לפעמים מציידים לקיבוץ שלנו חיילים, בעיקר אחרי חדירות או נפילות קאסמים רציניות.
(אל נא תדאגו לי, עוד לא נפל פה קאסם אחד בתחומי הבתים)
כשחזרנו במוצאי החג הראשון מהוריי הביתה ראינו חייל דתי שמשפחתו באה לבקרו, למחרת, יום שישי, ביררתי כמה חיילים דתיים תקועים לשבת באמצע השממה החילונית, הם היו שלושה, אז הזמנתי אותם לארוחות השבת בסוכתי.
בערב היו אצלנו שלושה חיילים, חמי וחמותי.
בצהריים באו רק שניים (המפקד שלהם לא, לא יודעת למה, אולי הוא היה בשמירה או משהו) וגם זוג חברים שלנו.
היה קצת בלגן להביא את הבית למצב נאות לאירוח, לבשל לכל כך הרבה (אני כבר לא מתורגלת) וגם לתקן את הסוכה שבמהלך החג התפרקה קצת.
אבל היה ממש נחמד
לארח זה תמיד תמיד נחמד
אבל לשבת בשולחן שבת חול המועד, עם "בואכם לשלום" ו"אשת חיל", עם קידוש ואושפזין וברכת המזון בשלושה, וכשאני לא צריכה לקדש או להסביר, עם דבר תורה על השולחן וזמירות שבת, אח, זה באמת היה תענוגי!
מצד שני זה משאיר אותי עם תחושה מאוד בודדה, נכון שהיא כמעט תמיד צצה לה ברצף החגים הזה, אבל השבת האחרונה הדגישה אותה יותר מהשנים הקודמות.
מה אני בדיוק עושה פה, בלי בית כנסת? בלי מישהו אחד שחולק איתי את אותה האמונה? בלי אפשרות לארח בשבתות אנשים שיקרים ללבי (אני יכולה לארח כמה אנשים שיקרים ללבי אבל כולם חילוניים, אין לי ממש אפשרות לארח פה אורחים דתיים חוץ מאולי חברות רווקות)? בלי קידוש ובלי מניין ובלי שום אלמנט דתי בסיסי?
ובתוך כל זה הבלגן התמידי סביב שמחת תורה, אני לא אוהבת את שמחת תורה אצל ההורים שלי, אני לא אוהבת אותה אצל אחד מאחיי, עוד לא ניסיתי אצל האח השני אבל הם אומרים שלא משהו אצלם, אבל להישאר פה? פה בכלל לא יהיה שום אלמנט של שמחה ותורה.
צריך להחליט לאיפה ניסע, ולמי יש כוח לסוע שוב כשכל כך הרבה לא היינו בבית לאחרונה... וצריך לברר מתי גזר מסיים בערב החג, אם זה בכלל ריאלי לסוע לאיזשהו מקום שהוא לא הוריי.