קופסת הטישו

הבלוג סגור.

הקטע הזה נועד לעיני בלבד, אך אני יודע שאנשים אחרים יקראו אותו, לאחר שאפתח את הבלוג.

אני לא יכול לסגור את הבלוג לנצח. זה יותר מדי חלק ממני.

וזה מה שמעצבן אותי.

שאנשים מכירים אותי דרך בלוג.

שאנשים לא מספרים לי את הסיפור, אלא שולחים אותי לקרוא פוסט.

חסרה לי קרבה אמיתית.

אנשים שאני אגיד שאותם אני מכיר דרכם, ולא דרך בלוגים.

חסרה לי גם קליקה חברתית. רדוד ככל שזה יהיה.

אתמול הייתי בבית של אפי עם אותה החבורה [פלוס מינוס] מיום העצמאות.

כולם שם בכיתה י', והתחלתי להרגיש זקן.

הרגשתי לא קשור.

וזה פשוט הכה בי, בזמן שנעלתי נעליים למעלה - אני לא קשור. לשום מקום. אין איזה חבורת אנשים שאני יכול לקבוע איתה וזה יהיה ברור מי יגיע, מי זה מי וכד'.

וזה לא אשמתם. הם קיבלו אותי בלי בעיות, בלי קשר לזואי. בלי קשר לזה שאני שתי כיתות מעליהם ולפחות שנה בגיל.

אני מקנא בהם, שיש להם אחד את השני. גם אם זו לא החברות הכי עמוקה בעולם, לפחות הם יודעים שהיא קיימת ויכולים להשען עליה.

וזה לא שאין לי חברים. יש המון אנשים שאני מגדיר כחברים שלי. אבל הם רחוקים לי. וזה לא משנה כמה פעמים אלירז ישקיע ויבוא אלי [והוא היחיד בנתיים שראוי לאות ציון על כך], הוא עדיין יהיה רחוק.

התקופה הזו עומדת להגמר.

חודש ויום עד לבגרות האחרונה, שלושה שבועות הפסקה ואז מועד ב'.

ואז אני אעשה טיול. טיול שכזה, מצפון לדרום.

נתחיל בקריות. אני אבקר את אלירז, סוף סוף.

משם - לאן שיצא. בטח אעבור בחיפה, בכרמיHell, גוש דן, ירוחם.

יש לי זמן לתכנן.

אבל תמיד אהיה לבד.