הגיע הזמן להפסיק להזניח
נכתב ב28/10/2003 17:04

פרוייקט הרגשות, הרגש הקודם - כעס.

פרוייקט הרגשות שלי נזנח קצת בשטפם של החיים, וגם כי נתקעתי בלי רגש מנקר, אבל הנה זה בא, וחזרתי לעניינים עם רגש הבחילה.

הקיבוץ בו אני גרה מעלה בי בחילה, יש פה חוסר התחשובת מינימלית בבנאדם, אלא אם הוא אחד מנסיכי העדה, או אחד היושבים למעלה, לבעלי למשל יש שלושה שבתות רצופות שבכל אחת מהן יש לו תורנות אחרת, אני בטוחה שאם זה היה קורה לאחד האחראים על התורנויות הוא היה במקום מוצא פתרון, אבל אם זה קורה למישהו לא מקורב - נו, שהבנאדם יסתדר כבר, אפשר לחשוב.

גרגמל הגננת מעלה בי בחילה, המאה אחוז דרישה שלה מאחרים, החמישים חוז עמידה שלה בחובותיה, השם המפואר להפליא שיש לה כגננת שאני לא מצליחה להבין איך אין לו שום בסיס במציאות, והיחס שלה לעובדות איתה, פשוט מעוררת בחילה.

גם אנשים אחרים פה גורמים לי לרצון עז להקיא, אנשים שמגיעים חמש דקות אחרי שעת סגירת הגן וחושבים שהם עוד יכולים לשאול מה הילד עשה היום, אנשים שמתעקשים שהילדה שלהם ללא כינים כשהיא כל היום מתגרדת, אנשים שמרכלים ללא הרף ויודעים על כל איחור במחזור של כל בחורה, על כל רומן של כל גבר נשוי (אבל לא מספרים לאשתו), יאק.

האוכל בגן גורם לי לבחילה, גם המראה שלו, וגם הערבוביה שיש לעיתים בין הבשר לחלב, והצורה המלוכלכת בה הילדים אוכלים, והצורך לקום באמצע הפרוסה לנגב את התחת של אחד הילדים, טוב, אני ארחם עליכם ולא אמשיך.

האירועים המשפחתיים הרבים מספור נראים כבר דביקים עד כדי בחילה, והכי הכי רצון להקיא אני מקבלת מהמקרר הריק ומעלה העובש (טוב, האמת שעכשיו דווקא יש בו כמה דברים טובים, זה סתם בשביל הציוריות).

הכעיסו אותי, מאוד
נכתב ב8/10/2003 16:00

פרויקט הרגשות, הרגש הקודם - חרטה.
 
הקיבוץ, או יותר נכון נציגיו, כמו אחראית כח אדם ששיבצה אותי לתורנויות הגשת אוכל (לא כשר, להזכירכם) בשבת, ולא הבינה למה אני מתווכחת איתה על זה (אלוהים! הרי כבר היה פה חבר דתי, ומצאתם לו פתרונות, אז איך זה שאני צריכה לעבור את כל הריבים שלו מחדש?).
 
גם ראשי פורטל מסויים הכעיסו אותי, כבר שנים שאני מנהלת שם פורום (הנה עוד פרט שלא ידעתם עליי) וכל פעם התנאים מדרדרים, עכשיו הגענו לסוף דרך, נגמר התשלום על האינטרנט, מעכשיו אני צריכה להרים פורום שמכניס להם קהל ופרסומות - בלי לקבל דבר בתמורה.
 
גם הבעל של ר' מכעיס אותי, החוצפה שלו לפלוש לפרטיות שלי כל פעם מחדש בקללות ועלבונות מצליחה להוציא אותי מכליי גם כשכלפיי חוץ אני שומרת על ארשת פנים שלוה.
 
יש עוד שמכעיסים אותי, אבל כתבתי עליהם בעקבות פרוייקט התשליך של זוש, ועכשיו, כשהכל כבר נשרף, מה הטעם לדוש עוד בכעסים שכבר כילתה האש?
 
היו שלום, כעסיי הנושנים, ברוכים הבאים, כעסים חדשים, והלוואי ויום אחד משהו ברוטינה ישתנה, ואוכל לומר "שלום ולא להתראות".
 
********************************************************************************************
תוספת:
כמובן ששכחתי את הכעס הכי רציני:
מאז התחלף השעון עוד לא סידרו את המרכזיה בקיבוץ, מה שאומר שכל יום אני מתעוררת מהשכמות טלפוניות החל בשעה 5:30 בבוקר, אז הנה לך, א"ב, אתה מאוד מכעיס אותי! במיוחד שהודעת שבשלישי אחה"צ הכל יאורגן, והייתי בטוחה שהיום סופסוף אקום בשעה הנכונה, ושוב נכונה לי התעללות.שמור   בטל