קופסת הטישו

חרוזים בשרשרת

כי חזרתי לחשוב בתבניות של פוסטים, והגיע להוציא את זה מהמערכת.

זו מהפוסט הקודם עדיין בחזקת נעלמת, וברור לי שזה ישאר ככה. קצת ממלא אותי כעס. קצת ממלא אותי רצון שיכאב לה בחזרה. זה מפתיע אותי. לא חשבתי שאני אדם נקמני. אני באמת לא מתנחם, גם לא חצי, מצרת רבים. לא זכורים לי רגעים של שמחה לאיד על כאב של אנשים אחרים. אבל אולי אני סתם משלה את עצמי.

יאללה, שתצא לי כבר מהראש. נמאס לחשוב עליה.

החיים נוהגים כמנהגם וממשיכים הלאה. אני עדיין באיזשהי לולאה ארוכה שנידונה לחזור על עצמה לנצח. עלו לי כמה דימוי-תכנות בנושא, אבל אני חושב שהבלוג הזה מספיק מביך גם ככה.

איכשהו, עדיין לא ברור לי איך, הצלחתי להשיג אישור לאירוע דומינו באונ'. 17 למרץ זה התאריך שבו נפיל 50 אלף(!) אבנים. קצת מפחיד אותי, האמת. האם זה גדול עלי?

למי שלא יודע על מה אני מדבר, הנה סרטון מלפני שנה (חנוכה 2011), שיתאר טוב יותר:

אני חושב שזו פעם ראשונה שאני מטמיע סרטון בבלוג הזה. וואו, איזה דינוזאור אני.

שבוע שעבר היה רוקי ב"ש. היה נחמד. שוב קיבלתי תזכורת לכמה שהדעות שלי שונות מהדעות של רוב האנשים. לפחות רוב האנשים הנורמטיביים. האם עלי לחפש חברים בפינות היותר רדיקליות של החברה? אני קצת מקווה שלא.

חסרה לי תחושת המשכיות בחיים. ההרגשה הזו שיש קשר בחיים שלך למה שעשית שלשלום לבין מה שתעשה מחרתיים. אני מרגיש כאילו האירועים בחיים שלי הם חרוזים משרשרת שהתפרקה. פזורים על הרצפה באקראי, בלי חוט שיחבר בינהם. חסרה לי תחושת מטרה.

באופן שממש לא אופייני לי הזמנתי בחורות לצאת. כל סירוב היה בעיטה במגדל הבטחון העצמי המזוייף שלי.

אולי אני מתבכיין יותר כי יום ראשון היום.

שיהיה שבוע חמים ונעים.