יש התקדמות נפלאה

היום זריקה אחרונה של פיורוגון.

ומחר על הבוקר (בשבע! מי קם כ"כ מוקדם, לעזאזל (האמת שיש ימים שבשבע אני כבר בעבודה אבל לא ביום שני ולכן זה מעצבן שצריך גם ביום כזה לקום מוקדם) ) אוביטרול ומחרתיים ההזרעה.

איזו התרגשות! איזו שמחה!

בכלל היה היום יום מרגש כנראה שיש לי סוג של עבודה חדשה, מאוד חלקית ונעשית מהבית אבל זה פתח לעוד הרבה דברים ואולי בשנה הבאה אני לא אמצא את עצמי במקום של "אין ברירה" אלא במקום שאני רוצה להיות בו ויכולה, למרות הטיפולים (או ההריון, כמו שאומר הבעל המקסים שלי).

מחר הולך להיות יום די נאחסי, גם הזריקה על הבוקר, שהיא הזריקה הכי כואבת, וגם שכחתי לקחת מחטים יותר מתאימות ואני לא יודעת אם עוד ייצא לי, וגם יש לי פגישה שאני די מפחדת ממנה, וגם יש לי שיעור שאני די שונאת ושעוד שבוע צריך להגיש בו עבודה שעוד לא התחלנו לעבוד עליה (זה בזוגות) אבל העיקר שמחרתיים יש הזרעה!

אתמול

התחיל ברבע לשבע

קמתי, ניסיתי להתעורר, התארגנתי, שתיתי המון מים

ונהגתי לבדיקת הדם שבעיקר הסמוכה.

התור לבדיקת הדם היה ארוך אז חיכיתי לא מעט.

בנתיים התחלתי לקרוא ספר שאני צריכה לקרוא ללימודים.

כשנכנסתי פגשתי את אחת משתי האחיות שבדר"כ מצליחות לקחת לי דם בקלות

(לרוב האחיות זה די קשה)

בפעם האחרונה, שכבר היתה מזמן, היא לא הצליחה, באיזה יום ארור שדקרו אותי בו שלוש פעמים

(בהזדמנות אני אלנקק פה לפוסט מאותו יום)

אז הפעם בניגוד לתמיד היא לקחה פרפר, והצליחה בשניות

מצחיק אותי שהיא התייאשה עד כדי פרפר, היא אמרה שזה בהחלט בגלל הפעם ההיא...

משם מיהרתי לנהוג לעבודה, איכשהו האחראית עליי פישלה ושכחה לשלוח להם מחליף עד שאגיע, היא חשבה שהבדיקה היום, והפלאפון שלי נשאר בבית אז לא ניתן היה להשיג אותי ואף אחד לא ידע אם אני בכלל אבוא, אז היה לי ממש לא נעים מהעובדות האחרות למרות שזו לא הפשלה שלי.

עבדתי עד חמישה לארבע.

בעקרון העבודה היא עד ארבע ולרוב יוצא שאני נתקעת שם לפחות עד ארבע וחמישה או ועשרה אבל הייתי חייבת למהר.

הגעתי הביתה, עשיתי שטיפה קצרה, החלפתי בגדים, ארגנתי תיק וחיפשתי בנרות את הפלאפון (בסוף מצאתי) ורצתי לטרמפ שהיה לי.

בטרמפ חטפתי קצת צעקות, שלא כאן המקום להסבירן, מה שחשוב זה שההורמונים הביאו אותי כמעט לסף דמעות מצעקות שברגיל לא היו מזיזות לי כלום.

בכל אופן בעשרה לחמש הייתי בחזרה אצל הרופא, שוב היה תור רציני.

כשנכנסתי הסתבר שההורמונים עלו (614 אם אני זוכרת נכון) ושלא היה ביוץ (הללויה) ואז עברנו לאולטראסאונד, לרוב הוא ממש מתקתק את האולטראסאונד הוגינלי אבל הפעם הוא לא מצא שחלה אחת וטעה בחישוב הגודל של הזקיק בשחלה השניה, בחיים הוא לא היה בפנים כ"כ הרבה זמן... מוזר.

בכל אופן, יש לי זקיק אחד שגדל - 13 מ"מ גודלו, אז מאתמול עברנו למינון יותר גדול - 75 יחידות ביום.

בפעם האחרונה שהיה לי זקיק 13 ולקחתי 75 יחידות זה נגמר בביוץ מוקדם תוך יומיים

אז נכון שמהערב אני מוסיפה את הצטרוטייד שתפקידו לא לתת לביוץ להתרחש, אבל לכל מקרה שלא יבוא דאגנו שיהיו שם גם זרעונים...

בכל מקרה, אחרי הרופא העברתי עוד כשלוש שעות בקניון כי חיכיתי לבעל שיסיים את העבודה ויחזיר אותי הביתה (ככה זה כשגרים בחור שאין אליו אוטובוסים ממש) קצת הסתובבתי ובעיקר המשכתי לקרוא את הספר.

בשמונה וקצת הגענו הביתה, אחרי ארוחת ערב, ואני הייתי שפוכה לגמרי, הייתי הולכת למיטה אבל שעת ההזרקה היא בעשר וחצי  אז פשוט נמנמתי בסלון עד שהזמן הגיע, הבעל העיר אותי והזריק.

איכשהו נחתנו על ורידון או משהו, כי יצא טונה דם, בחיים זה לא קרה לנו.

כאב, עבר.

בסוף גם הלכתי לישון באיזה אחת-עשרה ומשהו

ועכשיו אני עפה לעבודה.

אני בבית היום

במקום באוניברסיטה.

קצת קשה לסוע אליה כשעל הבוקר יש בדיקת דם, ובצהריים יש אולטראסאונד, ובין זה לזה אין מספיק זמן לסוע ולחזור (האונ' במרחק שעה נסיעה) וזה עוד לפני שהכנסנו לחשבון את הצורך להתחלק באוטו עם הבעל שנוסע לעבודה ואת העובדה שהאוטו עצמו שוהה במוסך כי ביום חמישי בלילה הלך הגיר.

מרגישה קצת רגשות אשמה שאני לא מתקשרת לבוסית והולכת לעבודה אבל האמת היא שיש לי טריליון דברים ללימודים - לקרוא המון וגם לכתוב עבודה, אז נראה לי שאם אני באמת אתקדם איתם אני ארגיש פחות אשמה.

עוד לא יודעת איך אני מגיעה היום לרופא, צריכה לברר מצב לטרמפ או משהו, בכל מקרה בדיקת הדם בבוקר הלכה ממש מהר ובקלות, השאלנו רכב וככה גם הקפצתי את הבעל לרכבת, יש לו אוטובוס חזרה מהעבודה עוד לפני שעת ההזרקה.

ספירת חורים: 5 בטן, 1 יד.

נראה מה יהיו התוצאות היום...

פרוייקט

ג'וליאנה העבירה

מקווה שהבנתי את הרעיון - אני אמורה לכתוב דברים שגורמים לי אושר, או משהו שכזה.

אז ראשית ובראשונה הבעל שלי, הנפלא והתומך.

אני לא אכחיש שיש רגעים שאני מתה לחנוק אותו, אבל בעת צרה הוא תמיד שם לצידי, עושה כל מה שרק אבקש.

ובסבבים הוא מזריק לי את הזריקות למרות שלא קל לו לעשות דבר שלא נעים לי.

הסיבה היחידה שאני רוצה ילד כל כך היא כי אני רוצה ילד ממנו!

בנוסף אליו - הבית שלנו, שאני עוד לא ממש מרגישה שהוא שלנו-שלנו, כי יש לי כל כך הרבה תוכניות שעוד לא מומשו, אבל עדיין.

ויחד עם זה מגיע היישוב בו אנו גרים, זה המקום הראשון עלי אדמות שכשאני חוזרת אליו אני מרגישה שבאתי הביתה, כבר מכביש הכניסה.

והגינה שאנחנו מטפחים - גם היא מסבה לי אושר שלא הייתי יכולה לנחש שהוא בכלל אפשרי.

מה עוד? החתולים שלי, כשהם לא לשים אותי באכזריות או רבים האחד עם השני.

הספרים שממלאים כל פיסה פנויה בבית ובנפשי ועוזרים לי לברוח מקשיי למקומות רחוקים-רחוקים, והלימודים כשהם סדורים ומרתקים.

הטבע שמסביב, הפרפרים, העצים, הציפורים, תמיד הייתי עירונית בנשמה ועדיין סיבוב בקניון וקניות נחמדים לי, אבל הטבע זרם לי לדם ואותו אני צורכת יומיומית, את הקניון אני מעדיפה להשאיר לפעם בשבועיים-שלושה.

מוזיקה גם אהובה עליי ומרוממת לא פעם את רוחי, וגם היכולת להישאב לסרט קולנוע או סדרת טלוויזיה.

הבלוג הזה, והבלוג השני שלי, ופורום פוריות בנענע ובעיקר הנשים הנפלאות שגולשות בו.

נראה לי שזהו.

אני שמה לב שלא הזכרתי חברים, יש איזו בדידות בתהליך שאני עוברת שגורם לי להישען יותר פנימה ופחות החוצה, ובכלל מאז שהתחתנתי קצת התנתקו לי הקשרים, בעיקר באשמתי אבל לא רק.

לא מעבירה, לא יודעת למה אבל לא מתאים לי להעביר.

הערב יהיה קשה

אני אמורה להזריק לעצמי כי הבעל לא יהיה

בסבב הנוכחי, בימים שהוא פה (שזה רוב הימים) הוא עושה הכל - מנקה את השולחן, מכין את החומרים, מחבר את כל הדרוש חיבור, מחטא את כל הדרוש חיטוי, מזריק.

אני רק אומרת לו איפה להזריק וצובטת את הבטן ובסוף מחזיקה את הסופגית אלכוהול.

אז היום אני אצטרך לעשות הכל הכל הכל לבד, הרוב לא ממש מטריד אותי, רק הזריקה כן - זה הרבה יותר כואב לעשות לעצמי, לא יודעת למה, אולי בעיקר כי אני יותר הססנית ואיטית בהחדרה, קשה לי להכאיב.

עד כה הזרקנו כבר פעמיים, 50 בכל פעם, וביום ראשון תהיה הביקורת.

כלומר 5 זריקות של 50, שזה 250 סה"כ, ואז ביקורת ונקווה לטוב.