אני רוצה
לבכות, לישון, לא לצאת מהמיטה שבוע, לאכול הרבה שוקולד, לא לעבוד, לא לראות אף אחד ולא לדבר עם אף אחד, לא כולל הבעל והחתול.שמור   בטל

תקין

צילום הרחם תקין

נמשיך טיפול אחרי החגים

אני מרגישה על סף התפוררות נפשית

ובעלי אדיוט.

אה, ותהייה לקוראת הכבשה - מה קורה? איך הולכות הזריקות?

תמו שידורינו להערב

דיווח על צילום הרחם

לא בדקנו את הזמן שאני הייתי בפנים אבל בדקנו למישהי אחרת וזה לקח 8 דקות בדיוק, כולל הכל.

כשנכנסתי אמרו לי להוריד את המכנסיים והתחתונים ולשים חלוק (נשארתי עם החולצה וכל השאר) ואז לשכב על מיטה מיוחדת, ועשו לי קודם כל צילום רגיל, עד פה היה בסדר.

אח"כ הייתי צריכה לרדת למטה במיטה לאזור שהיו בו מקומות לרגליים כמו בכיסא גניקולוגי, ואז התחיל החלק הכואב - תופסים לך משהו בפנים ומחזיקים אותו (ממה שהיה כתוב בלינק שנתתי פה בעבר אז תופסים במכשיר עם שתי שיניים את צוואר הרחם) - זה החלק הכי הכי כואב, ואז בזמן שהוא מוחזק מכניסים צמר גפן עם חומר מחטא ומנקים וזה גם כאב כי זה מזיז את החלק שתופס אותך - בקיצור זה החלק הלא נעים בכלל וקצת צעקתי לרופא אבל הוא לא מתרגש ממני (היה לי מזל ובאותו יום רופא הנשים שלי עשה את צילומי הרחם בבית החולים) כי הוא מכיר אותי וגם פה ושם (תוך כדי הצעקות) הרצנו קטעים (למשל הוא מנסה להראות לי שזה רק צמר גפן ואני אומרת לו "יאללה תגמור כבר כואב לי", נראה לי שהאחות או מי שסייעה לו היתה קצת בהלם...), אח"כ משחררים אותך וזה מייד כבר לא כואב ואז יש לך בפנים צינורית או משהו שמחדירה חומר ומבקשים ממך לזחול למעלה בלי להרים את הטוסיק מהמיטה ואז מצלמים אותך שוב, ואת יכולה לראות את הנוזל מתפשט על המסך ואז מבקשים שתסתובבי לצד הזה ולצד השני ומצלמים - החלק הזה לא כאב לי בכלל, ואז הרופא אמר "טוב, אפשר לצלם?" (יענו צחק עליי שכבר נגמר) ונתן לי פד ושלח אותי לחכות 20 דקות בחוץ, שאלתי אותו איך זה נראה והוא אמר שזה נראה טוב אבל עוד 20 דקות יש שוב צילום - רגיל בלי מכשירים בכלל - ורק אחריו אפשר לדעת בוודאות שהכל תקין, אמרתי לו שעשיתי אליו תור להערב ואני מבינה שאין תוצאות במקום אז שאלתי אם צריך לבוא והוא אמר שאני לא אבוא, וזהו, התלבשתי ויצאתי.

(וכאמור לא בדקנו כמה זמן לקח לי אבל למישהי שלפניי כל זה לקח 8 דקות) כשיצאתי היו לי כאבים כמו במחזור - לא כמו ביום הכי גרוע של המחזור אבל לא מאוד רחוק משם, נכנסתי לשירותים וראיתי שגם דיממתי קצת וגם יש הרבה חומר שיוצא (החומר שהכניסו לי) אז שמתי פד נורמלי משלי (בזכות חברה שייעצה לי לקחת איתי) ואז ישבנו וחיכינו 20 דקות ומכיוון שהכאב המשיך לקחתי שוב כדור.

אחרי 20 דקות קראו לי לחדר אחר עם מיטה זהה ושוב שכבתי ועשו צילום רגיל הפעם בלי מסך ובלי כלום ואז יצאתי ואחרי כמה דקות שלחו אותי הביתה.

חברות שעשו את הצילום בבתי חולים אחרים לא עברו צילום נוסף 20 דקות אחרי וגם קיבלו תוצאות במקום, שזה מעט מוזר (השוני), אבל אני מניחה שזה לא משהו שונה מהותית.

הייתי קצת אאוט והיתה לי גם קצת סחרחורת אבל הבעלול היה איתי, ובבית מצבי השתפר כל הזמן, למחרת קמתי עם בחילה נוראית אבל אני לא יודעת אם זה קשור ובכל מקרה זה עבר ונגמר אחרי ארוחת הבוקר.

בכל מקרה ביום שלישי יש לי תור לרופא ואני מקווה שכבר בראשון יהיו תוצאות וזהו.

בערב מסעדה

חצי יוקרתית כדי לחגוג את הגבורה שלי, אבל עכשיו אני צריכה איכשהו למצוא כוחות להכין משהו כדי להשתיק את הרעב בבטן.

מה שאני הכי רוצה זה להתקשר אליו.

אבל לא נעים, רק ברבע לאחת הוא הגיע לעבודה היום.

אז צריך לקום ולהתאמץ ולהכין.

אוף!

היום היה הניתוח

הורידו לי שתי נקודות חן, אלו כבר נקודות שביעית ושמינית שמורידים לי ופעם שישית שעושים לי פרוצדורה כזו, ובכל הפעמים הקודמות הגעתי לבד (אפילו שהיה צריך לנהוג בחזרה), רק פעם אחת היתה ממש נוראית (כשעשו כריתת הרחבה לסרטן שהתגלה) ואז הקפצתי את הבעל - שעוד היה חבר שלי - מהבית שלו כדי שייקח אותי.

בכל מקרה הפעם החלטתי שאני לא חייבת לשחק אותה גיבורה תמיד וקשה לנהוג אחרי וביקשתי מהבעל לבוא איתי ולנהוג.

חיכינו קצת לרופא ואז הצעתי שהוא יילך בנתיים לקניות וסידורים בבנק כי ממילא זה ייקח עוד כחצי שעה, הוא הלך ואני התחלתי להילחץ, כשהמנותחת לפניי יצאה הוא אמר לי שהוא עוד בסביבה (המרפאה נמצאת בתוך קניון והוא היה בקניון) אבל אמרתי לו שייסע לבנק.

נכנסתי לחדר הניתוח והתחלתי להילחץ, עד שהרופא נכנס כבר בכיתי כולי בלחץ מזריקות ההרדמה המקומית, באמת שניסיתי להירגע אבל לא הצלחתי, האחות והרופא הציעו שאחכה בחוץ וארגע והם ינתחו בנתיים את הבא בתור אז אמרתי שלא, אני רוצה לגמור עם זה, אבל בשניה שהרופא החזיק את המזרק התחלתי שוב לבכות אז בסוף התלבשתי ויצאתי החוצה.

למזלי הבעל עוד היה בקניון והוא עלה מייד, וכולם היו כל כך נחמדים (למרות שממש התפדחתי לבכות שם), האחיות נזכרו שאני גם מטופלת בפוריות (זו אותה מרפאה רק אגף אחר ואלו אותן אחיות של בדיקות הדם על הבוקר) ודברו איתי, הרגיעו וחבקו אותי, המנותחת לפני נתנה לי טישו, המזכירה הביאה לי מים ואחת האחיות פתחה לי ולבעל חדר פנוי של רופא שנרגע.

אחרי שהרופא הרדים את זה שהוקדם לו התור בגללי הוא בא לראות מה קורה והציע לתת הפניה למרפאות חוץ לאשפוז יום בבית החולים אבל החלטתי שאני חייבת לגמור עם זה וזהו אז בזמן שהוא ניתח הבעל הרגיע אותי והצחיק ומה לא, וכשהרופא התפנה נכנסנו, הפעם הבעל נכנס איתי - נכון שהוא לא יכל להחזיק לי את היד והוא לא היה יכול להיות במקום בו אראה אותו אבל הוא ליטף לי את הרגל חלק מהזמן וגם דיבר איתי כל הזמן.

לא היה קל אבל עברנו את זה ובקושי בכיתי, כל הזמן התנצלתי והודיתי לרופא ולאחות אבל הם אמרו לי שזה בסדר וזה קורה ושכל הכבוד שאזרתי בסוף את האומץ.

עכשיו אני בבית, על משככי כאבים ובא לי לבכות מלשחזר את הכל, אבל העיקר שזה מאחוריי! והרופא הבטיח לתת לי הפעם מנוחה יותר ארוכה עד לפעם הבאה (בשנה האחרונה עברתי שלוש פרוצדורות כאלה).

אני לא יודעת מה בדיוק קרה, כנראה שראיתי יותר מידי מחטים בחודש האחרון ואולי פשוט תשו כוחותיי הנפשיים, למרות שיצאנו לחופש בדיוק בשביל לאפשר לי להתמודד עם הניתוח ולא להישבר (מצד שני בלי החופש אולי הייתי נשברת עוד בתחילת היום או שלא הייתי מסוגלת לאזור כוחות בסוף), לא משנה העיקר שזה נגמר.