כבר חודשיים וחצי אנחנו משפצים. שיפוץ עמוק, כמו שהקבלן שלי אוהב לקרוא לזה. זה אומר שמזיזים חדרים, הורסים קירות, מעבירים מחדש חשמל ומים, מרצפים, צובעים, פותחים, סוגרים...

בינתיים, מה עושה משפחה בת ארבע נפשות שאין לה בית? גרה אצל אמא שלי. כולנו ביחד, בחדר אחד. אינטימי. שמח. צפוף. עד כמה שהתאמצנו לארוז את הכל ולהשאר עם כמה שפחות מטלטלין, עדיין יש לא מעט חפצים, בגדים, צעצועים, ספרים ומיטות.

ויש גם כמה דברים שאין בחדר. פרטיות למשל. על אינטימיות בכלל אין מה לדבר. אני שואלת את עצמי, מה קורה במשפחות שחיות ככה כל הזמן? אנחנו מסתדרים כי ברור לנו שמדובר בסידור זמני. בעוד חודשיים (אינשאללה) יסתיים השיפוץ ואנחנו נעבור לבית גדול, מרווח ונוח, שם תהיה לי כל הפרטיות שאחפש והסקס יוכל לחזור לחיי הזוגיות שלנו. אבל מה עושים בעל ואישה שחיים כל הזמן בלי חדר שינה משל עצמם? אני תוהה.

מה שהכי חסר לי, זו פרטיות. אני חייבת לציין שאמא שלי פשוט נפלאה, ויוצאת מגדרה כדי לתת לנו תחושה מירבית של פרטיות. אבל זה לא מספיק. הערב למשל, הייתי מאוד עייפה ורציתי להכנס מוקדם למיטה. אבל מה שאני צריכה זה להיות בחדר לבדי, עם הספר שלי, ושקט. להכנס למיטה, כששני הילדים מפטפטים במיטות לידי, זה לא בדיוק זה.

רוצה שקט.

יושבים במסעדה, אבא מעיין בתפריט היינות.

בן ה-4: "אבא, יש שם יין שמוכר לי?"

הילד אנין.

החוק נגד עישון בפאבים נאכף בערך עד השעה 22:00. אחר כך כבר לא היה מנוס מלזרוק הכל לכביסה.

לילה מהגהינום עבר על כוחותינו.

זה התחיל בתלונות של הגדולה: "שורף לי". מהר מאוד התאמת החשד שלי, הגברת סובלת מתולעים. תולעים הן הטפיל המאוס ביותר עלי אדמות. יותר גרוע מכינים. במיוחד לבנות. מי שאינו הורה לבנות, לא יבין על מה מדובר, אז אני אתמצת (מי שמתקשה להתמודד עם תיאורים קצת גראפיים, מתבקש לצאת עכשיו. הנה, לכו תקראו משהו מעניין בבלוג אחר).

נשארתם? סבבה. כשמגיע הלילה, הנבלות הקטנות יוצאות לטייל. ממקום שבתן הן יוצאות, עושות סיבוב וחוזרות. אלא מה, הן לא חכמות במיוחד. תולעים, אחרי הכל. לפעמים, הן מפספסות בדרך חזרה ובמקום להכנס חזרה לחור שממנו יצאו, הן נכנסות לחור הקטן שנמצא (עקב כשל תכנוני מטופש במיוחד) ממש לידו. וזה ממש ממש ממש לא נעים...

כמובן שזה הרגע לגלות שנשארנו בלי נשק יום הדין בבית. אבל גם אם היה, זה לא פועל מיידית ובכל מקרה היינו צריכים לשלוף את התולעת מהמקום אליו זחלה, כדי שהילדה תצליח להרדם. אומללות כזו, פשוט קשה לתאר.

אחרי שהכרזנו על ניצחון, היא נרגעה (הילדה - התולעת כבר לא איתנו) והלכה לישון. עשר דקות מאוחר יותר, צרחה והיא מגיעה בריצה. החתול שלה שרט אותה. סנטימטר אחד מתחת לעין...

חיטוי, אקמול, עוד חצי שעה של בכי עד שנרדמה מרוב תשישות, האומללה. עכשיו צריך רק לקוות שלא תישאר שם צלקת.

הבוקר מה שנשאר זה רק למלא את תפקידי המסורתי: המחסלת. ורמוקס כבר קניתי, וקבעתי תור לסירוס של החתול. שלא יתעסקו איתי!

"אמא, נכון שלא צריך להגיד 'עשיתי פלוץ' אלא 'הפלצתי פלוץ'?"

אין ספק, הצלחתי להנחיל לה את עקרונות השפה.