קופסת הטישו

יום העצמאשיט

במילה אחת? חרא.

בהרבה מילים? תקראו:

שני בערב:

לא היו לי תוכניות בכלל. גם לא ממש רציתי לצאת.

אבא די לחץ עלי חזק לצאת לאן שהוא, וזה רק גרם לי לא לרצות לצאת.

בסופו של דבר הוחלט שאני אלך עם המשפוחה לפארק דניה, שם שירי הופיעה, ומיכל (למי שלא זוכר, החברה של דודה שלי, כמו דודה שלי [שיהיה ברור, היא צעירה, רק 24....]) גם הייתה אמורה להגיע לשם.

סבבה, לא היה לי עם זה בעיה. עד שהודיעו לי מה עושים קודם.
חצי שעה לפני שיצאנו, אבא מודיע לי שהולכים לאכול אצל דודי (דודי הוא בעצם ניסים דודי, הסבא של משפחת דודי - משפחה של חברים שלנו). תודה שאתה מודיע לי. "אה, כן, תביא כיפה". אבא החליט שלכבוד יום העצמאות נלך לבית הכנסת עם משפחת דודי. בלעעעעעעעט!

בפסח לא הלכנו לבית כנסת, אז עכשיו?!

שיהיה.

אז הלכנו לארוחה אצל דודי, באמת טובה. דודי מבשל (ומארח) מצויין.

אח"כ הלכנו לבית כנסת. יותר סיוט מהרגיל!

הרבי דרש ודרש... פשוט דרש כאפה!!
שיהיה.

אחרי זה חיכינו ל9, וב9 הלכנו לראות את הזיקוקים בהר הרצל. כשיהיה לי כוח אני אעלה את זה לבלוג התמונות שלי. יצאו איזה 2-3 תמונות נחמדות.

אחר כך הלכנו לפארק דניה. משעמם בטירוף.

כמעט והתיזו עלי שלג. נזכרתי למה אני שונא לצאת בערב יום העצמאות. מזל שליאור הייתה בעגלה, אז צעקנו על ילדים שיזהרו על התינוקת....

אחר כך הלכנו הבייתה.

נשארתי ער עד אחת, חיפשתי את העיר הנטושה בMF (מי שיודע, יודע). ומצאתי.

שבע בבוקר.

אבא מעיר אותי.

לא רציתי ללכת.

אמרתי לו.

בסוף השתכנעתי.

כוח הרצון שלי חלש מדי.

נסענו שעה++.

הגענו למוזיאון מכון איילון. המקום נראה לי מוכר.

אחרי עשר דקות התברר לי שהייתי פה. פעמיים.

קיללתי כל כך הרבה באותו הרגע.....

אחרי זה נסענו לחפש מקום לנפנף בו. מיותר לציין שלא היה.

מתוך שלוש השעות שחיפשנו, שעתיים היינו בפקק.

כמעט בסופו גילנו שאפשר לשחק בפאלם של אבא...

לפחות זה העביר את החצי שעה האחרונה.

לא מצאנו מקום, אז נסענו לבית של משפחת צוקרמן (הבת של משפחת דודי).

שם נפנפנו.

לא ממש אכלתי, הייתי שקוע בסרט "משחק ריגול" (כן בנות, זה עם בראד פיט).

סרט טוב.

יצאנו משם די מאוחר - ואז הבייתה.

היה משעמם לחלוטין.

הייתי צריך להתעקש להשאר בבית.

אקס, יהיה טוב