היום ישבתי עם השובב הקטן, ומילאנו ביחד חוברת לימוד בנושא חשבון. חוברת נחמדה בשם "להדביק עם פילי". לקראת הסוף הגענו לעמוד הבא, בו מתבקש הילד לספור צורות שונות. "כמה עיגולים?" קראתי לו מתוך החוברת.

הוא ספר שנים עשר.

אני כמובן ספרתי שלושה בלבד, וזו היתה גם כוונתם של עורכי החוברת. הייתי צריכה להסביר לו מה היתה כוונתם של העורכים, על מנת שיוכל להצליח בתרגיל - למרות, כמובן, שהוא צדק לגמרי.

זה גרם לי לחשוב על כמה דברים. ראשית, עד כמה אני מקובעת לפעמים בדפוסי חשיבה שלימדו אותי. מיד נזכרתי בסיפור המופת "חלכן היה נמזר" מאת לואיס פאדג'ט (שם העט שתחתיו כתבו הנרי קטנר וס. ל. מור - זוג סופרים נשואים זה לזה). הסיפור הזה מספר על שני ילדים שקיבלו לידיהם במקרה קופסת צעצועים שהגיע רחוק מהעתיד. המשחק בצעצועים האלו לימד אותם גאומטריה לא-אוקלידית, באופן שהיה לחלוטין בלתי נתפס עבור הוריהם ומבוגרים אחרים. בהדרגה הם מתנתקים מן המציאות, לתוך מציאות שונה בתכלית. את הסיום לא אגלה כמובן (מי שרוצה לקרוא מוזמן לחפש את הסיפור באחת האנתולוגיות המעולות ביותר. פורסמה גם בעברית, אבל לצערי לא ניתן להשיג אותה) אבל זה סיפור שתמיד גרם לי לתהות עד כמה יכול להיות גדול הפער התפיסתי ביננו ובין הילדים שלנו.

אחר כך תהיתי איך הוא יסתדר בעתיד, כשיגיע לבית הספר. האם הוא כבר יתקבע לתפיסת העולם "הנכונה"? או אולי יתמזל מזלנו, ויהיו לו מורים שיסכימו לקבל גם תפיסות אחרות כמקובלות ונכונות?

אני תמיד מקפידה ללמד את ילדי חשיבה ביקורתית, ודרכים שונות להסתכל על כל דבר. אבל יש תחומים שבהם אני כבר לא מסוגלת לכך (או אולי מעולם לא יכולתי), וחבל לי שאולי בגלל קוצר הראות שלי, אני אולי מונעת מהם דרכים חדשות ואולי אף טובות יותר, להסתכל על העולם.

השנה אנחנו חוגגים את איסרו-ל"ג-בעומר. לבכורה חגגנו אתמול, לקטן היום. זה קצת מעייף, העובדה שהחג החביב, אך מסריח (נו, הוא באמת מסריח) הזה לא נגמר. אבל זהו, זה מאחורי.

מצד שני, זה כבר הערב השני שאני חוזרת הביתה עם שני ילדים מאושרים עד הגג. השילוב של פירומניה בחיתולים, מרשמלו שמותר לחרוך לבד ואוכל שמותר לזרוק לאש כששבעים, עושה להם את זה.

שיא השיאים היה אתמול כשמרבית הילדים כבר התפזרו, ואני עוד חיכיתי עם שאר חברות הועד כדי לראות את הכל מפורק כיאות, ולוודא שהמדורה מכובה. בפעם אחרת אני אספר על התסכול שבעמידה מול חבורת הורים פזיזה, לא אחראית אבל קולנית שמתעקשת שלא חייבים לכבות את המדורה הענקית עד הסוף. ואז הופיעה כבאית אדומה עם צוות כבאים חייכנים. "סיימתם?" הם שאלו,

אמרתי שכן, ושאלתי האם הם מוכנים לעזור לנו לכבות את המדורה.  

הם סובבו את הכבאית, שלפו את הזרנוק ועשו ווידוא הריגה למדורה, לקול מצהלות הילדים.

לפחות מבחינת הבת הבכורה זה היה רק עוד חלק מהתכנון המעולה של ועד הכיתה, ואמא בראשם. את הדרך חזרה עשינו כשהיא מריעה מהמושב האחורי: "יחי יחי יחי! יחי ועד ההורים של כתה א-2!"

 היה שווה

מי שהיה נכנס לסלון שלנו אתמול לא היה מבין מה קרה. שנינו יושבים מול חדשות ערוץ 2, ומתפוצצים מצחוק. שי גל הכין כתבה שלמה על דרכו של נחום הקרפיון מבריכות הדגים, דרך השוק הסיטונאי ושוק הכרמל, ועד למטבחם של שני שפים, שמכינים ממנו גפילטע פיש (עם ביצה קשה??) והמופרך מכל, סושי גפילטע.

שיאו של המחזה במכת המוות שמנחית הסוחר, בצילום מאיים מנקודת מבטו של נחום. מלווה בצלילי בלדה קורעת לב, הלב נכמר ואני שואלת - מי יוכל לאכול גפילטע פיש אחרי דרמה כזו?

* * *

זו כבר הפעם השניה השנה שבה אוכל רק כזית מהקציצות האהובות עלי. לא רק שמדובר בדג טיפש ולא ממש טעים, הוא גם די שמן. אז אני מרשה לעצמי לטעום מעט מהקציצות, וזה הכל. למען האמת, זה קצת עצוב. ילדי ירשו את הסלידה לגפילטע-פיש מהעזר כנגדי. פעם חשבתי ללמוד איך להבין את המאכל, וכשאימי תלך לעולמה אהיה אני זו שאכין גפילטע פיש לכל המשפחה. כמו שזה נראה עכשיו, אף אחד לא יאכל את זה. עוד זיכרון ילדות שיתפוגג לו בקצות החושים.

* * *

אני קצת מקדימה את המאוחר. אמא שלי לא הולכת לשום מקום, ויש לי עוד הרבה שנים לטעום מעט מהמאכל הפולני החביב עלי. בינתיים אפשר לצחוק מהכתבה על הקרפיונים.

הצטברו לי בראש כל מני דברים, אז אני ארכז אותם לפוסט אחד.

* * *

הארי פוטר השביעי מתפרסם בקיץ, וכיאות לחובבת מושבעת של הסידרה (גם אם לא ממש פאן גירל), אני עוקבת אחרי כל פרט שמוכנים לשחרר. אז אנחנו יודעים שהוא יתפרסם בשבת, ה-21 ביולי בחצות ודקה. אנחנו יודעים שהוא יהיה בן 608 עמודים (בגירסה האמריקאית הוא יכיל 784 עמודים, כנראה שמניחים שהאמריקאים קצרי ראייה או משהו).  אנחנו יודעים שיש לו שם בלתי תרגים בעליל.

אתמול נוספו לפרסומים המוקדמים גם כריכות הספרים:
הגירסה האמריקאית

הגירסה הבריטית למבוגרים (ימין) ולילדים (שמאל)

מאוד מרגש, אבל למה כל כך מכוער? הכריכה האמריקאית עוד סבירה, והבריטית למבוגרים משעממת כתמיד (וגם נטולת רמזים ממשיים). אבל הכריכה הבריטית לילדים נראית זוועה. הצבעים האלו! שלא לדבר על איך שהם (לא) משתלבים עם הכריכה האחורית. בלעעעע.

בכלל, אני מאוד חצויה לקראת פרסום הספר. מצד אחד, אני כמובן מאוד סקרנית לדעת איך נגמר הסיפור. מצד שני, אני לא רוצה שייגמר. אוףףף

* * *

שובב: אמא, את יודעת איך יודעים שבא אביב?

אמא: איך?

שובב: כשנעלמים המעילים.

* * *

לפני דקות ספורות, בצעד אמיץ וחסר תקדים, קברנו את המוצצים בגינה. אני מבקשת מקוראי הבלוג הנכבדים והנכבדות, לשמור איזו מחשבה טובה בצד למעני - שיעבור עלי לילה שקט; למען השובב שלי - שיצליח להתרגל לישון ולהרגע בלי מוצצים; ולמוצצים - שיגדלו להיות עץ גדול וחזק. אאאמן.

* * *

סיפור קטן שנזכרתי בו, שקשור ולא קשור. ריב בין הילדים הסתיים בהתערבות קולנית שלי. כשישבו לאכול את ארוחת הערב, היו שם שני ילדים זועפים מאוד, מתיזים מבטי זעם, ומסננים משפטים קצרים זה לעבר זה. אחרי כמה דקות, כשראיתי שזה לא נרגע, שאלתי אותם: "מי רוצה שאני אספור עד חמש ונתחיל מההתחלה, כאילו לא רבתם?"
שקט, ושני קולות קטנים לוחשים "אני" בזה אחר זה.
ספרתי עד חמש, ואז ראיתי שני ילדים מחייכים ומאושרים, מביטים זה בזה כאילו מעולם לא רבו.
הם רק היו צריכים סולם מספיק נוח.
 

* * *

הערה שאינה קשורה - מאז שקראתי את  Eats, Shoots & Leaves, אני משתמשת כל הזמן בסימן ; . איך הסתדרתי בלעדיו כל השנים? הוא כל כך שימושי וחביב. בכל אופן, הספר ממש מומלץ ותודה לאורזת .

 
שמור   בטל