בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום לינק ישיר לכאן דף כניסה

החיים זה כאן

מהדורה אחרונה
הבלוג הכי אובר בישראבלוג

הכותבים בבלוג:
כינוי: SickBar
בן: 46

כינוי: Morticia
בת: 29
הצטרף כמנוי SMS
בטל מנוי SMS

RSS (הסבר)

ארכיון:

ספטמבר 2004

הוסף מסר

הבלוג חבר בטבעות:
« AntiCrossings » ±
« מכיר את חייש במציאות » ±

חטטו לנו בבלוג:

ידיעות חשובות

הספר הראשון שלי - המדריך השלם לעולם הקסום של בני הפיות

___________________________

9/2004

היסטריה בכיור. התמונה. (מורטישיה)
לבקשת הקהל.

גם אנחנו לא הבנו.

בלוג מאוד מעניין שנשלח אלינו

אחות של מורטישיה שולחת לנו כל מיני דברים בדואל: בדיחות, סרטונים, מצגות פאוור פוינט (המון מצגות, מה יש לאנשים עם המצגות האלו?) ואתרים.

רוב החומר שהיא שולחת לנו הוא טוב.

האתר האחרון ששלחה לנו נמצא בקטגוריה של טוב מאוד.

זהו בלוג של של אדם העובר שיקום בבית לווינשטיין. בשנינות, המון הומור עצמי וכנות הוא מעביר את החוויות שעברו עליו מאז נכנס לשם.

שווה לבקר.

זיו

מורטישיה

אחותי שלחה לי את זה לפני כמה זמן וחשבתי שלא משנה מה, זה מדכא לקרוא על מישהו שמאושפז בבית לוינשטיין אבל הבוקר קראתי את כל הבלוג בשקיקה.

הוא פשוט מדהים ומצחיק ועצוב. אני יכולה רק לאחל לו המון בריאות והלוואי שהייתי חזקה כמוהו.

כל פעם שאתם חושבים שרע לכם כי היה לכם רע בבית ספר תנו לעצמכם מכה חזקה בראש.

חובה לקרוא

ממתק שעוות אזניים

שיטוט לילי הביא אותי לאתר שהכריז על ממתק מסוג חדש.

ממתק שעוות העזניים הוא ממתק המגיע בחבילה שצורתה אוזן כאשר בתוכה "שעוות אזניים" שהיא למעשה ג'לי בטעם פירות. לאוזן מצורף מקל אזניים איתו שולפים את השעווה ואז מלקקים בהנאה.

גועל-נפש.

טיסות סחר לחלל בתוך 3 שנים

ב 21 ליוני, 2004, שוגרה בהצלחה החללית SpaceShipOne אל מחוץ לאטמוספירה של כדור הארץ, לגובה של כ 100 ק"מ (328,491 רגל).

אירוע זה סימן את תחילתו המופלאה של עידן חדש, עידן טיסות הסחר לחלל.

קראתם נכון, לא עוד השענות על גופים ממשלתיים, לא עוד הגבלה קריריסטית של מי יעלה אל החלל ומי לא, בתוך זמן לא רב החלום של טיסות סדירות אל החלל, טיסות אליהן יוכלו לעלות אזרחים פשוטים מן השורה שאין להם אימון מקצועי בטיסות.

נכון לרגע זה מייק מלוויל הוא הטייס האזרחי האשון שקיבל את התואר אסטרונאוט, אך לא רחוק היום שעוד אנשים יצטרפו אליו.

האירוע החגיגי צולם וניתן לראותו כאן.

אך לא כאן מסתיימת החגיגה.

סר ריצ'ארד ברנסון, בעליה של חברת וירג'ין, יצא ביום שני האחרון, 27/7/2004, בהכרזה על פיה חברת וירג'ין גלקטיק (חלק ממערך וירג'ין העולמי האחראי על פיתוח טיסות חלל) רכשה את הזכויות לשימוש בטכנולוגיה של SpaceShipOne (אשר פותחה במימונו הבודד של המליונר פול ג'י. אלן) בכדי להתחיל טיסות סחר לחלל בתוך 2-3 שנים.

לעת עתה עומד מחיר הטיסה על 100,000 ליש"ט וחברת וירג'ין גלקטיק מדבר על כ 3,000 איש אשר יש להם את יכולת המימון והרצון לעשות כן.

חמש חלליות עומדות להיבנות בתקופה הזו ואמורות להיות מוכנות בתום 3 השנים.

הרעיון יהיה שאזרחים יגיעו אל אזור החופשה על כדור הארץ שם הם ישוכנו בחדרי יוקרה ובכל יום, במהלך שלושת הימים הבאים, יעברו מבחנים רפואיים ואימונים בסיסיים אשר יכינו אותם לטיסת חלל.

בתום תקופה זו הם יכנסו לאחת החלליות, יחגרו אל כסא היוקרה הנעים ויאזינו לקול הספירה לאחור: 5...4...3...2...1...שיגור.

כוחות ג'י אדירים יופעלו על החללית והאזרחים ישוגרו לחלל וישובו, כשהם אסטרונאוטים כעת, לאחר שעתיים בערך.

בתור התחלה מדובר על יציאה מהאטמוספרה וחזרה לאחר שהות של מספר שעות קצר יחסית.

לאחר מכן דברים יתחילו להתפתח עד כדי (על פי סר ברסנון) לכניסה למלון החללי שיקיף את כדור הארץ, כנראה כחלק מתחנת חלל שבה יהיו מעבדו מחקר וכדומה.

מסגרת הזמן לטיסות קבועות במחירים סבירים היא חמש עשרה עד עשרים שנה.

אני ממליץ להציץ בתמונות האלו, העמוד הלמישי תמצאו צילומים מהחללית כשהיא צופה על כדור הארץ ואני מבטיח לכם שלבכם יחסיר פעימה כמו זה שלי...

אנחנו חיים בתקופה מאוד מרגשת שכם אם הכרזות אלו יצאו לפועל, למרות המחיר הגובה, אנחנו מדברים על עידן חלל אמיתי שיביא לשינויים מרחיקי לכת בכלכלה ובחברה בכלל.

נכון, המחיר כעת הוא אסטרונומי ולא מציאותי לרוב רובה של אוכלוסיית העולם אך האפשרות קיימת והמחירים, כמו בכל דבר, ירדו ככל שיעבור הזמן.

חלומם של ילדים רבים, לצעוד על הירח אינו חלום ילדותי כבר ואינו רעיון ששמור רק לאנשי צבא/חיל האוויר אשר עברו סינונים ואימונים מפרכים.

אני מאוד מתרגש מהרעיון, ממה שההכרזה הזו אומרת, מהכיוון אליו אנו פונים וצועדים.

עתידם הבני האדם נמצא בין הכוכבים, הייעוד שלנו ממתין לנו שם ואני מרגיש מבורך שאת הצעד הראשון אנחנו עושים כאן, ברגע זה ממש בתקופתנו שלנו.

אגב, החללית הראשונה תזכה לשם VSS ENTERPRISE...

ההשלכות הוכנולוגיות הן עצומות.

מתכנן החללית, ברט רוטאן, הצליח ליצור משהו שעד כה נשמע לבלתי אפשרי - כלי רכב שיוכל לחצות את האטמוספירה, לשייט בחלל ולחזור ועדיין להיות נוח ומותאם לטיסות אזרחיות.

השימוש בדלק חדשני, המנועים שפיתח, העיצוב הכללי והחומרים שנדרשו יוכלו לשמש גם באזורים אזרחיים אחרים.

ההשפעה שיש לפריצה של האנושות אל החלל, היא יותר ממרחיקת לכת על החיים כאן בכדור הארץ.

ברמה החברתית, כלכלית, רוחנית אפילו - הדור הבא שיבוא יחיה בעולם שונה לחלוטין.

זיו

ירח הדבש - ג'ימיני אוכל לנו את האוכל, הגיגים אחרונים בפאריס וחוזרים הבייתה

2004–08–27

15:33

אוקי, אני מודה, אתמול הייתי עייף מכדי לעדכן אבל זה לא אומר שלא השקעתי.

נתחיל בכמה דברים שכתבתי במהלך היום (26-08-2004) בזמן שהסתובבנו לנו, ביום האחרון שלנו בפאריס:

טבע הוא טבע ולא משנה באיזו ארץ אתם מבקרים. מסתבר שאנשים הם אנשים וגם זה לא משנה באיזו ארץ אתה נמצא. אני אומר את זה בשל סיבה פשוטה אחת:

אנחנו נמצאים על כר דשא קטן, באמצע הדרך בין מגדל האייפל ומדשאות הטרוקדרו, זהו יום קיצי קריר משהו ומורטישיה שוכבת וקוראת ספר בזמן שאני כותב שורות אלו (כבר אמרתי שאני חולה על הפאלם שלי)?

(ג'ימיני מסתתר על העץ, הוא ראה את המאפה הטעים שאנחנו עומדים לאכול)

(ג'ימיני קפץ עלינו מהעץ וניסה לאכול את המאפה, ראו את החיוך המרוח על פניו, זה היה לפני שטיפלנו בו...)

סיימנו לכרסם מאפה מצחיק עם שוקולד ומספיק קצפת בכדי להרוג תרבות קטנה ולא מתקדמת במיוחד מהרעלת סוכר, ואספתי את המפיות ואת צלוחית הנייר שלנו... ואת בקבוק הפלסטיק שמצאתי ואת השקית השחורה שנדחפה בין השיחים ובקבוק מיץ תפוזים שמישהו עשה טובה ודחף את הקש לתוכו וסגר את הפקק ולאחר מכן השליך את הבקבוק על כר הדשא הקטן והחלומי שבין מגדל האייפל ובין משטחי הדשא של הטרוקדרו.

אני מנסה להבין את האנשים שפשוט עוזבים את הדברים ככה סתם במקום בו הם ישבו נהנו מקצת שלווה, על אי ירקרק ונחמד בצילו של עץ עוזרר.

למה הם קמו והשאירו את הזבל שלהם פה? למה להפוך אי של קסם לאי של טינופת? אם פחי הזבל היו רחוקים, הייתי מבין שהסיבה היא אולי עצלות, סיבה שאינה מקובלת עלי אך אותה אני יכול להבין - אלא שפחי האשפה (שלושה במספר) נמצאים במרחק של שבעה וחצי צעדים מהנקודה בה התיישבנו אנו ובקבוק מיץ התפוזים עם הקש שנדחף לתוכו (בכדי לא ללכלך כמובן) היה במרחק של ארבעה צעדים בלבד משני פחים שעמדו זה לצד זה, מלאים למחצה ומזמינים כל אדם להאכיל אותם בפסולת שהוא יוצר.

אני יכול רק לקוות שכל אחד מכם יחשוב קצת כשהוא מגיע למקום שאינו מבטון ומתכת ויביט סביב ולא ישכח לאסוף את הזבל שלו, ואם יש אז גם זבל של אחרים, זה לא יהיה נורא אם תרימו גם אותו, אתם תרגישו טוב יותר עם עצמכם.

זהו היום האחרון שלנו בפאריס, מחר ב 8 ורבע בבוקר תעבור מונית על יד המלון ותאסוף אותנו אל שדה התעופה, החופשה נמצאת קרוב לסיומה ואני תוהה מה עלי לעשות בשעות שנותרו וכיצד לסדר את המחשבות והרעיונות לקראת החזרה.

לשמחתי אנו שבים ביום שישי וזה אומר שיש לנו עוד יום להירגע ולהתאקלם, מצד שני המון דברים ממתינים בבית וחייבים להתפנות אליהם באם זו העבודה או סידור כללי של הבית. אני חייב למצוא את הנוסחה המתאימה שתעזור לי לשמור על בית נקי ונעים ועל זמן עבודה יעיל יותר... אני חושב על עבודה כשהבטחתי לעצמי לא לעשות כן בזמן החופשה.

אז זהו היום האחרון שלנו בפאריס ובבוקר טיפסנו לנו אל הקומה ה 59 של בניין המונטפארנס. 220 מטר גובהו והוא צופה אל העולם כולו. ככה לפחות הרגשתי כשהבטתי בעיר ובאופק.

(בית הקברות מהמונטפרנאס)

(המלון שלנו נמצא ברחוב האלכסוני...)

צפיתי במגדל אייפל שבצילו אני כותב עכשיו והבטתי על האינווליד ושער הניצחון שנראה קטן וחסר משמעות. מגבוה סקרתי את העיר כולה על ארמונותיה וגניה ומוזאוניה והרגשתי שלווה, אם כל הלחץ שאופף אותי בכל רגע מחיי היום-יום שלי, כאן על פסגת הר האולימפוס הקטן שלי הרגשתי שהכל בסדר ושיש תוכנית שתדאג לכך ששום דבר רע לא יקרה, שאני יכול להשתחרר קצת, לנשום עמוק ולהירגע.

גבהים עושים לי את זה אני מניח, אולי אני צריך לגור בבניין גבוה בכדי שאוכל לעלות למעלה מידי פעם להביט בעולם ולדעת שיש תכנית ושאני יכול פשוט לעזוב הכל.

אחרי המונטפארנס צעדנו לאט אל גני לוקסמבורג המדהימים וטיילנו בין העצים, חולפים על כוורות ועל מתקני שעשועים עד שהגענו אל הברכה המשושה ואל הארמון שנבנה למלכה שאת שמה אני לא זוכר ואף לא מעניין אותי לשנן שוב.

(ישבנו של האריה, מורטישיה מציגה את ה"אני מאמין" שלה ומצלמת ישבנים של פסלים)

זהו מקום נפלא ונעים ואפשר לשבת שם ולהביט בכל אנשי פאריס ותייריה מגיעים למקום, חלקם בכדי לנוח, אחרים בכדי לדבר ועוד יש מי שהגיעו בכדי לקרוא, כולם באו בכדי להתנתק מהעיר.

מהגנים צעדנו במורד שדרות סן מישל שם רכשתי לי דיו לעטים שלי (מסיבה לא ברורה לא ניתן למצוא את הדיו הזה בשום מקום אחר פרט לעיר הזו) והלאה אל תוך העיר, אל הנוטרה דאם ושאר האתרים.

לאחר שביקרנו בלונדון ובפאריס יחד, בירח הדבש למטרה מסוימת כל כך אני יכול לומר ולקבוע שהרומנטיקה לא מסתתרת באף עיר ובשום מבנה או נוף - היא חיה ונושמת בעיני האוהבים, בקצות אצבעותיהם ובשפתותיהם, בין זרועותיהם ועמוק בתוכם במקום בו אלוהים נושק להם מידי בוקר ומידי לילה ומקדש אותם להיות לנצח יחדיו.

(ניסיתי לצלם את האייפל, בפעם האחרונה ואז ג'ימיני החליט להציק ולדחוף את עצמו פנימה, אל תגידו לו אבל הוא נראה כמו צב)

אני מודע לזה שמדובר בשינוי דרסטי של מצב הרוח והלך הדברים אבל אין ברירה, מדובר במשהו שדורש תשומת מיידית של כל אחד ואחד מכם.

פאריס היא מקום נפלא ואני מאושר שהיינו שם ואין דבר שיעכיר אל חופשת ירח הדבש שלנו. הזיכרונות שלנו מיורודיסני ומהטיולים בעיר ישארו תמיד מתוקים.

יחד עם זאת אני לא עומד לשוב לצרפת, לפחות עד שמספר שינויים מהותיים יעברו בה.

נתחיל בדבר הראשוני והמיידי שלמעשה נכתב גם בפאלם בזמן ההמתנה לשייט אבל החלטתי לערוך את הטקסט ולהעבירו לאזור הזעם (שזה המקום בו אתם נמצאים בשניות אלו ממש:

אין שירותים בעיר הזו ועכשיו, בעודי ממתין לשייט, אני שונא שוב את כולם. מה הבעיה של אנשים להקים שירותים ציבוריים שיעבדו כל הזמן, במילא הם לוקחים על זה כסף כשהם כבר כן שמים שירותים... חרות צרפתיים.

(אני שונא את פאריס כי אין שירותים לא בשבילי ולא בשביל מורטישיה. ג'ימיני החליט שזה מצחיק להתיישב ולהצטלם דווקא עכשיו)

הדבר החשוב הבא שיש לשים לב אליו הוא היחס המחפיר והנוראי של הצפרתונים לתיירים.

שדה התעופה, שעות הבוקר, מורטישיה ואני עוברים בדיקות בטחוניות.

עכשיו, למי שלא יודע, שפה התעופה הינו מקום בו רוב העוברים והשבים בו אינם יושבי הארץ ומכאן הסיכויים שידעו את שפת המקום קלושים.

בצרפת זה לא ישנה למנהלים את המקום והם עדיין ייקחו עובדים שלא יודעים אנגלית – הרי זו בסך הכל השפה המדוברת ביותר בעולם (ושאף אחד לא יתחיל עם עניין הסינית כי אני יכול לאתר את כתובת ה IP שלכם ואת כתובת הבית שלכם ולאנוס כל אחד ואחד מכם בזמן שתשנו עם מוט ברזל מלובן).

לא רק העובדים אלא חשוב מכך, אנשי הביטחון פשוט לא יודעים אנגלית.

כמו כל שאר הצרפתים המטומטמים הם חושבים שאם לא הבנת בפעם הראשונה משהו אז הם פשוט יחזרו עליו שוב ושוב בשפתם המטופשת מתוך אמונה שלפתע פתאום תבין אותם.

אז לא צרפתונים וחובבי צפרדעים, אנחנו לא נבין לפתע את השפה.

בכל מקרה, בבדיקה הבטחונית התבקשנו להוריד את הנעליים – לא באנגלית אלא בפנטומימה.

סירבנו! לדעתי זה משפיל והציוד הביטחוני טוב שמספיק בכדי לזהות מתכות מוסתרות בנעל גם בלי שנוריד אותן. מורטישיה עוד הגדילה ואמרה לשוטר שהובהל למקום שאם נצפצף אז נוריד את הנעליים.

לאחר שראינו שפשוט אין עם מי לדבר כי איש מבין שלושת האנשים לא מתכוון לנסות להבין אנגלית או לדבר איתנו אז הורדנו את הנעליים, עבורי זה היה הרגע בו הבנתי שלכאן אני לא חוזר.

לפני כמה שנים טסתי מאנגליה לארץ והנעליים שלי צפצפו – בכדי למנוע טרדה מיותרת לצוות המקסים והמתחשב הורדתי אני את הנעליים והנחתי אותם בשיקוף בעוד איש הביטחון מביט בי בעיניים מתנצלות ומלמלמל שזה היה בסדר אם היינו ממתינים לאחראי עליו בכדי שיעביר אותנו (סתם חלק מהפרוטוקול).

אבל זה היה כי אני רציתי להקל עליהם, איש לא דרש זאת ממני בשפה שאני לא מבין.

חזרה לבוקר בצרפת, ביקשתי את שמה של אשת הביטחון המגעילה והיא סירבה, ביקשתי מאיש הביטחון שהיה איתה והוא מיהר להסתיר את שמו (שהיה על תג, כך שרעיון הסודיות הנדרשת אינו תקף, אם שמם היה סודי הוא לא היה על תג). קראתי לאחראי הביטחון והוא נפנף אותנו ואף לא הקשיב.

אז אחרי שסיימנו פניתי לשומר הראשון שהיה המגעיל מכולם, בעיקר כי היה לי ברור שהוא מבין אנגלית ורק מסרב לדבר, ו"ברכתי" אותו כשאני משתדל להשתמש בקללות שהן אוניברסליות.

לאחר מכן היה ברור לי דבר נוסף – לצרפת אני לא חוזר עד שהצרפתים יסולקו מהמקום לאלתר או שהם יחליטו שהגיעה הזמן להצטרף לאיחוד לא רק במטבע אלא גם ביחס ובשפה.

באופן אישי, אני ממליץ לבקר בצרפת רק במלונות דיסני ומייד לקחת את היורוסטאר ולחזור לארץ רק דרך אנגליה, או לחצות את הגבול ברכב ולחזור לארץ ממקום בו יהיו נחמדים יותר ויש אנשי גבול אשר שייכים גם למדינה השכנה.

אנחנו במטוס עכשיו, בעוד שעה בערך נגיע הביתה.

אין לי מושג אם הבית במהפכה או לא, אני מקווה שלא.

זהרה שמרה על הבית כל הזמן הזה – היא היית כזו מקסימה ודאגה לחתולות ואני מקווה שנהנית קצת.

אני מתגעגע לכמה חברים ואחיות קטנות שלי, מצד שני אני לא בטוח את מי בא לי לראות עכשיו כשנחזור.

יש לי המון דברים שאני רוצה להתרכז בהם, נראה לי שאני אשנה את הצורה בה אני חי, לפחות במעט J

אני רוצה לחזור לשחק בנוביליס, יש לי כל כך הרבה רעיונות חדשים ואני מת לראות לאן הם יגיעו.

ואני מתגעגע אליכם...

ואני לא עומד לחזור על זה, חרות.

בקיצור, הפרפרים שהיו לי בבטן כשנסענו לחופשה חזרו עכשיו כשאני מתקרב הביתה ואני מקווה שהפקתי משהו נוסף מעבר להנאה ולזמן המופלא עם מורטישיה.

אני אוהב אותה, אתם יודעים, יותר מכל דבר אחר בעולם.

(ג'ימיני, רגע לפני שהוא מקבל את עונשו)

(וזה מה שקורה לחוטפי מאפים ומציקים בצילומים)

זיו

ביקורת ספר - שר השדים של רוג'ר זילאזני

לכל הקרחים המזוקנים שם שנתנו לי ספר ונושפים בעורפי - אני קורא.

את הביקורת הזו כתבתי לפני מלא זמן אבל היא על ספר טוב וחשוב שיקראו אותו.

"שר השדים"

מאת: רוג'ר זילאזני וג'יין לינדסקולד

סקירה מאת: זיו קיטרו

הדעות לגבי יצירותיו של רוג'ר זילאזני חלוקות.

אנשים רבים טוענים שהוא סופר בחסד, שהעולמות שהוא יצר הם מן המדהימים יותר שנוצרו, שהרעיונות שהוא מעלה מטופלים בצורה מופלאה וקסומה. אחד העיתונים אמר עליו "הוא (רוג'ר) כותב על מדע כעל קסם ועל קסם כעל מדע" וזהו סוד קסמו, היכולת לכתוב על נושאים שונים ומשונים ולאחד ביניהם בצורה קסומה ומושלמת.

לעומתם יש אנשים שאומרים שהדמויות שלו לא מעניינות שהעלילות קרות ושלמרות יכולת "הבריאה" שלו הוא לוקה בחסר בחלק האמוציונלי של הסיפור.

הייתי שמח לשמוע דעות שיש לכם לגבי הסופר אבל זו לא מטרת הביקורת הבאה ולכן, בלי מילים מיותרות נוספות, הבא נצלול ישירות פנימה אל תוך בקבוק הזכוכית הקסום של קאי רן, אחרי הכל, שם הכל התחיל.

לפני שנים רבות התחוללה מלחמה אדירה בין האלים העתיקים והשדים. במלחמה זו מתו רבים משני המחנות, מישורים שלמים ספגו נזקים נוראיים, כלי נשק נוראיים חושלו ואגדות קמו ועלו.

אחד מאותם גיבורים שהפכו לאגדות הוא קאי רן.

קאי רן קיבל את הכינוי "קוטל אל" שכן הוא היה הגיבור שגרם לנזק ממשי לאלים, למרות גדולה זו השדים עדיין הפסידו וגורשו למישורים רחוקים.

מאחר ושדים הנם שדים לא עבר זמן רב והם מצאו דרכים נסתרות אל עולמנו שלנו.

לא היה זה העולם עתיר האנרגיות שהכירו וגורשו ממנו אך היה לו פוטנציאל גבוהה מאוד, פוטנציאל אותו ממשו השדים בעזרת קסם עתיק ורב עוצמה, פאנג שווי.

הפאנג שווי, למי שלא יודע, היא תורה סינית עתיקה שמטרתה היא להגביר את רמתה וזרימתה של האנרגיה במקומות מסוימים.

במשך השנים התמקמו השדים על פני עולמנו, חיים בו ובמקביל בתת העולמות שיצרו להם, כיסי מציאות מופלאים מלאי קסם עתיק.

בעוד רוב השדים עדיין מסתובבים יחד ומתעסקים באינטריגות פנימיות של עולמם, שד אחד מתרחק מהם ובקושי נמצא במגע עם עולמם של בני עמו. אותו שד הוא קאי רן.

קאי רן הניח את נשקו בצד ופנה לתחום אותו העדיף, בריאת בקבוקי זכוכית.

נשמע טיפשי במקצת אבל לא מדובר בבקבוקי זכוכית רגילים, כלל וכלל לא. בקבוקי הזכוכית של קאי רן ידועים ברחבי העולם. לשדים הבקבוקים הן ממלכות, בתוך כל בקבוק נמצא עולם מושלם ובו דרקונים, חיות פרא, הרים, אגמים, נמרי ענק עגורים קסומים, עולם שלם ומופלא בו כל שד יכול להיות השליט העליון והיחיד ולשזור את קסמיו ללא הפרעה

לבני אדם הבקבוקים ידועים בתור אוצרות רבי חן שלא יסולאו בפז. יין שנמזג אל הבקבוק נשמר זמן רב, כפליים מתקופת חייו של אדם. פרחים אינם קמלים בו ונשארים מבושמים ורעננים. ישנם בני אדם שיודעים לנצל את כוחם הקסום של הבקבוקים ובמשך שנים ניסו להשיגם לא בגלל יופיים אלא בגלל העוצמה הטמונה בהם, קסם רב עוצמה ומי שיודע כיצד לתעל את האנרגיה השוכנת בעמקים הקסומים שבתוך הבקבוק יזכה בדבר נוסף, חיי נצח.

קאי רן רחוק מכל הפוליטיקה של בני עמו, הוא מתרחק מכל מנהגיהם. הדבר המסוכן ביותר (עבור קאי) הוא שהוא מפסיק לחשוד ועוד יותר גרוע הוא מתאהב, חולשה אנושית בלבד.

לקאי אין רצון או כוח לפגוש את בני עמו, הוא מרוצה להתראות עמם פעם בכמה זמן, לרוב כאשר מי מהם זקוק לבית חדש (בקבוק) או רוצה לקנות לאחר את הקסם המופלא שקאי שוזר בבקבוקיו.

יום אחד קורה משהו שמנער את קאי ומעורר אותו מחדש.

לקאי יש קשר טוב עם בני האדם, הוא מחבב אותם ואף, כך נראה, מעריץ אותם. אין פלא אם כן שעוזרו של קאי הוא לא שד צעיר או יצור קסום כלשהו כי אם בן אנוש בשם אוליבר או'קיף.

לצערו הרב של קאי (ומן הסתם של אוליבר) מישהו רוצח את אוליבר.

זעם מתעורר בקאי, כעס שלא הרגיש במשך מאות שנים.

למרות שהתרחק זמן רב מאחיו השדים לא איבד קאי מיכולת החשיבה השדית ובוודאי שלא איבד את האינסטינקטים המדהימים שלו שפעם עשו אותו ללוחם המופלא שהיה.

קאי מתחיל לברר מסביב בחיפוש אחר הרוצח. העקבות מובילים לשד אחר, טאוון רפא עשן. לא שד רגיל כי אם בנה של מורתו של קאי. העסק מתחיל להיות משונה.

מדו קרב בפארק, על הגבול בין עולמנו לעולם השדים אל מסיבה מטורפת על הר חצוי שאינו קיים באף אחד מן העולמות. מפגישה עם מתנקש המצויד בנשק המסוגל להחריב את הקיום הבסיסי של קאי לצלילה חדה אל תוך עולמם של השדים שעזב לפני כל כך הרבה זמן, קאי רן עובר חוויות רבות ומשונות.

העולם שנפרס לפני קאי הוא אפל ומסוכן ממה שזכר, האם היה כל כך רחוק מעמו עד כי שכח למה הם מסוגלים?

או שמה משהו הרבה יותר גדול ונורא מתרחש מאחורי הקלעים של עולם השדים? משהו שעלול לשנות את כל החוקים, לרסק את המציאות כפי שהיא כיום, לפתוח פתח לדברים שגם שדים כדאי ולא יגעו בהם…

אחד הדברים המופלאים ביותר בזילאזני היא היכולת המדהימה שלו לברוא עולמות שלמים בהינף עט. הוא לא מתאמץ הרבה ובכל זאת העולמות שהוא יוצר על הנייר מקבלים מציאות עמוקה מאוד וקסומה מאוד. בעוד אצל סופרים אחרים אנחנו קוראים ספרים בני מאות עמודים המתארים את העולם שיצרו, זילאזני זקוק לכמה מילים בודדות על מנת לתאר בפרוטרוט את חזיונו.

כמו בסדרת אמבר גם כאן יוצר זילאזני עולמות משונים המאוכלסים ביצורים מופלאים ומוזרים. כמו באמבר גם כאן היצורים האלו הם בני אלמוות, יצורים שונים כל כך מבני אדם ובכל זאת זילאזני לא חוטא ולא הופך אותם למן השתקפות חיוורת של בני האדם. זילאזני גאון ביצירת מערכות פוליטיות מורכבות וזה מאפיין את כל סיפוריו.

הדבר היפה ביותר הוא שספריו אינם דומים, הדמויות לא חוזרות על עצמן ונראה שזילאזני תוקף כל פעם מחזית אחרת ולכן גם לא סובל מסינדרום "התבנית החוזרת", כלומר סיפוריו, למרות שעוסקים תמיד בבני אדם ובבני אלמוות שונים, לעולם לא יזרמו באותה תבנית ולעולם לא יסתיימו באותה צורה באנאלית.

אצל זילאזני הסיפורים תמיד באים כביקורת על משהו בחברה שלנו, הם תמיד זורמים בכיוונים לא צפויים ותמיד משאירים את הקורא תוהה לגבי מה שקרא זה עתה. הכתיבה בגוף ראשון, החביבה כל כך על זילאזני, יוצרת הזדהות מיידית אצל הקורא. היא חזקה ונוגעת איפה שצריך.

"שר השדים" הוא ספר מקסים מלא בכל מה שצריך: קסם, תככים פוליטיים, דמויות ססגוניות, גיבורים משונים ספק טובים ספק רעים, עולמות מסחררים ועלילה פתלתולה ומשונה שלא נותנת מרגוע אפילו לרגע.

אני מודה שאני משוחד לגבי זילאזני אבל אני יכל לאמר בפה מלא ובלי חשש ש"שר השדים" הוא אכן ספר ששווה קריאה, מעניין ומוסיף המון בכל רמה שלא נסתכל עליה.

הוא לא מגיעה לרמות של אדון האור ואמבר אבל ללא ספק יצירת מופת.

תיהנו.

כרטיסני אוטובוסים סוואזילנד (אפריקה) נשבעו לאנוס נשים הלבושות בחצאית מיני

(טעות שנפלה בקריאה שלי בלבלה בין מדינה באפריקה בשם דומה לזה של שוויץ, המאמר תוקן ועמכם הסליחה).

האיום הפך למעשי השבוע כאשר שני קונדוקטורים נעצרו בעבירת אונס של נערה בת 18.

עדים תארו כיצד קבוצת גברים, עובדי האוטובוסים, צעקו לעבר הנערה שהסתובבה עם חצאית מיני ואז זינק עליה, קרעו מעליה את החצאית ושניים מהם אנסו אותה.

בעקבות האונס צעדו 1000 נשים באזור תחנת מנזיני (המרכז המסחרי של הארץ) רק בכדי לעמוד מול עובדי חברת האוטובוסים שנשאו שלטים (בתרגום חופשי) "נעשה בהם שמות עם המברשות שלנו" ההתייחסות של המברשת היא בעקבות עדות שנעשה שימוש במברשת כחלק מהאונס.

ההסלמה ההתנהגותית הגיעה בעקבות הכרזת הנהגים בתחילת השנה שהם אינם מוכנים להסיע נשים בחצאיות מיני שכן הדבר מבלבל אותם, מונע מהם להתרכז בנהיגה ומעורר בהם מחשבות תאווה.

ניתן לקרוא את המאמר השלם כאן.

אני המום עדיין מקריאת הדברים, קשה לי לעכל את המצב הזה והעובדה שיש כאן דיון בכלל אחרי איום שכזה מצד הנהגים, ההכרזה של הכרטיסנים וכעת הביצוע של "גזר הדין".

אני לא מקבל כלל הכרזות כמו זה של אחד הנהגים שאמר"נשים הלבושות מיני רוצות להאנס" קריאה מוכרת דומה נשמעה בתחילת שנות ה 80 כאשר החל הלבוש "החושפני" יותר אצל נשים. גברים שעד כה לא היה להם תירוץ "מוסרי" לאנוס מצאו לגיטימציה בלבוש שנראה להם לא מתאים.

אני לא יכול שלא לחשוב על משמרות הצניעות והזוועות המתרחשות באזורים של חוגים דתיים - אני לא זוכר כרגע אבל מישהו יודע אם התדרדרו דברים לאונס בעקבות בגדים חושפניים באזורים בהם מסתובבות משמרות הצניעות?

בא לי להקיא.

זיו

יחסי הורים וילדים.

זו הפוסט השני שאני מביא כאן שהיה למעשה תגובה בבלוג אחר.

מערכת היחסים בין הורים לילדים היא מורכבת, ספרים רבים נכתבו בעניין, עיתונים הקציבו טורים ופינות אך הגלגל הזה לא יפסיק להתגלגל וכל דור יעטוף את הבעיות הבסיסיות במעטפת שתגרום לכל להראות אחרת ולשלוח את השותפים לבעיה לכיוונים אחרים וחדשים.

בסופו של היום, מתוך ניסיון והיכרות עם עשרות משפחות כחלק מטיפולים שהייתי נותן ומתוך היכרות עם משפחתי שלי ושל חברי, מעטים ההורים שבאמת שונאים את ילדיהם.
עובדה פסיכולוגית ידועה היא שהורינו הם תוצאת הגידול של הוריהם ואמות מוסר הנראות לנו חסרות משמעות ואף טיפשיות, יש בהן משום אמת מוחלטת להורים שלנו.

אין מה לעשות לגבי חינוך ההורים, זה דבר שהוא קשה עד בלתי אפשרי, אני גם לא חושב שהוא דבר שיש בו צורך. אני רוצה להאמין שכאשר לי יהיו ילדים אני אהיה פתוח יותר אליהם, הייתרון הגדול שיש לי הוא הוריי שהעניקו לי המון חופש ואפשרויות, הם לא ביקרו אותי ותמכו בכל בחירה שלי - גם בבחירות המוטעות.

קשה להיות הורים, במיוחד בעידן של סמים וטרור. ברור שאתה לא לוקח סמים, שאתה לא מתערה בנוער האלים ושיש לך דברים טובים יותר לעשות מאשר לעסוק בנ"ל אבל להורים לעיתים קשה לקבל את זה. זה לא שהם לא סומכים עלינו אלא שהם מפחדים עלינו. אהבת הורה לילדו היא דבר מוזר וקשה לעכל, עד שיש לך ילד.

הפחד היומיומי שעמו חיים הורינו הוא כמעט בלתי אפשרי: הם מפחדים עלינ וישירות מהתנועה הנוראית בכביד, מחטיפות, מפיגועים, ממסוממים שיכולים לגרום לנו לנזק, מילדים אחרים שיכו אותנו, מתאונות כלליות שאין עליהן שליטה, מכך שהילד יחליט שהם הורים רעים ולא יחזור הבייתה, מכך שהוא ישכב עם זר/ה שהוא (או היא) אינם מכירים וידבקו במחלה נוראית, מכך שביתם תכנס להריון, מכך שבנם יוביל מישהי להריון.
הם מפחדים שהם הורים גרועים כמו שההורים שלהם היו אליהם, הם מפחדים לאבד אותנו והפ מפחדים (חלק מהם) להיות רכים מידי כי אז פריקת העול שלנו תוביל לאותם אסונות שהם מנסים למנוע מאיתנו.

רוב ההורים לא רוצים להרע לילדיהם, חלק מהם יודעים כיצד לעשות זאת, חלק קטן מהם יודעים כיצד לעשות זאת טוב.

יש דברים שחייבים לדבר עליהם, שחייבים להבהיר להורים. אז זה דורש שיחה ועוד אחת ועוד אחת ומריבה ועוד מריבה אבל היא חייבת להסתיים ב"אבא אני אוהב אותך" כי לא משנה מה אנחנו מרגישים וכמה הדברים קשים וכואבים בריב - אהבה היא לא תנאי לא מצד ההורה ולא מצד הילד.

זיו

חוויות מהחנות בשניות האחרונות

עשרות של ירושלמים תקפו את החנות לפני דקות ספורות. מונהגים ע"י קייט ומובלים ע"י רכבו של מיכ-אני שונא את תל אביב כי אין חנייה-אל.

האנס, התל אביבי מבין כל הקבוצה, היווה נקודת משקל לא מוצלחת ואני עדיין מנסה לנער מעלי גנים ירושלמים המנסים לתקוף אותי.

חבל שלא קנו דברים במאע-תיים שקל או ביקשו מציצה או רצו שאני אעשה להם אבו-יויו או לאכול במבמליק...

אני אוהב ירושלמים, הם חמודים - בעיקר לאור העובדה שחשבתי על קייט והנה היא הופיעה.

הפרוייקט הבא הוא אלפי שקלים במזומן.

עכשיו אני מדגים לתהל השקסית איך כותבים פוסט. אצל תהל בבלוג כל הטקסט כתוב ביחידה אחת שאי אפשר לקרוא בלי לקבל כאב ראש חודרני מהסוג שגורם לך לרצות להיות בבטן של אמא שלך ולבעוט בה בחזרה.

אני רוצה לקרוא את הבלוג שלה כי הוא מקסים אבל אני רוצה למות בכל פעם שאני גומר לקרוא דברים בו.

אני ממליץ להכנס אליו, יש קישור בפוסט התחתון.

מדברים על תחתון, שמואל מחפש תמונה של הדמות שלו. אנחנו שחקנים כל כך טובים שאף פנינו לאתר של ויקטוריה סיקריט וחיטטנו בנשים עם תחתונים, הכל בכדי שאורן ישמח ויאהב אותנו.

שמואל איים לנעול את תהל בחדר כשהוא רוקד וצוחק בחדר אחר ומקרין זאת על מסכים שיעמדו סביב - דרך לעזור לה להתמודד עם פחדים...ממנו.

אני חושב ששמואל מוכן לעולם הגדול, החינוך שלי ניכר בו.

מצאתי ספר חדש ונפלא ובו אליל חדש עבורי. מדובר בבחור זקן שנותן עיצות לאיזה צעיר טיפש.

השמות...האלגוריות, החן בו הוא יורד לחייו של הצעיר ומפשיל אותו...אני רוצה להיות הזקן הזה, רק צעיר.

משהו מעניין שנתקלתי בו ברשת

המצגת הבאה זומנה לעיני תודות לתהלי.

עובדה מרתקת במצגת היא המוסיקה שברקע שנוצרה ע"י מלחין פקיסטני שמחבב את מייקל ג'קסון.

הסבר מלא מופיע במצגת.

מומלץ

חוץ מזה אני רוצה שתכנסו לאתר הזה.

אתם לא מרגישים צורך עז לחנוק את הילד ולפסק לו את הישבן ולהחדיר לו דברים חדים לשם בכדי שיפסיק לצחוק?

הייתי מת להפשיט אותו ולצלות אותו על גזייה ממש חמה ולראות את העור שלו מתקלף ולהריח את הריח של בשר נחרך ולדעת שהבן זונה הקטן לא יצחק יותר לעולם.

אני מקווה שמי שהמציא את הילד הזה ימות מוות נוראי מטחורים ושהילדים שלו יגדלו עם שערות באף שאחרים יתלשו ללא הרף.

מוות

ולסיום, מי שנמאס לו לעשות חישובים סתם כך ורוצה קצת...פלפל, הנה מחשבון מרתק מאוד

הדף הבא
דפים: 1 2 3 4 5 6

החודש הקודם (8/2004) החודש הבא (10/2004)