לקחתי לי יום חופש

מכיוון שעל הבוקר היתה לי בדיקת דם

ובצהריים אולטראסטאונד ואז קניית תרופות

הבנתי שזה לא ריאלי בכלל להגיע היום לאוניברסיטה

גם אם הבעל ישאיר לי את האוטו

אז ויתרתי

ויש לי כמה שעות חופשיות

בתאוריה אני אמורה לסדר ולנקות את הבית

יש טונה מה לעשות

או לפחות לשבת על עבודה שצריך להגיש בקרוב

אבל במעשה אני מרגישה שמגיע לי סוף סוף כמה שעות של כלום, בלי מחוייבות לאף אחד כולל אני עצמי

אז אני עושה כלום.

חוצמזה,

היום הדקירה ביד היתה פשוטה ומהירה

אתמול הזרקת הצטרוטייד גם עברה בסדר, למזלי, הקפאתי את המקום עם קרח והזרקנו ולא היה כל כך נורא

ונראה מה יאמר הרופא היום.

עד כה - שתי זריקות בבטן

עם עט חדש, כאמור, פיורגון, שהוא נוח וקל ולא שונה משמעותית טכנית מהגונאל אף, ולפי מה שמצאתי באיזה אתר הם בעצם כמו תרופה גנרית.

הוא מגיע עם הרבה יותר תשומת לב לפרטים מהגונאל, חבילה מלאה בחומרים והדרכות וכאלה, זה נחמד.

חוצמזה כל מיני סיבות טכניות גרמו לכך שלא אהיה בטיפול נפשי זמן רב וביום שחזרתי להזריק גם חזרתי לפסיכולוגית שלי, עיתוי מושלם.

ביום שני ביקורת, ואני לבד כי הבעל חייב להיות בעבודה, לפחות עד אז יציאו לי את התפרים אז לא תהיה לי בעיית נהיגה ובכלל.

הפסיכולוגית אומרת שאני חייבת לזכור שהסבב הראשון נכשל כמעט תמיד, ושאני עושה אותו בשביל לעבור את המשוכה הזו, במילים שלה "כדי להצליח בהזרעה השלישית או הרביעית חייבים קודם להיכשל בפעם הראשונה", אז זוהי מנטרת לפני השינה שלי, ביחד עם "אני יודעת שהסיכויים קטנים ואני יודעת שאם אהיה רגועה הסיכויים יעלו במקצת".

לא כתבתי יובלות...

היום הורידו לי שלוש נקודות חן, אחת מהרגל ושתיים מהגב.

בדר``כ אני לא עושה את זה בבי``ח אבל הפעם הרופא החליט להוריד שלוש בבת אחת ושיהיה יותר קל בבית החולים אז הגעתי לאשפוז יום כירורגי. רוב מי שחיכו בתור היו זוגות לקראת שאיבה... לא היה לי האומץ לשאול שאלות ובכל מקרה אני ממש רחוקה משם (קודם שאני אגיע להזרעה בכלל) אבל הסתכלתי עליהם והרגשתי כאילו אני רואה את העתיד שלי, די מצמרר. וגם ראיתי שם את רופא הנשים שלי, בטח הוא היה שם בהקשר לכל השאיבות, הוא הציץ עליי במבט של ``מה *את* עושה פה`` אז הסברתי שזה הפעם לא בקשר למשהו נשי... הכי מצחיק ששאלו מי לשאיבה והבעל שלי חשב שמדובר על שאיבת שומן...  אני קצת מתלבטת מה עכשיו, בעקרון עוד שבוע אני יכולה לחזור לרופא ולהתחיל את הסבב החדש, הללויה (מאוגוסט לא עשיתי סבב) אבל אולי כדאי לחכות עד שיוציאו לי את התפרים שזה עוד שבועיים, האמת שבעקרון הכי טוב לחכות חודש לתשובות כי אם במקרה זה סרטני (חס וחלילה) זה ממש לא לעניין להיכנס להריון במקביל אבל אין לי סבלנות וגם ממה שהבנתי מהרופאים הורידו את הנקודות שעלולות להתפתח ולהיות סרטניות אבל הם לא באמת חוששים כבר עכשיו שהן סרטניות אז לא נראה לי שיש לי סבלנות לחכות עוד חודש שלם, כמה כבר אפשר? נראה לי שאני אחכה לראות כמה כוחות נפשיים יש לי כל כך מהר מהניתוח להתחיל סבב ועד כמה התפרים מפריעים לי להתנהל בחיי, אבל אם אני אוכל אני כבר בעוד שבוע אחזור לעניינים ואם לא - מה זה עוד שבוע אחד אחרי כ``כ הרבה זמן???

פורנו?

כבני תרבות אמריקה כולנו מכירים את הסצנה בא הגבר נאלץ לתת דגימות זרע - שולחים אותו לחדר לבן וקטן שבמקרה הרע מלא במגזינים אירוטיים ובמקרה הטוב יש בו גם טלויזיה ווידאו עם פורנו כזה או אחר.

ראינו את זה ב"תשכחי את פאריז" ועוד סרטים, ראינו את זה גם לאחרונה ב"אקסטרה הוט" גם ב"naked Josh" וגם ב"what about Brian" ובטח בעוד סדרות.

אבל האם זה המצב במציאות?

טוב, אני לא יודעת מה המצב באמריקה או באירופה, אני אפילו לא יודעת איך זה בשאר הארץ, אבל אני יכולה לספר לכם איך זה נראה בסורוקה, וזה נראה רע, מה זה רע? זוועה!

לפני שנה וחצי נשלחנו לשם ע"י הרופא, לוודא אם הכל תקין אצל בעלי, נסענו ביחד, אחרי התנזרות של שבוע (ככה אמרו ההוראות), הגענו בקושי רב למעבדה (היא לא סומנה בשום מקום וכשכבר מצאנו את הבניין לא מצאנו את הכניסה אליו, בסוף נכנסנו דרך איזו דלת שדרכה מישהו יצא לעשן ואז ירדנו כמה קומות עד למרתף) שם קיבלנו קופסת פלסטיק קטנה, צרור הוראות ומפתח לשירותים שממול.

השירותים שממול הם שירותים ציבוריים, באמצע בית החולים, שיש להם גם מפתח שאיתו אפשר לנעול - וככה עשינו, הרצפה היתה מלוכלכת, הכיור מלא ניירות, את האסלות עצמן לא בדקנו, בקיצור - אתם יכולים לדמיין את המראה הכללי.

בתוך כל זה בעלי היה צריך לגרות את עצמו עד פורקן... לא היו חוברות, לא היתה טלויזיה, לא היה אפילו כסא לשבת עליו (אלא אם רצינו לשבת על האסלה או על הקרש, בעצם אולי אפשר היה לשבת גם על הכיור...), למזלו אני הייתי שם אבל העובדה שתוך כדי המלאכה אנשים ניסו להיכנס לשירותים, גילו שנעול, טלטלו שוב ושוב את הידית בתקווה שהיא רק תקועה ולעיתים גם דפקו על הדלת לא ממש הקלה על הסיטואציה.

בסופו של דבר הוא עמד במשימה, הזרע נבדק והתוצאה היתה תקינה, אבל מבחינת המבוכה - זו היתה נקודת השפל של טיפולי הפוריות שלנו עד כה.

אני לא יודעת איך זה ייראה כשנעשה הזרעה, מה שלא יקרה בסורוקה, האם שם יהיו תנאים הולמים יותר או שאולי תהיה אפשרות למלא את הצלוחית עוד בבית (זה לא היה מעשי במקרה של הבדיקה מפאת המרחק), אני מקווה שזה יהיה סביר יותר, גרוע יותר זה בטוח לא יהיה...

ואני עוד חייבת לכם עדכונים יותר עכשווים אבל אני חייבת לרוץ עכשיו לאוניברסיטה אז אולי בערב.

אצלנו עושים סקס יום כן יום לא

היום לא*

כשזוג נורמטיבי רוצה להתחיל לעבוד ברצינות על ילדים, כלומר לא רק להפסיק להשתמש באמצעי מניעה ולחכות שהטבע יעשה את שלו מתישהו, ממליצים להם לשכב בכל יום שני, או במילים אחרות יום כן ויום לא, ככה הזרע נשמר במצב טוב והסיכוי לפספס ביוץ הוא קטן, זוג ללא בעיות אמור להצליח תוך כחצי שנה להפיק ככה הריון, תוך שנה מקסימום 85% מהזוגות יהרו, אם הם ישמרו על התזמון של יום כן ויום לא.

כידוע, אנחנו לא זוג נורמטיבי, כלומר - הוא כן אבל אצלי הביוץ ממש לא סדיר, מצד שני המקצב של יום כן ויום לא אמור לעבוד גם על פוליציסטיות שמבייצות מדי פעם, כלומר אם לאורך זמן נעשה סקס אחת ליומיים מתישהו יבואו ביוצים ומתישהו נצליח גם להרות, זה אולי ייקח ארבע שנים ולא שנה אחת אבל זה יקרה, למעשה אם זוג כלשהו יגיע לאי בודד וינסה באופן הכי טבעי בעולם יש לו 98% סיכוי להצליח בסופו של דבר, כלומר רק 2% מהזוגות חייבים את עזרת הרפואה, אצל כל השאר מדובר בפשטות על קיצור תהליכים.

כבר ארבעה חודשים שאנחנו לא בטיפולים, בגלל בעיות בריאות שונות ומשונות שלי, ארבעה חודשים בהם אני כמובן לא לוקחת אמצעי מניעה, במהלך אותם ארבעה חודשים היו לי שני מחזורים, אחד בסוף סבב טיפול והשני "טבעי", אם היינו עושים סקס כל יומיים יש סיכוי שהייתי נכנסת להריון במהלך ארבעת החודשים האלה או החודשים שעוד יבואו עד שבעייתי הרפואית תיפתר ואחזור לסבבים.

הבעיה היחידה היא שבשביל זה כדאי לקיים יחסי מין בתדירות יותר תכופה ממה שאנחנו מקיימים, בקצב שלנו גם בלי בעיות ביוץ להיכנס להריון היה סוג של מזל, על אחת כמה וכמה עם הבעיות שיש לי.

הוא טוען שהוא רוצה לא פחות ממני, אבל בסופו של יום היוזמת היא בעיקר אני והוא לא תמיד נענה, עד כדי כך שאני לא יוזמת בכל פעם שאני רוצה, כבר לא נעים לי לשמוע את ההתחמקויות.

תוסיפו לזה לא מעט ימים של הרגשה רעה שבאמת מונעת ותגיעו למצב שלנו, תסכול מיני וזוגי מתמשכים שמתערבבים בתחושת התסכול הפיזי על המחלות ועל אי הכניסה להריון.

אין לי פואנטה, כלומר היתה אבל ברחה לי, סורי.

* פעם היו נפוצים שלטים כאלה בקשר לעישון.