קופסת הטישו

שינויים

אני לא אותו בן אדם כמו סוף שנה שעברה.

זה הגיוני, חלפה שנה, בן אדם ישתנה.

אני מרגיש שההיסטוריה חוזרת על עצמה. הסיפור עם ליאור, במיוחד. מעניין מי מפה מכיר אותו [עדי בטוח, אדוה אם היא קוראת פה... היסטוריה עתיקה].

היום בני בא לאפי.

פחות מפריע לי שהוא בא אליה [מקנא מאוד כן, אבל אני יכול להתמודד עם הקנאה שלי].

יותר מפריע לי ששאלתי אותה "מה קורה בסוף?" [כי ההורים שלה לא הסכימו שהוא יבוא] והיא ענתה "כלום".

אני מעדיף לקבל את האמת המרה בהתחלה מאשר לגלות אותה אח"כ. פחות כואב.

היום סידרתי את הארון שליד המחשב. ארון שלא סודר לפחות שנתיים. מצאתי שם דברים נוסטלגים מליאור, מפגשי ישרא, אדוה, המשלחת לגרמניה. דברים שרק הזכירו לי כמה השתנתי.

זה, וה"שאלון העדפות" שקיבלתי מצה"ל גרם לי להבין כמה הסוף של התקופה הזו קרוב. אפשר כבר לגעת בו.

מה זה אומר אם כל הסיפורים שכתבתי ומתייחסים לעתיד שלי מסתיימים בהתאבדות?

המחשבות האובדניות חוזרות אלי.

הדמעות מתחילות להאסף בעיניים. למרות שלא סביר שאני באמת אבכה. אני לא מצליח. לצערי.

החלטות נעשות.

החלטתי להוריד את הזקן. נמאס לי ממנו.

אני לא יודע אם אני אוהב את השינוי שחל בי.

היום, אחרי שדיברתי עם אפי, חיפשתי עם מי לדבר. עם מי לחלוק.

רצה לי רשימה לא קטנה של אנשים שידעתי שיקשיבו לי ויתנו לי כתף. אנשים שבאמת יהיו שם בשבילי, כמו שאני משתדל להיום שם בשבילם.

אבל לא יכולתי להתקשר לאף אחד מהם.

אחרי שנים של להיות הצד המקשיב, איבדתי את יכולת הדיבור.

אחרי שנים של התבטאות דרך המחשב, איבדתי את היכולת לתקשר בעולם האמיתי.

אני יותר יוגב, פחות אקס, טישו בכלל נעלם [למרות שיש שם משהו שלפעמים ממלא את מקומו. חסר שם לבנתיים].

עדכון (30.06.2005, 0035):

אז ככה נראה הפרצוף שלי בלי זקן.

לא משו.