הייתי בפעוטון.
מוקפת ילדים בני שנה וחצי עד שנתיים וחצי.
אני ובתיה, הגננת בפעוטון, נעמדנו, חלק מהילדים חיקו אותנו, חלק מהילדים אמרו שיש טלפון ושנענה, כמה ילדים אמרו "רעש, רעש" ואחת אפילו רקדה למנגינה.
ואני יכולתי רק לחשוב עד כמה קשה לנו להסביר לילדים האלה מהי צפירה, ואיך בדיוק במלחמה הצליחו להסביר להם מה קורה? ואם ילדה רוקדת שכזו היתה במסתור איך אמא שלה הסבירה לה שחייבים לשתוק, ומתי מישהו היה מחליט שהסיכוי היחיד של כל השאר הוא השתקה טוטאלית שלה?
לבכות אי אפשר היה שם, בפעוטון, ותוך שניה חזרנו לטפל בילדים, כי אי אפשר אחרת, אבל על קצה היום, כשאני חוזרת לצפירה, הלב שלי בוכה, ונראה לי שדווקא הצפירה הזו, שהיתה מלאת הפרעות, ושלא הצלחתי לחשוב בה יותר מידי על כל מה שאני חושבת תמיד, תלך איתי הרבה יותר רחוק, בזכות ההמחשה המיידית והפשוטה.