כסת"ח ועדכונון

מסתבר שהטופס שחובה לחתום עליו לפני הזריקה הראשונה הוא כסת"ח ותו-לא.

מין 3 דפים שמפרטים את כל הסכנות התאורטיות בIVF, שכותבים מפורשות שאין הבטחה שהמאמץ יביא הריון, שאין הבטחה שהריון יסתיים בלידה בזמן ושאין הבטחה שהילד יצא תקין וכאלה וכאלה כסת"חים ותו לא.

הרופאה שפתחה לנו את התיק שאלה אם קראנו, חתמה את שמה ואנחנו חתמנו את שמנו וזהו.

היא שאלה אם הכל בסדר ואמרתי שלא כ"כ, שהיו לי ביוצים מוקדמים אז אני קצת בהיסטריה והבטיחו לי מעקב אחרי 3 ימים וזה יוצא שבת ומה עושים והיא אמרה שאם אני ממש רוצה אני יכולה לבוא ביום שישי למעקב, אז אמרתי שאני ממש רוצה.

הבעל מיהר לעבודה אז הוא החזיר אותי לעבודה שלי ונסע לעבודה שלו ורק כשהייתי כבר בעבודה שלי נזכרתי שחברה אמרה לי שבימי שישי זה קצת שונה, המעקב, אז התקשרתי לברר.

ענתה לי בת השירות הממש מטומטמת שישנה שם (כבר בפתיחת התיק היינו בשוק ממנה, היא מילאה לנו את הטפסים ואפילו לבטא מילים בסיסיות בעברית היא לא יודעת, ולא, אין לה מבטא, היא לא עולה חדשה או עולה בכלל...) ואמרה שמביאים התחייבות ו...

"מה?!?!?" שאלתי? הרי התחייבות לשלב א' הבאתי כבר אתמול, אז היא אמרה שהיא תברר ושאחזור עוד כמה דקות שוב.

אחרי טלפון היסטרי נוסף לבעל ונסיון להעסיק את עצמי בעבודה התקשרתי שוב, הפעם דיברתי עם האחות הראשית, ואכן לא צריך שוב התחייבות.

ההבדל היחיד הוא שבימי שישי מגיעים ישירות למחלקה כי לא עושים מדבקות ובדיקות דם במקום הרגיל, אז זהו, מחר מתחילים להזריק, יום שישי ביקורת ונראה מה יהיה.

אני מרגישה טובעת, ומרגישה שאני סתם אחת ממליון שם, בלי שום התייחסות אישית, קצת מתחרטת שלא הלכתי לרופא פרטי.

אולי זה יעבור עם הזמן וההיכרות, לא יודעת...

הכי מעצבן שם (לא באשמתם) - שיושבים ומחכים לתור באולטראסאונד במחלקת הנשים המלאה נשים כורעות ללדת...

חרא, חרא, חרא יום

במה נתחיל?

באחיות שם שלא הקשיבו ולא שמעו מה הוריד היחיד שיש לי וניסו סתם בעוד מקומות?

בשלוש דקירות, כל אחת עם חיטוט, שרק בשלישית הצליחו לקחת דם (וכמובן שהיא היתה בדיוק במקום שאמרתי להם לקחת ממנו)?

בעובדה שהדקירה האמצעית, זו שלא צלחה כמו חברתה הדקירה הראשונה, היתה בגב היד, שכמובן עוד נפוח וכואב?

בעובדה שהיום אני קופצת בין 4 עבודות חלקיות שונות?

בעובדה שעקרונית אחת מהן אני לא אמורה לעשות היום אבל מעשית זה שעובד איתי יושב שבעה ולכן אין לי ברירה?

אולי בעובדה שלא מתחילים להזריק היום אלא רק ביום רביעי.

או אולי בעובדה שבניגוד להבטחות בגלל שמתחילים רק ביום רביעי אז הביקורת הראשונה תהיה אחרי 4 ימי הזרקה, מה שכמובן מעורר בי חשש כבד לביוץ מוקדם, הבטיחו לי ביקורת תוך 3 ימים!

אה, אני יודעת במה להתחיל -

בכך שמסתבר שלא החתימו אותנו על טפסי הסכמה לטיפול ולכן עקרונית אסור להם לטפל בנו ואנחנו חייבים מחר להגיע לבית חולים כדי לחתום על הטפסים, ויש סד רציני של זמן - אני חייבת להיות בעבודה לפחות משבע עד שמונה, בעלי צריך להחזיר אותי הביתה עד תשע וחצי שזו השעה שהוא צריך לצאת בה לעבודה, הרופאים מקבלים שם מרבע לתשע עד 12 וחייבים לחתום בפני רופא.

את כל הבלגן הזה הסתבר לי, חלק אחרי חלק, שיחה אחרי שיחה, כשהתקשרתי לשמוע הוראות, תוך כדי שאני עובדת מול קהל, בזמן שבעלי לא יכול לענות לטלפון, ואני חייבת תוך שעה להחזיר להם תשובה מתי אנחנו באים בדיוק.

אז מחר ברבע לתשע אנחנו שם בשביל החתימה, אני אנצל את ההזדמנות לבכות על 4 ימי ההזרקה בלי בדיקה ונראה מה יגידו לי.

יחד עם כל זה יש לחץ ב2 מהמשרות החלקיות שלי, והיום שלי עוד רחוק מלהסתיים.

ובעלי כל כך רחוק כרגע, עד שהוא יבוא ואוכל לבכות לו על הכתף יהיה שבע בערב, אולי אפילו אחרי.

(הוא למעשה יבוא סביב שש אבל אני עובדת עד שבע).

אז אני בוכה לכן ולכם.

מתפרקת לגורמים

הראש מתפוצץ

הבכי מטלטל את כולי

אני קוטרית, needy, מנג'זת לאיש שלי

והוא סובלני, סלחני, מקבל הכל באהבה והבנה

עוזר, מסייע, מגיש אוכל, כתף, קפה, מסבן, מקשיב, מחבק, מנחם וסולח

צירוף נסיבות אומלל, היום הייתי בלוויה של אמא של זה שעובד איתי

בעשרת הימים הקרובים הוא לא יהיה בעבודה, איכשהו אני והבוסית נצטרך לתמרן סביב העובדה הזו

כשבעקרון הוא עובד משרה מלאה ושתינו חצי משרה, אבל אי אפשר שלא לשמור על כל שעות הפתיחה הרגילות...

ולי יש חוצמזה לתמרן בין עוד 3 עבודות וכמובן הסבב שמתחיל ממש מחר בבוקר.

וכמובן ההיבט הרגשי של הלוויה עצמה

ושל הטיפולים

ושל הנודניקית שאמורה לסייע לנו מעט בעבודה (למשל מחר כשאני אהיה במעקב זקיקים היא תעשה את מה שחייבים לעשות על הבוקר והבוסית ממש לא יכולה לעשות - היא כבר פנסיונרית בעקרון וזה דברים פיזיים) וכבר התקשרה להתבכיין לי שהילד שלה לא כ"כ מרגיש טוב וכמה בעצם נצטרך אותה למחר...

(לא לרחם עליה, זו מישהי שבכל פעם בוכה שהיא חולה, או הילדה, או הילד, וכשגרים לידה בעצם רואים שכולם בריאים ושלמים ומה לא, וכן - אני השכנה שלה אז אני די יודעת).

והתחושה הזו של הילדה החדשה בבלוק, כי במקום הטיפולים הקודם כולם הכירו ואהבו אותי, דאגו לי, אני והאחיות ידענו בדיוק מי יודעת לקחת לי דם ומי לא ואם אילנה (זו שיודעת לקחת לי דם) היתה שם ולא לקחה דמים - לי היא כן לקחה, וידעתי לאיזו דלת בדיוק ללכת ומה עושים מתי והכל הכל הכל, ועכשיו אני לא יודעת כלום ואין לי מושג כמה נסיונות יעברו עד שיוציאו ממני מבחנה מסכנה אחת, ואני לא מכירה אפ'אחד, וזר לי ומוזר לי.

זה פשוט הכל ביחד, עם כל דבר בנפרד אפשר להתמודד, עם הכל ביחד קצת יותר קשה לי.

ומיום שישי אני כבר חצי חולה, תשושה יותר מידי, חם לי ואז קר לי וכואב לי כאב כללי שכזה, אבל אין לי חום, כמו מיני שפעת, לא מספיק רציני כדי לא לעבוד, לא מספיק קטנטן כדי שלא ישפיע.

אי אפשר להתחיל סבב בריאים לשם שינוי????

והכאב ראש הזה היום

מנסה לנשום עמוק, עשינו מקלחת, לקחתי כדור, הואבסתי באוכל מזין וטעים, בכיתי את כל הדמעות

נשאר רק ללכת לישון ולקום מחר עם שיר חדש בלב.

החיים עוברים בעצלתיים

אני לא כותבת כי אין לי כל כך מה.

כל יום אני לוקחת גלולה ומחכה בקוצר רוח ל25 לחודש.

בשבת היינו בכפר נופש עם הוריי ואחיי והיה ממש נחמד, גם טיילנו קצת וראינו כלניות וכאלה.

הבית שלי נראה כאילו טורנדו עבר בו והבעל ממשיך לא לעשות יותר מידי (אני חייבת להזיז אותו אחרת הוא לא עושה כלום ולא תמיד יש לי כח להזיז אותו).

אני קצת בחרדות לקראת הסבב הזה, מפחדת לא להגיע לשאיבה, מפחדת מביוץ מוקדם ומגירוי יתר, מפחדת מכאבים אחרי השאיבה אם אגיע אליה, מפחדת שלא יהיו לי הפריות, מפחדת מההרדמה המלאה, מפחדת ששוב לא יצליח לנו (ואנחנו מדברים רק על 30% סיכוי הצלחה), מפחדת שבעלי לא יהיה שם כשאזדקק לו (כלומר הוא יחזיק את היד ויחבק וכל זה אבל אם יהיה לי קושי גופני לעשות דברים הם פשוט יחכו עד שאוכל לעשות אותם וכדומה), אני גם חוששת מהתגובה בעבודה כשאתחיל להיעדר בשעות הכי קריטיות (ואל תחזרו על העניין שהחוק מגן עליי, זה הרבה יותר מסובך מזה).

זהו, אלו החיים שלי כרגע.

על קו הזינוק

ביום שישי, שבוע ויום לאחר שנשלח, הגיע האישור!

אז ביום שישי הבעל עלה למרפאה עם המרשמים הרבים שקיבלנו (7 דברים שונים) ובקרוב, אני מקווה, יגיע ההורמון הדרוש להתחלה ונתחיל כבר.

ההתחלה, כרגיל, היא בהבאת המחזור ע"י הורמון שמחקה פרוגסטרון (הפעם לא דופסטון אבל אני לא זוכרת את השם ובכל מקרה זה אמור להיות משהו מקביל).

בנתיים אני מתחילה לקלוט מה אני הולכת לעשות לעצמי - גם כמות הורמונים גדולה פי כמה (כשברקע החשש מצד אחד למיעוט ביציות ומצד שני לביוץ מוקדם או תגובת יתר) וגם הרדמה מלאה על סיכוניה השונים - ונכנסת ללחץ!

חוצמזה אנחנו סוףסוף פועלים במרץ להשלמת כל הדרוש על מנת שנוכל לשלוח את טפסי האימוץ, למקרה שלא נצליח בהפריות (אני גם לא יודעת כמה כוחות יש לי בשביל לעשות עוד הפריה ועוד הפריה, נעשה אחת ונראה מה הלאה...).

ובנוסף גיליתי שיש עוד מישהי (במקום הקטנטן שאני גרה בו) שעוברת עכשיו טיפולים (אני כבר יודעת על כמה וכמה פה שעברו בעבר ועם אחת אני מדברת המון על הנושא, היא מאוד מסייעת), זו מישהי שפעם היינו די מיודדות ואיכשהו התרחקנו (היתה לריחוק סיבה אבל לספר אותה פה יכול להיות מגלה מידי מיהי אותה אחת אז אוותר על כך) ובאיזה הקשר היא שאלה אותי אם התחלנו לחשוב על משפחה ופשוט סיפרתי לה שאנחנו כבר כמה שנים בטיפולים ואז היא סיפרה שהם התחילו גם לאחרונה בטיפולים, ואז כמובן שהיתה לנו שיחה די ארוכה בנושא.

זה נחמד שיש לצידך מישהי שגם באותה צרה, במיוחד כשמדובר במישהי שגם ככה את מחבבת.

חוצמזה נראה לי שלא כתבתי פה אבל נולדה לנו אחיינית חדשה ומהממת, מה שמביא אותנו למניין 3 אחיינים ו3 אחייניות!

חיי הנישואים שלנו הם כמו ים סוער - רגע למעלה ורגע למטה, כרגע הכיוון הוא למעלה ואני מקווה שזה יימשך ככה.

והחלטתי לשוב לדיאטה כי ככה כבר אי אפשר יותר.

ובנימה אופטימית זו אלך לי לעשות כביסה.