הגוף בוגד בי שוב

זו לפחות התחושה עם אי הגעת המחזור למרות ההורמונים.

פעם אחת אני מגיעה בדיוק חודש אחרי לסבב החדש והגוף מחליט שלא מתאים לו.

הניכור הזה מהגוף, לא, תנו לי לנסח שוב, התחושה הקפקאית שהיא לא כלפי משהו חיצוני לי אלא כלפי הגוף שלי, עצמי ובשרי, היא פשוט מזעזעת כל פעם מחדש.

אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מידי אבל זה לא פשוט, רוב הנשים יודעות פחות או יותר מתי צפוי המחזור שלהן להגיע ויודעות להיזהר סביב הימים האלה, אני חוויתי לא מעט שנים בחוסר ידיעה טוטאלית, כל יום היה יכול לבוא המחזור, תמיד תמיד תמיד היה צריך להיות איתי זוג תחתונים ספייר ותחבושות / טמפונים, כי אי אפשר היה לדעת איפה הוא יתפוס.

אח"כ עברתי לגלולות והתרגלתי בתענוג לנוחות שבידיעה מתי אין מצב שהמחזור יבוא ולקיחת טמפונים / תחבושות רק בימים שבהם הוא הגיע, יש שליטה מאוד חזקה בלקיחת גלולות כי גם הכל מסודר כמו שאת רוצה ולפי הגלולות שאת לוקחת וגם ישנה שליטה על הפריון.

ועכשיו אני כבר שנתיים שוב בחוסר הידיעה וזה די מחרפן, אני כבר מיום שישי מסתובבת עם בית מרקחת בתיק כי המחזור יכול להגיע כל רגע, ועושה רושם שהוא בכלל לא מתכוון להופיע, לא ברור גם למה.

הבעל שלי מנסה להילחם בתחושת חוסר האונים שלי באמירה שלקיחת ההורמונים השונים ואילוץ הגוף לבייץ או לדמם הם הדרך שלי לתקשר עם הגוף ולהכריח אותו ולא להיכנע לו, אבל הנה, הפעם גם לקיחת ההורמונים לא גרמה לגוף שלי לעשות את מה שהוא אמור.

אני לא יודעת אם אני ברורה.

כשאישה רוצה להזיז יד היא באופן כמעט לא מודע מפעילה את השרירים ומזיזה את היד.

כשאישה רוצה לעצור את הנשימה (נניח כשצוללים בבריכה) היא מחזיקה את שרירי הראות (או מה שזה רק יהיה) ועוצרת את הנשימה.

כשאישה נורמלית רוצה להרות היא פשוט מפסיקה את אמצעי המניעה ומתחילה לקיים הרבה סקס, במוקדם או במאוחר זה יקרה לרובן.

כשאישה פוליציסטית רוצה להרות היא לוקחת איקקלומין וגלוקומין ואוביטרל, אם זה לא מספיק היא מוסיפה הזרעות, לא מספיק - מוסיפה זריקות, אבל השפעת ההורמונים ולא משנה מה טיבם היא שהגוף שלה מוכרח לבייץ ויש לה הזדמנות להרות ובמוקדם או במאוחר היא גם תצליח.

אבל כשמיב רוצה להרות לא מספיק שהיא לוקחת את מה שהאחרות לוקחות, הגוף שלה צריך להתמרד, לבייץ לפני הזמן, לא להביא מחזור למרות הכדורים, לעשות הכל שלא לפי הספר.

מתסכל אותי מאוד שאני לא יכולה לשלוט על הגוף שלי בכלל, אפילו האמצעים הרגילים של הכרחת הגוף נכשלים אצלי, כאילו הוא יושב לו איפשהו וצוחק עליי וצוחק וצוחק וצוחק.

פוף (כמו של בלון שהתפוצץ)

עוד מישהי בהריון

מישהי שאני לא ממש מסמפטת, למעשה אני לא ממש מכירה מישהו שמסמפט אותה (מלבד הגיסה שלי שגם אותה אני לא מסמפטת וגם לגביה ניתן לומר שאני לא מכירה מישהו שממש מכיר אותה ומסמפט אותה, מלבד הבעלים של שתיהן, כנראה).

האישה הזו מפוצצת את הילדה שלה באוכל עד שהאצבעות שלה נראות כמו נקניקיות (זה לא שומן תינוקות חינני ובריא זה ממש חולני) ולה מי שמסדר את העניינים בעולם (יש אחד כזה בכלל?) חושב שמגיע להיות בהריון.

לי לא.

לא ייאמן איך קנאה קטנה ופשוטה יכולה להוציא לי כ"כ הרבה רוח מהמפרשים.

חוצמזה אני מרגישה לא משהו כבר יומיים שכל הזמן האוכל עולה לי אבל אני לא מקיאה, לא פה ולא שם (באידיש זה בטח נשמע יותר טוב רק שאני לא יודעת מספיק אידיש) לא יודעת אם חטפתי משהו או שאני מגיבה בתגובה מוזרה להורמונים שלקחתי (דופסטון כלומר סוג של פרוגסטרון שסינתזו במעבדה), כי זה היה אחרי שסיימתי לקחת אותם ואני גם לא זוכרת שבפעמים הקודמות זה היה ככה.

והיום בנדוד שלי מתחתן ואין לי כח לזה, בטח גם הם ייכנסו להריון לפנינו.

ואני גם מרגישה רע שזה לא תזמון טוב לחתונות.

וגם מפסידה את מסיבת הסיום בעבודה הנוכחית.

וגם השמנתי לאללה ואין לי בת'כלס מה ללבוש.

אני עוד לא יודעת שומדבר בקשר לעבודה, רק שאני לא ממשיכה בזו הנוכחית.

אני חושבת, אבל, שהמקור הראשון לרוח שנעלמה קצת הוא הבעל שלי, קשה להשקיע ולהשקיע ולהשקיע כשאת היחידה שעושה משהו והשני מתבטל ומתעצל.

אני לא זוכרת מי שרה את זה וגם לא את שם השיר, רק שורה אחת מתנגנת לי במוח: "מי יציל את הבית שלי? אולי הכל קורה פה בגללי?"

חייבת לחזור לתנופה שהיתה לי לפני שההזרקות יגיעו, גם ככה זה לא קל אז לפחות להיכנס עם מרץ.

והארגון נמשך

חדר השינה סודר מחדש בעקבות השידות.

אולי כדאי להיות יותר ספציפית - וידאתי את הסדר של התכשיטים ושיניתי קצת + סידרתי את כל אלו שהסתובבו בחוץ.

כמובן שרוקנתי את תחליפי השידות שהיו וארגנתי את השידה שלי מחדש, את הדברים של הבעל זרקתי על המיטה - שהוא יסדר (אבל שמתי לו את השידה במקום + החזרתי לו את הצד המועדף עליו במיטה שהלאמתי לעצמי בחצי שנה האחרונה).

ארגנתי מחדש את כל הנרות הרומנטיים ואת הקרמים השונים וכאלה.

אח"כ הבנתי שעל אחת הספריות שסידרתי אתמול בחדר העבודה ריק, כלומר יש לה שני מדפים (היו שלושה אבל אתמול החלטתי לוותר על אחד) שמילאתי אבל הלמעלה, מעל הספריה, דורש איזה קישוטים, אז הוספתי פסלוני קישוטים שחיפשו מקום וזה כ"כ מצהיל את החדר שזה פשוט מדהים.

ככה גם התפנה מקום לפסלונים אחרים שנתקעו בתוך ארון כי חלק ממה ששמתי על הספריה הזו היה על מדף.

בקיצור יותר נחמד בבית אבל יש עוד דרך ארוכה ארוכה...

עדיין צריכה מקום לתחליפי השידות שהיו לנו, אחד ייכנס לחדר העבודה והשני אני חושבת שלחדר האורחים (לא שאי פעם ישן פה אורח) אבל בשני המקרים צריך לארגן כמה וכמה דברים בכדי שנוכל להכניס את התחליפים האלה.

(במקרה של חדר העבודה מדובר רק בקדיחה ותליה של משהו שמחכה כבר די הרבה זמן להגיע לקיר, המקרה של חדר האורחים יותר מסובך)

מצחיק כמה אושר מביאות שתי שידות קטנות שיצאו בדיוק כמו שלא רציתי שיצאו...

השורה התחתונה לא הכי חיובית כי פתאום קלטתי ששוב אני מתחמקת מלשבת וללמוד, אז אני רק אשקה את הגינה ואתיישב לי.

סוד כמוס לפרה ולסוס
(לא, אני לא בהריון, אבל תודו שלמקרא הכותרת בלבד זה עבר לכם בראש...)
 
לא טרחתי לראות את "הסוד" אבל הסבירו לי את העקרון - היקום מביא לך רק את הדברים שאתה מושך אלייך ולכן אתה צריך להזמין דברים שאתה רוצה ולא לחשוב שאתה מפחד מדברים מסויימים כי ככה רק תמשוך אותם.
 
שטויות, אני חושבת, כלומר מעולם לא חשבתי שיהיה לי סרטן, מעולם בכלל לא חשבתי על סרטן, כלומר איזה בן עשרים+ חושב על סרטן אלא אם מישהו קרוב אליו מת מזה? ואף אחד קרוב אליי לא מת מסרטן.
ובכ"ז, בגיל 25 התגלה אצלי סרטן, תפסנו אותו קטן קטן, חיסלנו אותו בשני ניתוחים וללא צורך בכימותרפיה או הקרנות.
 
דווקא אחרי די חששתי ממנו, נראה לי שזה די מובן, בעיקר כשלקחו לי עוד ביופסיות בדיוק 5 שנים אחרי, הייתי בטוחה שהבנזונה יתפוס אותי שוב שניה לפני שאני מוכרזת כבריאה ותקינה, והוא לא הגיע, כנראה שגם הוא לא ראה את הסרט.
 
באותה צורה ממש מעולם לא חששתי מקשיים להרות, איפשהו בהתבגרותי הבנתי שזה לא נורמלי שהמחזור לא סדיר ובפעם הראשונה שעשו לי בדיקת הורמונים חבר שלמד רפואה הסביר לי שיש לי יותר מידי הורמונים של גברים, אחרי כשנתיים שאלתי כבדרך אגב את רופא הנשים והוא אמר שכשארצה אבוא אליו ויהיה בסדר, בביקורת שגרתית לפני החתונה שאלתי את הרופא (זה כבר לא היה אותו אחד כי עברתי דירה) והוא אמר שאקח כמה כדורים ולא יהיו בעיות, אז ככה חשבתי שזה יתנהל, קצת יותר מסובך מהרגיל אבל לא ברמה רצינית, דמיינתי לעצמי משהו כמו לקחת אקמול (טוב, ברור שלא אקמול-אקמול אבל אני מתכוונת שלא עלה בדעתי שלכדורים יש עוד השפעות לוואי מורגשות מעבר לרצויות) ולהמשיך את שאר החיים כרגיל.
 
טוב, מי שפה לא בפעם הראשונה יודע עד כמה זה רחוק מהמציאות...
 
מישהי שעובדת איתי והיה לה סרטן השד התייחסה לאמונות האלה ככה: "קל מאוד לחשוב שהתת מודע יביא לך כל מה שתרצה, עד שאתה עובר משהו רציני בחיים", וזה נכון, מי שחי את החיים הרגילים, גדל, מתחתן, יולד, בריא בהתאם לגילו, עובד, מגדל ילדים וכו' - קל לו לשגות באשליות שיש לו יד וחלק בכך שחייו נמצאים בשגרה מתוקה, רק כשמשהו מתפוצץ לך בפנים אתה מבין עד כמה השליטה שלנו על חיינו קלושה.
 
ואחרי שאמרתי את כל זה תסבירו לי איך יום אחרי שארגנתי שני חדרים בבית וגרמתי לאישי לתלות איזה 10 תמונות סופסוף הגיעו שידות המיטה שאנחנו מחכים להם כ"כ הרבה זמן???
שמור   בטל

קוביות הדומינו נופלות

כל השכבות מתקלפות.

מה יש לו לאדם בחיים?

בן זוג, משפחה, דירה, קצת כסף בבנק, עבודה, לימודים, חברים, תחביבים

והבריאות, זה הכי חשוב.  

מה נשאר לי?

דירה, נגיד ש...

בן זוג, בערך...

לימודים שיסתיימו עוד חודש  

זהו  

הגיע הזמן לבנות מחדש את כל המגדל.

שאיפה:

להגיע למוטו של לי.