היינו שם היום, הילד מאושפז בגלל דופק נמוך, לא משהו רציני, הוא נראה נפלא, רק מעט משועמם, מאמא קיבלתי חמש שיחות טלפון בחצי השעה שארכה הנסיעה, לוודא שהבאנו לו מיץ ועוגיות ומה לא, לצום, "כי הוא ביקש ואת יודעת שהוא אף פעם לא מבקש כלום", כשסיפרתי לו את זה הוא צחק והעיר את הערתו הניצחית "טוב, לאמא תמיד היה זיכרון סלקטיבי בקשר אליי", מסתבר שכמו שטענו אכן יש מכונות לפחיות במקום, אבל אמא לא ראתה אותם, והחייל היקר רק אמר שיהיה נחמד אם תהיה לו שתיה, שום דבר מעבר.
 
עושה רושם שאיכשהו אמא שלי לא נותנת לאחד הזה לעזוב את הסינור שלה, למרות שבבית יש לה אחד קטן ממנו, למרות שהוא עומד להתחתן בקרוב, למרות שלא היתה לה שום בעיה לשלוח אותנו הגדולים לדרכנו.
 
יודעים מה? אני פשוט מקנאת, פשוט עד כדי כך, כשאני עזבתי את הבית הדאגה העיקרית היתה "מה יגידו החברים על זה שהבת שלנו גרה בדירה משלה בלי להתחתן" (ככה זה אצל רוב הדתיים, לא עוזבים את הבית עד לחתונה, וזה כשרוב הילדים לומדים בתיכון בפנימיות), לא ממש הפריעה להם ההתנתקות שלי (אולי אפילו רווח להם, אלוהים עדי שלי בהחלט רווח).
 
מי אמר ש"כל המשפחות המאושרות מאושרות באותה הצורה" (בטח עיוותתי)? הוא כנראה לא עשה תחקיר רציני מספיק, גם המשפחות החמות, האוהבות, המאושרות, מסתירות אצלן את חוסר האושר, אם לא של כל המשפחה, לפחות של חלק.
 שמור   בטל