אין לי את הכוחות הנפשיים להתמודד עם זה.
אבל אני יודע שאני אנסה. אנסה עד שאני עד שאני אצליח או עד שאשחק לעפר דק. מה שיקרה קודם.
כי אני לא יכול להרשות לך לפגוע בעצמך.
אני לא כמו האחרים.
אני פועל.
ואני תוהה באיזה צעדים עלי לנקוט.
ההרגשה הראשונית אומרת ללכת לספר לבעל מקצוע. לא אחת שאת בוחרת מה לספר לה. מישהו שידע הכל. שתהיה לו הסמכות לכפות עלייך טיפול.
אני יודע שהצעד הזה קיצוני. אני יודע שתשנאי אותי אם אני אנקוט בו. ובצדק. מעלתי באמונך והלכתי וסיפרתי דברים אישיים שסיפרת לי.
אבל אם אני אנקוט בו, אני אעשה את זה בידיעה שזה יהיה שווה את זה. בידיעה שלמרות שתשנאי אותי, את תחיי בשביל לעשות את זה.
ונכון לעכשיו, זה הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו, אחרי שדחית את עזרתי האישית.
וכן, אם נגיע למצב כזה, אני אכפה את העזרה שלי עלייך. בשביל שתחלימי.
כי לעזאזל!
למה לך להקיא פעמיים ביום עם איך שאת נראית?
את נראית טוב!
סתם נראה לך שאני רוצה אותך?
יש לי סטנדרטים גבוהים, בסופו של דבר.
את חייבת לשלוט בזה. אל תגיעי לנקודה שזה שולט בך!!
ואם כבר הגעת, תגידי לי.
ביחד, נעשה משו בשביל שזה יפסיק.
לא יודע מה. אני אחשוב על משהו. אתייעץ עם אנשי מקצוע. אפגיש אותך עם אנשים שעברו את זה.
כל דבר בשביל שתחלימי.
העיקר שתחלימי.