למרות שחשבתי שתלך לה, ולא תחזור. לפחות הלילה.
אוחזת בי בחזה, תופסת ולא מרפה.
לוחצת לי על העיניים, גורמת לעיני להתמלא דמעות.
הופכת אותי ללא כשיר להרבה, מלבד געגוע.
געגוע לדבר שאינו בדיוק שם.
געגוע לתחושה. לתחושה הזאת של "אני לא לבד".
מעבר לזה.
ואני יודע מה גורם לזה.
המחשב הזה גורם לזה.
לפני רגע הייתי בסדר. התיישבתי בכסא וזה התחיל.
אבל אני לא יכול בלי המחשב. ניסיתי.
זה גורם לי להרגיש יותר רע.
כאשר הבחירה בין רע ליותר רע, אני אבחר ברע.
כי אפשר להתגבר על הרע הזה.
ואני אתגבר על הרע הזה.
אני צריך לעצב את החדר מחדש.