לפני (יותר מדי) שנים עשיתי תואר ראשון במדעי החיים. זה היה באותו שלב בחיי שבו הרשיתי לעצמי לרכוש השכלה על פי מה שמעניין אותי, ולא לפי מה מה שיאפשר לי לפרנס משפחה בכבוד. מאז נכנסתי לכלוב הזהב של ההיי-טק, אבל זה עניין לפוסט אחר.

בתואר לביולוגיה, השנה השניה היא זו שבה יש לנו כבר מספיק ידע כללי והבנה בבסיס הנדרש (כימיה, כימיה ועוד קצת כימיה, ולקינוח פיזיקה ומתמטיקה) וכמה תחומי בסיס חיוניים כמו ביוכימיה, מבנה התא וכו'. בשנה הזו לומדים הרבה מאוד על מחלות, כי מחלות, מוטציות או חוסר תפקוד, הם הדרך הטובה ביותר ללמוד על הנורמלי, המתפקד. למרות שידענו את זה, הישיבה היום יומית באולמות ההרצאה והלימודים על עוד מחלה זיהומית, עוד מחלה גנטית כזו או אחרת ואינספור סוגים של סרטן, היו בעלי השפעה מדכאה ביותר.

היו ימים שהייתי קמה בבוקר בתחושה של "מה הטעם. ממילא כולנו נמות או-טו-טו". הסכנות רבות מספור, והן אורבות בכל פינה. ימים אחרים הייתי מסתובבת עם תחושה דתית כמעט - איזה נס שאנחנו כאן. חיים. שורדים! למרות שכל הסיכויים נגדנו. למשל, הידעתם שאכילת עוגות שמרים עם גבינה משולה למשחק רולטה רוסית? מסתבר שיש סוג מסויים של צימוקים המשמשים באפיית עוגות שמרים עם גבינה. כשהצימוקים האלו מאוחסנים לתקופות ארוכות, ולא בתנאים אופטימליים, הם נוטים לגדל עליהם עובש מסוג מסויים. העובש כשלעצמו אינו מסוכן, אולם כאשר אנחנו אוכלים אותו, אנזימים בכבד שלנו מפרקים חלבונים מסויימים של העובש ותוצרי הפירוק הזה הם בעצמם קרצינוגנים (יעני, גורמים לסרטן). אוי, ואני כל כך אהבתי עוגות שמרים... *.

בעיצומה של התקופה הזו קראתי את ספרו של אוליבר סאקס, האיש שחשב שאישתו היא כובע. הספר (המומלץ ביותר!) עוסק, כמו רבים מספריו של סאקס, בסיפוריהם של מטופלים שונים. כל אחד מהמטופלים סבל מסוג אחר של תסמונת או פגיעה ניורולוגית. בין היתר הוא מספר על מטופל שאיבד את היכולת לשמר זיכרון ארוך טווח, ולכן הוא חי בתוך בועה של כאן ועכשיו, אבל אינו מסוגל לתפוס דבר מעבר לכאן ועכשיו**. ילדיו שלו, כל מי שמטפל בו, הם עבורו אנשים זרים. הוא חי בחרדה בלתי פוסקת. מטופלת אחרת איבדה את חוש הפרופריוספציה - היכולת לחוש את הגוף ולדעת מהם התנוחה והמיקום של האיברים השונים בגוף. היא נאלצת ללמוד מחדש ללכת, לתפקד ואפילו לחייך. בסוף הפרק היא מספרת שהתחושה הכי אהובה עליה בעולם, היא תחושת הגשם היורד על פניה, כי הוא מאפשר לה להרגיש שוב כאילו יש לה גוף.

קל לנחש איזו השפעה היתה לספר הזה עלי, בדיוק באותה תקופה. מעבר לחווית הקריאה - סאקס הוא מספר נהדר, אמפטי ומרתק - המחשבה על כל אחת מהתסמונות האלו, ומה אאבד אם חלילה אפגע בצורה כזו, היתה מחרידה.

מאז קצת גדלתי, ופיתחתי לעצמי תחושה של פרופורציה. ועדיין, מאוד התרגשתי כשראיתי את הרצאתה של חוקרת המח ג'יל בולטי טיילור: My stroke of insight. היא מספרת בכנס TED*** על השבץ שחוותה לפני שנים, וכיצד החוויה הזו לא היתה רק משבר קשה שחייב שנים של החלמה איטית, אלא בעיקר הזדמנות ללמידה, הן כמדענית והן כאדם. פנו לעצמכם 18 דקות, שבו בנוח, וצפו.

* טוב, ברור שהתעלמתי מפקטור אחד, והוא העובדה שכל אותן מחלות אינן פושות בקרב כל האוכלוסיה, אלא מדובר באחוזים ספורים, ולעיתים קרובות פרומילים בודדים מכלל הגזע האנושי. אבל לא נתתי לסטטיסטיקה להפריע לי להתפעל מהעובדות הקודרות.

** ממש כמוה.

*** מה לא הייתי נותנת כדי להשתתף בו. מי מוכן לממן את הנסיעה שלי בשנה הבאה? מבטיחה לייב בלוגינג.

מתחילים לראות בית. הקירות כבר צבועים, רוב הריצוף במקומו. אוטוטו יותקנו כל האביזרים, שזה שם של קבלנים לאוסף של אסלות, כיורים, ארונות, מראות, מפסקים, שקעים וידיות. המטבח המיוחל כבר מוכן, ועד לסוף השבוע גם יגיע וגם יותקן (שלב ראשון, לא להתרגש יותר מדי).

אני משוטטת לי בין החדרים, סופגת אבק ומדמיינת. פה תעמוד המיטה. כאן השידות. פה אני אניח אגרטל יפה שיתאים לספה החדשה. פה אכין לעצמי כוס תה חם, פה אקח ספר ואשב לקרוא אותו. דרך החלון הגדול תנשוב רוח קרירה ורעננה כשאשקה את האדניות הירוקות.  אני מדמיינת את חדרי הילדים, את חדר העבודה. אני מדמיינת אותנו מחובקים בערב, צופים ביחד בטלוויזיה, או סתם יושבים זה לצד זו, קוראים ספר או עובדים.

קר בבית שלי. אין דלתות עדיין, הן בצביעה אצל הנגר. אם רצינו להיות בטוחים כמה כיווני אוויר יש בו, הגיע השיפוץ הזה ואחרי שלושה שבועות במהלכם הוא פתוח משלושה כיוונים, הבית קפוא לגמרי. אני מתעטפת בצעיף החם ומדמיינת את הקיץ, כשזה יגיע. אנחנו יושבים בגינה, הילדים רוכבים על אופניים ומשחקים עם הכלב, ואנחנו מסתכלים על הנוף. הנוף שלנו.

מעולם לא חשתי ערגה כזו, לבית.

משהו השתנה בקיץ האחרון. הפסקתי להסתכל במראה ולשאול את עצמי "מי זו שמביטה עלי בחזרה?". לא אגיד שחזרתי להיות בת שש עשרה, אבל התחושה היא שבאיזשהו מקום - חזרתי לעצמי.

ואז, גיליתי תגלית מדהימה! מסתבר שיש לי את היכולת להפר את חוקי הפיזיקה. שימו לב לחוק החדש שניסחתי: "ככל שאני בנפח גדול יותר, כך יש לי נוכחות קטנה יותר." 

ולהיפך כמובן.

שמתי לב לזה בפעם הראשונה הקיץ כשמישהו עצר את המכונית שלו ברחוב והסתכל עלי. לא הבנתי מה הוא רוצה, אז חשבתי שהוא צריך עזרה וניגשתי אליו (תרחמו עלי, הפעם האחרונה שמשהו כזה קרה, היתה לפני עשור כמעט). רק כשהתקרבתי וראיתי שהוא מתאמץ למצוא שאלה לשאול, הבנתי שזו לא הסיבה שהוא עצר.

אנשים מגיבים אלי אחרת לגמרי. גברים מדברים אלי אחרת לגמרי. מוזר איך אני מרגישה שהאינטראקציה שלי עם העולם - ולא, לא רק גברים - השתנתה לגמרי. האם זה בגלל איך שאני נראית? או בגלל הביטחון העצמי שקיבלתי? השילוב שלהם? לא ברור לי. מה שכן ברור לי זה שלראשונה מזה זמן רב מאוד, אני מרגישה נוכחת.

זה מוזר מאוד, אחרי כל כך הרבה זמן. אחרי הפעם השלישית הראש נזכר בחוקי המשחק והפלירטוט, ואני מצליחה להגיב ולא לקפוא לגמרי. מוזר לי לא פחות כשזה קורה בעבודה. המקום הזה שתמיד נתפס בעיני כמקום הכי יבש בעולם, נראה פתאום אחרת. מסתבר שגם שם יש אווירה מינית, היא רק אף פעם לא היתה באיזור שלי. ועדיין אני מופתעת בכל פעם מחדש. לא חשבתי על עצמי באופן הזה, כיצור מיני, כל כך הרבה זמן, שנראה כאילו ויתרתי על חלק ממני. ועכשיו זה חוזר.

הוא בן גילי, חמוד, שחרחר וחכם ולאחרונה יוצא לי לפגוש אותו בערך פעם בשבועיים, במסגרת משהו שקשור בשיפוץ שלנו. ובכל פעם שכזו, הוא מפלרטט ומדבר ומתלהב כאילו הייתי איזו חתיכה בת עשרים, ולא אשה (משומשת אחרי שיפוץ) בת 34 תיכף 35. וההרגשה היא, נו, ממש טובה. ממש ממש טובה.

פולניה לא יכולה גם בלי קצת אשמה, אז היא נמצאת שם, בוודאי. אסור לך! אני נוזפת בעצמי. את אשה נשואה!

ועצמי מחזירה שאין שום נזק להינות ממחמאות נלהבות או מפלירטוט פה ושם.

הויכוח כנראה יימשך, בינתיים אני נהנית מהנוכחות שלי.