אתמול היינו בבת מצווה מיוחדת
נכתב ב20/6/2005 13:48

לא בגלל אוכל, או מיקום, לא בגלל אולם, או קונספט, אלא בגלל התהליך שההורים העבירו בו את הילדה.

בשנה האחרונה, אחת לחודש, המשפחה (לעיתים כולם ולעיתים הילדה עם הוריה או אמה) יצאו לפגוש נשים יוצאות דופן, 12 סה"כ, אחת שכל כולה חסד, אחת שכל כולה חלוציות, אחת עם ניצוץ יהודי, אחת שהעם התאחד סביב משפחתה, ועוד ועוד נשים.

אחרי שאכלנו ושתינו ושמענו ברכות מפי הסבתות, האחים ובני הדודים צפינו כולנו במצגת שסיכמה את המסע הזה, מסע מקריית שמונה ועד לגוש קטיף, שמענו בתמצתיות על כל אישה והמסר שלה, ראינו תמונות ושרנו שירים שהתאימו לסיפור.

חלק מהנשים מאוד מוכרות, חלק אנונימיות לחלוטין, כל אחת עם סיפור חיים מדהים, וכמו שבן דודי, האבא של בת המצווה, אמר בסוף "כנראה שבכל אחד ברחוב מסתתר סיפור חיים מדהים, רק צריך לפקוח את העיניים והאוזניים".

אני יצאתי עם חוויה אדירה מבת המצווה, אני בטוחה שהילדה עצמה יצאה עם חוויה מוכפלת פי מליון, ואם אי פעם תהיה לי ילדה, ארצה מאוד לקחת אותה למסע דומה.

גם בקיבוץ, אגב, יש אירועי שנת בר מצווה, החגיגה המסיימת תהיה ממש בקרוב, בשנת בר מצווה עושים ילדי הקבוצה 13 משימות שחלקן קבועות וחלקן משתנות עם כל שנה, השנה למשל הם למדו הגנה עצמית, התרימו כספים לנזקקים שונים, חגגו ימי הולדת לקשישי הקיבוץ, ארגנו את מדורת ל"ג בעומר לקיבוץ כולו ועוד משימות, האחרונה נקראת "ערב שערים" ובה כל ילד מציג בפינה בחדר האוכל את עצמו, אוספיו וכדומה, פותח לנו שער לעולם שלו שניכנס ונכיר.

ערב שערים הזה שם במרכז את הילד, שכל האורחים יכירו אותו, והאירוע שהיינו בו אתמול עשה דבר דומה אבל שונה - פתח לנו שערים ל12 נשים עם ייעוד בחיים, כל אחת והייעוד שלה, בבוא יומי לארגן בת מצווה (לבת שאני עוד לא מתכננת ללדת, למי שבמקרה הגיע לפה לראשונה לפוסט הזה) הייתי רוצה לשלב את הדברים, לאפשר לאורחים להכיר את זו שבשמחתה באו לחגוג ולאפשר לה לפקוח את העיניים לראות כמה הרבה אפשר לעשות בחיים.

מזל טוב!

הייתי שבת אצל אח שלי
נכתב ב13/3/2005 13:38

עם אשתו ושני ילדיו המקסימים.

אני יודעת שאני לא אובייקטיבית אבל אין ילדים יותר מקסימים מהם.

אחי ואשתו, לעומת זאת, נראים לי הורים, איך לומר? קשוחים איפה שלא צריך ורכים איפה שצריך להיות קשוחים.

מצד אחד מי שמני לשפוט אותם, לי הרי עוד אין ילדים.

ומצד שני הורים שאפילו לא מנקים לילד בבוקר את קורי השינה הצהובים מקצה העין? לא הגזמנו במידת העצמאיות של הילד?

כך או אחרת שבת היתה נפלאה, לולא הייתי שוכחת את רוב הדברים -

שכחתי שמלת שבת, אז השאלתי משהו מגיסתי (הרזונת לאללה, לקחתי בגד מההריון שלה והוא היה במידה שלי, פאדיחה), שכחתי להטעין את הבטריה בטלפון, שכחתי מברשת שיער ושיניים, וגם כסף, וגם דאודורנט ובושם, ובסוף שכחתי בבית שלהם ספר שהייתי אמורה להחזיר היום לספריה באונ', פשוט בלגן.

הערב אחזור הביתה אחרי היעדרות ממושכת (מיום שישי בצהריים) לגינה בה שתלתי פרחים חדשים, לחתולים המתוקים שלי, לכלים שנערמו על פני כל המטבח בציפיה שמישהו ישטוף אותם, לבגדים המחכים לכביסה, למקום שהוא שלי, ואני כ"כ מתגעגעת אליו למרות שכרגע הוא ריק ושומם.

יאללה, שייגמר יום הלימודים הזה, אין לי כח.

אה, נראה לי שאת הסמנריון על הרומן המודרני אעשה על אחד מספריו של סאראמאגו, אם המרצה תאהב את הרעיון, נשמע טוב, לא?