קופסת הטישו

אם יש רגעים שבהם להגיד לעצמך "אתה אידיוט" זה בסדר

אז זה רגע כזה.

אז הנה.

יוגב, אתה אידיוט.

face it.

אתמול יצאתי ב7 וחצי מהבית.

לקחתי אוטובוס של 8 והגעתי ברבע לתשע לתחנה מרכזית ת"א.

משם לקחתי קו 826 לטבעון.

הגעתי ממש מוקדם. 10 ורבע ככה.

הייתי אמור להגיע באיזה 11-11 וחצי.

היא הגיעה 20± דקות אחרי.

הייתי איתה (ועם חברות שלה) בכל החזרות.

זה היה מתיש.

ב5~ נסענו לביתה.

דיברנו עם אנשים באיציק\מסנג'ר...

ב8~ ארוחת ערב.

עד פה היה טוב.

אח"כ, בלילה.

היה ברור שמשהו לא בסדר. אצלי.

הדברים לא היו כמו פעם שעברה.

עשינו שיחה.

על מה שהולך בינינו.

ושברתי אותה.

ראיתי לה את זה בעיניים.

הלילה היה קשה.

לא הצלחתי להרדם.

השיחה חזרה לי בראש כל הזמן.

בתשע וחצי השעון מעורר צלצל.

קמנו.

היה מוזר.

כאילו... לא קשורים.

שני חברים שנפרדו ל20 שנה ונפגשו שוב. זרים, אבל לא זרים.

הלכנו לטייל.

מקום מדהים.

מלא באנרגיות נהדרות.

אבל... לא מקום לי.

לא יכול להגיד בדיוק למה, אבל המקום הזה לא לי.

כאילו... אני לא שייך לשם.

חזרנו.

אבא שלה היה על המחשב.

ירדנו לסטודיו (אמא שלה מורה לריקוד, ויש להם מתחת לבית [לא מרתף!] סטודיו).

היה מוזר.

כי ידענו שאין לנו הרבה זמן ביחד.

אבל...

לא עשינו כלום.

שתקנו.

בקושי דיברנו.

מה אתה מצפה? שהיא תחזור לעצמה אחרי אתמול?! חסר התחשבות שכמותך. לא מגיעה לך אהבה שכזו.

ב1 באו לקחת אותי.

נפרדתי ממנה. נתתי לה חיבוק.

האנשים שבאו לקחת אותי הם חברים של דודה שלי.

לא ראיתי אותם בערך שנה וחצי.

היה מאוד מוזר.

הרגשתי כאילו אני עוקב אחריהם.

הם הורידו אותי אי שם ליד עין חמד.

שם דודה שלי אספה אותי [היא הייתה שם אצל חברה].

ואז הבייתה.

הגעתי הבייתה - וכרגיל - הלכתי למחשב.

בלעט איתי.

היא הוציאה פוסט. זה.

כאב לי לקרוא אותו.

עדיין כואב לי.

מה עשיתי?