קופסת הטישו

חזרתי.

כל כך רציתי להתמלא כוחות ביומיים וחצי האלה, כדי שאני אוכל לשרוד את תחילת שנת הלימודים.

אבל לא.

חזרתי הבייתה, ומצבי לא משהו, בלשון המעטה.

יותר מדי דברים על הראש.

גילויים חדשים וישנים על עצמי.

תהיות לגבי החיים שלי עכשיו והעתיד.

טינאייג'ר טיפוסי מזורגג.

לא רוצה לחשוב.

רוצה להיות... לא יודע מה אני רוצה להיות. אני רק יודע שאני לא רוצה להיות במצב שלי עכשיו.

לא רוצה להיות אני. אני שונא אותי.

שונא שונא שונא.

ולא ממש עוזר לי שיש אנשים שאוהבים אותי. אני גם אוהב אותם. אבל לא אותי.

אותי אני שונא.

ואני באמת תוהה למה אני כמו שאני.

ואני באמת מקווה שיש גן עדן למעלה. כי אם לא, זה פשוט לא שווה את זה. ממש לא.

נמאס לי להיות הבחור הנחמד. זה שאפשר לסמוך עליו. זה שתמיד יקשיב.

פעם זה היה עושה לי טוב, לדעת שאני עוזר לאחרים.

היום זה עושה לי רע.

אבל אני לא יכול להפסיק. כי אני יודע שאז לאחרים מסויימים יהיה רע - וזה יגרום לי ליותר כאב.

אני לא יודע מה הולך להיות איתי.

לא מבחינת קידום [שאני לא עושה שיעורים בשיט, ואז זה גורם לי לתהות, למה אני הולך בכלל], לא מבחינת הלימודים [כמו העבודה במחשבים שאני צריך לעשות], לא מבחינת מחר.

הגעתי למסקנה שאני מכור לאנשים.

כל פעם שאני פוגש אותם אני מקבל כוח לעוד כמה זמן.

הבעיה היא, שכמו כל מכור, פיתחתי עמידות.

אני צריך יותר זמן עם אנשים בשביל שיהיה לי כוח לאותה מידת זמן.

יום שני אורי מגיעה ליד ושם.

בראש השנה זויה, שירי ואולי מורדי מגיעים.

אולי זרמושקה יבוא מתישהו.

ויוד עוברת לירושלים.

אולי אני אשרוד את השנה הזאת.

אחרי הכל, שנה אחרונה.