הקול שלי עדיין צרוד, העייפות עוד לא ממש נעלמה, הצלצולים באוזניים נפסקו (למרות שהמנגינה ממשיכה להתנגן בראש) והלב, הוא רוצה לחזור לשם. יומיים בניצנים נתנו לי אחרי הרבה מאוד זמן תחושה של חופש, של התנתקות מהכל והתרכזות בדברים האמיתיים.

טוב, קצת נסחפתי. אבל בכל זאת, קשה להתנתק מהחוויה של היומיים האלו (אם כי היום מופיעים שם סאבלימינאל והחברים שלו, אז זה קצת מקל על החזרה לשיגרה). זה היו יומיים של חופש שבאו בזמן הכי טוב, ישר אחרי שבת בבסיס (ולא סתם שבת, השבת האחרונה בשירות!) אל תוך הזיעה, החול והבאסים של כפר המוזיקה. באופן רגיל ההגעה לכפר הייתה כמו כל נסיעה שלי למקום מסוים כשאני תלוי באחרים (או להיפך), כלומר היסטריה להספיק הכל בזמן, לתכנן את הזמן עד לדקויות של דקות (ולפעמים שניות), לעשות הכל מהר (איך אומרים? תחיה מהר-תספיק יותר...).

מהסטיקרים ועד רונה: היום הראשון

הגעתי לכפר ביום ראשון בסביבות 1930 ואחרי שתפסתי את מיאתה ומקליין שחיכו לי שם והכירו לי את האנשים שבאו איתם, התפניתי לדבר שהיה הכי חשוב באותו רגע וזה להעלים את הקרקור הקל בבטן, כדי שלא יתגבר דווקא באמצע ההופעה אחר כך. סיבוב קצר בכפר גילה שלא רק מבחינת כמות ימי הפעילות, גם הגודל של הכפר עצמו קטן ביחס לשנה שעברה. השינוי בגודל גרם לכך שבעצם חוץ מלהסתובב סביב בקבוקי קולה כמה שעות טובות, לאכול ולהימלט מהישראלים (הם יותר מכוערים במציאות), אין יותר מדי מה לעשות, מה שגם הגענו אחרי ההופעה הראשונה בבמה הצעירה (לא היה משהו, ככה שמעתי). מצד שני, כנראה שזה מספיק בשביל להעביר את הזמן עד להופעה. 2130 היא השעה שההופעה הייתה אמורה להתחיל והשערים לחלק של הבמה נפתחו קצת לפני זה, אבל הדג נחש, שנתנו במופע חימום עלו קצת אחרי 2200. עד שהם הגיעו התנגנה לה בלופ כמעט אין סופי פרסומת ארוכה מאוד (מאוד) של קוקה קולה שהיא יותר לקט של פרסומות של המשקה מהשנים האחרונות (נדמה לי שבאיזה רגע אפילו קפצה נינט טייב למסך). הדג נחש עלו לבמה והוציאו את הקהל משטיפת המוח עם הופעה מקפיצה של הלהיטים וכמה שהם עדיין לא שיחררו לאוויר העולם וקינחו עם בקשה להזיז את הכפר 100 מ' מזרחה בשביל הצבים (וכולם: אווווווווווווווווווווווו...).

אחרי המתנה של חצי שעה בין ההופעות (הופעת חימום לא אמורה לחמם? כי בזמן הזה התקררנו לגמרי) עלה שלום חנוך לבמה ונתן ברוק בחזק. הרבה שירים שלו לא הכרתי. הוא בחר לשלב הרבה מהאלבום האחרון שלו (אור ישראלי, הוא אפילו ביקש מהאנשים לקנות אותו) ורק לקראת הסוף ובהדרנים הוא נתן את הגדולים באמת שלו. אבל יותר מהכל במופע הזה היה לראות את כל המעריצים של היהודים ואביב גפן רצים לבמה כשהם עולים לשיר עם שלום ומתחפפים אחורה כשהם יורדים מהבמה. כשראיתי את היהודים על הבמה (רק הסולנים) הבנתי למה אני ממש לא מסמפט אותם. בעיקר צעקות והרבה רעש. יותר מדי רעש. וגם העובדה ששלום חנוך הצטרף לשירים שלהם לא ממש תרמה (זה רק נשמע יותר פתטי). אביב גפן כנראה לבש על עצמו את הדמות של ההומו שבו, כי ככה הוא נשמע כשהוא שר (יש לו דיסקים שהוא נשמע אחרת) ודאג גם הוא להחריב שירים. כשההופעה נגמרה יצאנו החוצה והתחלנו להקים את האוהל ולהתחיל להתארגן לשינה. מקליין ואני העדפנו לחזור פנימה, כי ב-4 הייתה אמורה לעלות רונה קינן בבמה הצעירה. הלכנו לקנות לנו משהו לאכול (רבע מטר פיצה קרה מיובשת ובלי תוספת ששווה חמישית מהמחיר ששילמתי עליה). בזמן הזה הבנו שרונה כבר עלתה מזמן להופיע ושהיא באמצע ההופעה שלה. נשארו לשמוע אותה עד הסוף וחזרנו מאוכזבים לאוהל בשביל לישון.

חול, יהושע, חול, מוקי, זרנוק מים ואבנר חודורוב: היום השני

לישון? איפה? זה נראה שכל מישהו שנשאר לבוקר החליט להסתובב ליד האוהל שלנו ולעשות הרבה רעש. תוסיפו לזה שינה על חול לא ממש רך ותקבלו שינה לא קלה, אם בכלל. כשקמנו בסוף, מיאתה הכין לנו תה סיני (וכמעט שרף את הידיות של הסיר). עד שעות אחר הצהריים נזרקנו כולה עם עוד כמה אנשים שפגשנו שם על החוף ויחד עם הרבה שיחות על מוזיקה הזמן טס. ברקע ניגנו לנו משינה, סנדרסון ומוקי את רוב ההופעה של הערב. ב-1600 הכפר נפתח ונכנסנו פנימה (עם הצמיד החדש), רק בשביל להעביר את הזמן עם אוכל, להסתכל על הים, כדורגל חופים (מקליין) ולהתפלש בחול. ב-1900 עלו יהושע להופיע. השירים הראשונים שלהם נתנו לי להרגיש שאני מקשיב לגרסה ישראלית של רדיוהד. אחרי פתיחה טובה ("מנגינה") הם נחלשו אבל עד הסוף הם השתפרו וסגרו עם 3 שירים מצוינים ("בננה" ו"האיש מן הבקעה" ו"מתנדנד" המוכרים). אחרי שהם ירדו הכל כבר היה מוכן למופע המרכזי של הערב. אחרי הידחסות פנימה לכיוון הבמה ושטיפת מוח נוספת, עלה ב-2200 מוקי על הבמה והרים את הקהל. למרות המחשבות שלנו לפני המופע לסקול אותו כדי שיפנה את הבמה למי שאחריו, הוא נתן הופעה טובה (לא כמו הדג נחש, אבל עדיין טובה). הקהל דרש משינה והוא זרק להם משפט של "אם זה לא היה משינה, היינו נעלבים...". אפשר לחשוב שאם זה היה מישהו אחר, לא היינו מעדיפים אותך עליו. אחרי שהוא סוף סוף ירד הלחץ והצפיפות רק עלו והחום עלה עוד יותר (כאילו שלא היה חם ולח גם ככה). מדי פעם העבירו כוסות מים אחורה (כמובן שלא בכמות מספיקה) ולצאת החוצה פירושו איבוד המקום. שמשינה עלו הלחץ רק גבר והחום עוד יותר (והמנורות שלהם על הבמה שכוונו לקהל רק תרמו לזה) אבל באותם רגעים זה ממש לא עניין אותי. רק להתחבר למוזיקה. סנדרסון עלה באמצע ונתן כמה משלו (אהבתי את השירה בציבור עם "הורה האחזות", אחד השירים הבודדים בערב שראיתי אנשים לא מכירים את המילים). בסוף מוקי הצטרף גם הוא עם "האדמה בוכה" (שהוא שר יחד עם יובל בדיסק שלו) ו"אניגודין" (לא שמעתי מילה מהשיר). אין לי מספיק מילים לתאר את מה שהרגשתי בהופעה. אין מילים.

כשהכל נגמר נפרדתי מהאנשים וחזרתי הביתה (היו צריכים את האוטו בבוקר). עכשיו אני סופר את הדקות עד לביקור הבא שלי בניצנים, בחמישי הבא. כאילו לא מספיק לי שבוע עמוס...

פלייליסט - הביצועים הכי טובים ששמעתי בכפר (לפי סדר ההופעה)

·        הדג נחש - שירת הסטיקר.

·        שלום חנוך - מחכים למשיח.

·        שלום חנוך - סוף עונת התפוזים.

·        רונה קינן - לחיות נכון.

·        יהושע - בננה.

·        יהושע - מתנדנד.

·        מוקי - לא רואה ממטר.

·        משינה - אין מקום אחר.

·        משינה ודני סנדרסון - הורה האחזות.

·        משינה ומוקי - אניגודין.

·        משינה - ריקוד המכונה.

ולסיום, בונוס: תמונה של המחבר (מה שאתם קוראים) מהכפר עם בקבוק קולה (אלא מה?) מלא מים...

(באדיבות מיאתה, צלם חובב)

אה, כן. עוד 70 יום לחופש האמיתי.

לפני שבוע נחת אצלי במחשב השיר החדש של נמרוד לב ו-RBS (באדיבות מומה שחילקה אותו בחינם). ל"וגאס" יש מסר אחד והוא אנטי פלייליסט, זה של קובלנץ, מנהל גלגלצ. רובוטים במדים, העלמת שירים, מיחזור, הפלייליסט אפליה השיטה מאפיונר זה רק חלק מהחיצים של RBS לכיוון התחנה ביהודה הימית. הוא גם נותן רשימה של אמנים שהתחנה מתעלמת מהם כמו איגי וקסמן, טל גורדון, איזבו, ג'וני שועלי וכמובן היהודים.

זכותו של נמרוד לב להביע את המחאה שלו. אפשר להגיד שיש איזה שהוא צדק בדברים שלו. אבל מצד שני, זכותם של העורכים המוזיקליים של גלגלצ להחליט ולנגן את מה שהם רוצים והם מחליטים. גלגלצ נחשבת היום לאחת התחנות המושמעות ביותר על הסקאלה והיא זאת שנחשבת לשיא המיינסטרים במדינה. ברור שנמרוד לב רוצה להיות במיינסטרים כי שם יש את הכסף הגדול באמת והחשיפה מובילה לעוד כסף ולעוד דיסקים שנקנים בחנויות (תראו את מאיה בוסקילה). גלגלצ היא מיינסטרים וזה הייחוד שלה, כמו שרשת ג' מנגנת רק מוזיקה ישראלית. ואם כבר רשת ג', עוד תחנה שמשלם המיסים מממן אותה (יש תמורה בעד האגרה?) וגם היא שאמורה לנגן מוזיקה ישראלית, מנגנת בעיקר מיינסטרים ועשתה את זה מאז ומעולם.

נכון שהשיטה הזאת של הפלייליסט מקוממת בעובדה שיש אנשים שמחליטים איזה שירים כולם ישמעו, אבל זה קורה בכל מקום. מוזר שדווקא עכשיו שוב מתחדשים גלי המחאה כנגד לב המיינסטרים הישראלי, במיוחד שיש פריחה של מוזיקה ישראלית ושיש כל כך הרבה מקומות שבהם אפשר לשמוע מוזיקה. זה מתחיל מאין ספור תחנות על הסקאלה (מקומי ופיראטי), תחנות ברשת (וואלה ועוד אינספור אתרים שמנגנים מוזיקה וכמובן אתרים של האמנים עצמם) ובממירים של יס והוט ומעל כולם ניצב ערוץ המוזיקה, שהוא הבמה העיקרית היום למוזיקה הישראלית. נכון שרדיו יותר זמין מטלוויזיה, אבל הבמה שיואב קוטנר, האיש שמזוהה בעיקר עם מוזיקה ישראלית אלטרנטיבית, נותן לאינספור אמנים שמשקיעים בקליפים ומקדמים את עצמם לכיוון המיינסטרים הישראלי.

אז לנמרוד ושות' אני רוצה להגיד שירדו מהעץ הגבוה שהם עלו עליו. כנראה שהתסכול שלו מאי ההצלחה שלו בזמן האחרון (אני דווקא חושב אחרת) הביא לו את הסעיף מהריחוק הזה מהמיינסטרים. עם קצת חומר טוב, גם הוא יחזור לשם. וזה, כל הקסם...

תיקון למה שכתבתי בסוף הפוסט הקודם.

אם הייתי יכול להחליט לא הייתי מעלה אף אחד מה"זמרים" האלו לחצי הגמר. בין ההוא ששר בלי רגש (ליטבק) וזאתי שלא הביאה שום שמחה לשיר שלה (רשף), בלטה (קצת) יעל שחר מעל שניהם עם השיר שלה (היחידי שהתאים לה) אבל הרסה אחר כך.

כדאי שבשבוע הבא יבחרו שלישיה עם מישהו יותר טוב ממה שהיה היום, אחרת העונה הזאת תהיה בדיחה. ושיחזירו את השופטים.

במהלך היום יגיע הפוסט השמח, לילה טוב מחולון.