איך למדתי לבשל
נכתב ב15/11/2003 19:10

שוב טריגר ממיס.אנדרסטוד.

תמיד ידעתי לעשות כמה דברים פשוטים, שתי עוגות שלא מצריכות להפעיל מיקסר או להכין קצף, אומלט או שניים, שניצלים, דברים פשוטים.

כשסיימתי את האוניברסיטה אמי חלתה, היא יצאה מזה בלי שאריות, אבל בזמנו זה היה מפחיד מאוד, וגם קשה, במשך חודש וחצי היא לא זזה מהמיטה מלבד לפיפי (בהתחלה מהמיטה בבית, אח"כ ממיטת בית החולים ושוב מהמיטה בבית), אח"כ לאט לאט היא חזרה לחייה בחזרה, לא בבת אחת.

אני הבת הבכורה, אומנם האח הבא קטן ממני רק בשנה, אבל הוא היה אז בצבא, והבאים אחריו היו עדיין בימי בית הספר שלהם (אחד בתיכון והשני ביסודי), כך שאני זו שהתחלקתי עם אבי בעול הבית, יום יום הייתי שולחת את הקטן לבית הספר עם כל מה שצריך (הבינוני היה בפנימיה), יום יום סעדתי את אמא, דאגתי לבית (כביסה, כלים, כאלה), עניתי לטלפונים של כולם, והכנתי אוכל.

כשאמא היתה בבית, וגם יותר מאוחר כשהיא היתה בבית חולים, ישבתי לידה כל יום, אמרתי לה איזה מצרכים יש בבית, ורשמתי את המתכונים שהיא הורתה לי להכין, בשר, דגים, תוספות, מרקים, ה-כ-ל, בשבתות עזרו לנו, קרובי משפחה וחברים אירחו אותנו והכינו לנו מנות שונות, אבל הצהריים ביומיום היו כמעט לחלוטין שלי (מלבד יומיים בהם בת דודתי שתמיד היתה בשלנית באה ובישלה לנו).

אמא חזרה הביתה, אני למדתי לבשל בלי לסלוד מהעניין (אבל עדיין לא חשבתי שזה יהיה תחביב שלי יום אחד), והכל באיזה שלב חזר אל מקומו בשלום.

חודש אחר כך, אולי קצת יותר, בחנוכה, בהדלקת הנר המשפחתית (כל הצד של אבא בביתה של סבתי) שאלו את אמא כל מיני דברים על התקופה, איך הסתדרנו וכדומה, ואז היא הוציאה מהפה את המשפט הבא "רדרל הכינה להם כל יום שניצלים, אבל הם נשארו בחיים" (אולי אני מעוותת את החלק השני של המשפט, אבל הראשון הוא ציטוט מדוייק, משפטים שכאלה נחרטים בזכרון אם רוצים ואם לא).

אבא שלי השתיק את הצעקה שלי במבט, קל לי ולו לקרוא אחד את השני עד היום, וכשהתקרבתי אליו הוא לחש "כזו היא, אני חייב לך, עכשיו אל תגידי כלום".

עברו שנים, מאז שגרתי בדירה משלי (עם שותפות, בהתחלה) ואירחתי חברים (את החבר לראשונה) גיליתי שבישול הוא כיף, שיש בו המון יצירתיות ומחשבה, והנאה, עם השנים גם גיליתי שיש לי כישרון לזה, שאני מסוגלת לאלתר גם על מתכונים שאני עושה לראשונה בחיי וכמעט אף פעם לא מפספסת.

ועוד דבר למדתי עם השנים, שלאמא שלי יש צורך עצום לדעת שצריכים אותה, היא לא זלזלה בבישול שלי מתוך כוונה רעה, אבל המוח שלה נוטה לזכור את הדברים כך שהיא האם המושלמת ושבלעדיה קשה לנו להסתדר, תעלול שהמוח שלה מעולל כדי שהיא תרגיש נחוצה, כנראה איזה חוסר שקיים בה, לא משהו שקשור אליי, אבל עדיין משהו שמדכא אותי בכל פעם שאני חושבת עליו שוב.

מ-ל-ח-מ-ה
נכתב ב19/10/2003 19:26

30 שנה, 30 שנה לאיבוד התמימות של אבא, 30 שנה לרגע בו חבריו מתו לו מול העיניים, 30 שנה של שקט, לא שהוא לא דיבר, אבל כמו שהוא דיבר השנה הוא לא דיבר ב30 השנים הקודמות, 30 שנה של רגעים שחוזרים ועולים, 30 שנה של חגיגות יום הולדת כפולות (הוא נפצע ביומולדת ה20 שלו), 30 שנה שבהם גדלנו עם אבא שלפעמים נכנס לקריזות וזה מה יש כי אחרי מה שהוא עבר מה נגיד, 30 שנה.

כמו שיוצאי שואה העבירו תסביכים לילדיהם, וקם דור שני ושלישי לשואה, כך גם לוחמים הקימו אחריהם דור שני, לא כל אחד, לא כל מלחמה, אבל אני יודעת כיום שאנחנו דור שני למלחמת יום כיפור, אני יודעת שהיה לי אבא שונה ללא המלחמה, שהחיים בבית היו שונים, ושחלק מהרגעים הכי קשים בילדותי ובבגרותי (עד היום) פשוט לא היו אילו אבא לא היה שם, ברמת הגולן, בקרבות הקשים.

היינו היום בלטרון, אבא סיפר קצת, לא דברים חדשים (אם כי חלק מהסיפורים שמעתי רק השנה לראשונה), עושה לו טוב לדבר, משחרר, מרגיע, עשה לו טוב להיפגש עם האנשים אחרי 30 שנה, להוציא החוצה, לשמוע איך זה היה נראה ואיך זה מרגיש עד היום גם לאחרים, לדעת שיש עוד כמה שיודעים כמה הבורג שהיית היה חשוב במלחמה, כי בעיתונים נתפסים לסמלים (כמו קהלני, כמו יאנוש, כמו אורי אור) ושוכחים את כל האנשים הקטנים שהיו שם איתם, ועשו לא פחות, לעיתים גם יותר.

כשאבא בקריז כל מילה שאומרים מביאה לו את הסעיף, כשאבא בקריז צריך ללכת על קצות האצבעות, כשאבא בקריז אני מצליחה לעצבן אותו יותר מכולם, כשאבא בקריז הוא אומר דברים שפוגעים בי מאוד (רגישות יתר שלי? קרבת יתר ביננו שמאפשרת לכל אחד מאיתנו לפגוע בול בשני?), אבא בקריז לפחות פעם בשנה, בימים שבין כיפור לסוכות, ומלבד זאת הקריז תוקף גם סתם ככה בימים של חול, ואי אפשר לכעוס עליו, אבא היה במלחמה, והכל נובע משם,

ואנחנו?

שנלך להאשים את האחראים.