מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

13 5/2009		צלילי היקום
		תגיות: אוגי-מיוזיק, מוזיקת המקרה, מסעותיי עם עצמי

אפילוג - אני לא זוכר את התאריך המדויק, אבל מתישהו לפני 3 שנים התחילו הניג'וסים. "הם באים לארץ ואתה בא איתי, הבנת?", ולא הייתה לי ברירה אלא להסכים. באחת ההזדמנויות שהייתי בבית קפצתי לתל אביב ורכשתי 2 כרטיסים יקרי ערך (330 שקל לאחד) לה ולי והם חיכו לרגע הגדול שלהם. הסיכויים היו די נגדנו, זה נפל בדיוק באמצע תקופת המבחנים שלי (יום לפני מבחן די חשוב) והיא הייתה בצבא, ועדיין האמנו שלעזאזל הכל, זה ייצא לפועל. שבועיים לפני פרצה מלחמה, תקופת המבחנים נדחתה והיא נתקעה בעזה. יומיים לפני הם החליטו לא להגיע, והכרטיסים הוחזרו אחר כבוד למשרד הכרטיסים (בלי להשאיר מהם אף זכר...), אבל ההבטחה נותרה בעינה וחיכתה להזדמנות הבאה והיא הגיעה. היא הספיקה לקנות כרטיס ביום שהמכירה המוקדמת נפתחה, ואני הספקתי להיות מעופף כהרגלי, כמעט ופספסתי אותה. במזל פתחו אותה שוב עם עוד מקומות לדשא והצלחתי להשיג גם לי כרטיס, יקר בקרוב ל-100 ש"ח משלה. המועד שנבחר היה אידיאלי, אין מבחנים בסביבה, היא כבר מזמן לא בצבא, כל מה שנשאר זה לספור את הדקות לאחור.

אני חייב להודות, אני לא מהמעריצים הגדולים. למעשה, לא זכור לי ששמעתי אלבום אחד שלהם במלואו. אבל אני מאוד אוהב את השירים שלהם (בעיקר הלהיטים הגדולים) ושניים מהם מעוטרים ב-5 כוכבים בפלייליסט האישי שלי. אבל הבטחתי, ומגיע לה.

פתיחת שערים - הגענו בסביבות 15:00, היא הלכה לקחת את הכרטיס שלה ואחר כך הלכנו לחכות ליד שערי האצטדיון, שם חיכו עוד מספיק אנשים בדבוקה שרק הלכה וגדלה. כולם חיכו להיכנס פנימה לדשא. כמה דקות אחרי 17:00 פתחו את השערים והתחיל המרוץ הגדול פנימה. ההתנפלות הייתה כל כך גדולה שלא בדקו לאף אחד את התיקים שלו ופשוט הכניסו את האנשים פנימה. הייתי בטוח שמרוב לחץ השער הולך לקרוס או שהשוטרים בכניסה פשוט יירמסו. בסוף הנזק היחידי נגרם לכרטיס שלי, כשהסדרן ניסה לקרוע את ספח הביקורת מהצד הלא נכון של הכרטיס. היא כבר הספיקה לרוץ פנימה ולתפוס מקום על הברזלים מימין לבמה, ואני הצלחתי לפלס את דרכי אליה ולעמוד בדיוק מאחוריה. מאותו רגע, אי אפשר היה יותר לזוז ושמרתי בקנאות על המשבצת שלי עד לסיום ההופעה, 6 שעות אחרי (אוכל? שתייה? שירותים? בשום פנים ואופן לא...).

הבהמה - אחד החסרונות בלעמוד בקהל כל כך צפוף הוא שאתה לא יודע מי יעמוד מאחוריך. במקרה נפלתי על ערסית עצבנית למדי שהעבירה את הזמן עד לתחילת ההופעה בלהוציא עצבים על כל מה שמסביבה. עיצבן אותה במיוחד זה שעמד על הברזלים משמאל לסימפ, והיא דאגה להבהיר לכל מי שנמצא מסביבה כמה הוא מגעיל אותה. הייתי ממש צריך להחזיק את עצמי לא לפתוח עליה את הפה, גם כשהמרפק שלה היה תקוע לי בגב בגלל הצפיפות. השיא היה באמצע ההופעה כשהשומרים נתנו לקהל כוסות מים, ואני קיבלתי אחת, לקחתי שלוק ורציתי להיות נחמד ולתת לה את מה שנשאר והיא נתנה לי מבט מלא גועל כאילו אני מצורע או משהו כזה. חוץ ממנה, הייתה עוד אחת שעמדה מאחוריי וניסתה לעשות הכל ולהידחף לכיוון השורה הראשונה וגם היא דאגה לפתוח את הפה שלה על האנשים מסביב. בשלב מסוים היא ניסתה לשלוח יד לכיוון הגדר אבל בלי יותר מדי הצלחה. בשלב מסוים, למישהו נמאס מהדחיפות שלה והוא שלח אותה הרחק אחורה.

טרי פויזון - הופעת החימום הראשונה (אם לא כוללים את ההוא מהדג נחש ששם מוזיקה לא ממש קשורה) הייתה של להקת האלקטרו הישראלית. הם עלו לבמה עם בגדים הזויים כשלסולנית היה מחובר בלון של במבי לראש. אני לא כזה מחבב אותם וסביר להניח שהבמה הזו הייתה קצת גדולה עליהם והם לא ממש הצליחו להלהיב את הקהל. הבהמה מאחורה כמובן דאגה לשפוך את כל הרוע שלה עליהם ולקוות שהם ירדו כמה שיותר מהר מהבמה. בסך הכל היה נחמד, אבל לא יותר מדי.

יה יה יאז - גם את הופעת החימום השנייה לא הכרתי לפני. כאן כבר ניכרו הניחוחות של חו"ל בהופעה עצמה (הייתה עין ענקית מעל ללהקה) ושמו לב להבדלים. אבל חוסר ההיכרות עשה את שלו, ובשלב מסוים זה כבר די נמאס ומתחיל לחזור על עצמו והרגשתי שאני כבר רוצה את המנה העיקרית. אם הייתי בא יותר מוכן להופעה שלהם אולי הייתי אוהב יותר את השירים (ואחר כך הם התגלו כדי נחמדים אבל זה היה מאוחר מדי). ההופעה הייתה ארוכה מדי בתור הופעת חימום (נמשכה שעה שלמה) ורק כשהם ירדו היה כבר אפשר להתחיל לספור את הדקות לאירוע המרכזי.

דפש מוד עלו בדיוק ב-21:00, אחרי 3 שנות המתנה ו-4 שעות על הרגליים כמעט בלי לזוז. אני לא אלאה אתכם יותר מדי בפרטים הקטנים על הכל, אני מניח שכבר קראתם בכל מיני מקומות את כל הדעות, אבל מהשורה השנייה, מטר מהלשון, כל הביקורות האלו נראות עכשיו כמו קשקוש אחד גדול. כן, הם לא ביצעו את הלהיטים הגדולים שלהם אבל זה סיבוב הופעות של דיסק מסוים והגיוני שכל המשקל בהופעה יהיה עליו, במיוחד כשמדובר בהופעה הראשונה של ה-tour. מצד שני, חסר לי קצת קשר לקהל, יותר דיבורים איתם מעבר ל-good evening Tel Aviv או התייחסות ליום ההולדת של דייב גאהן בתחילת ההדרן הראשון (אחרי שהקהל ניסה כמה פעמים לשיר יום הולדת שמח במהלך ההופעה עצמה). הרגיש לי קצת מנותק.
הביצועים לשירים היו מעולים, בשמיעה מאוחרת של השירים שלא הכרתי אני יכול להגיד שחלק מהביצועים גם עולים על המקור. הוידיאו-ארט הוסיף לחוויה ולשירים (ויסלחו לי אלו שהחליטו לשבת רחוק רחוק וכעסו שהמסכים לא הקרינו את מה שהולך על הבמה - כאילו בשביל מה באתם? לראות את ההופעה על המסך?), הסאונד היה מצוין, האווירה הייתה מחשמלת ובשורה התחתונה היה מאוד מוצלח ומהנה. אחרי שעתיים הם ירדו מהבמה ואני שוב יכולתי לקפל קצת את הרגליים ולנסות ללכת.

פרולוג - המסע החוצה לא היה פשוט. הצלחנו עוד לקנות חולצות, למצוא את קוויקי וסקאי (ולא למצוא שני אנשים אחרים שלא ידעו איפה זה היציע המערבי באצטדיון ולכן נשלחו לחפש אוטובוס) ומיד אחר כך החלה הצעדה הגדולה והארוכה עד הרכבת. בתיאוריה זה נראה פשוט אבל לא אחרי 6 שעות על הרגליים וכאבים לא פשוטים. בסוף הגענו לרכבת, סימפ נסעה דרומה ואני וסקאי חזרנו צפונה, לעיסוקי השבוע הארוך והמפרך הזה. היה שווה כל רגע, כל שקל, כל תחושת כאב. ושאף אחד לא יגיד לכם אחרת.

קצת תמונות:

הבמה לפני שהכל התחיל, רק בשביל להבין כמה היינו קרובים

טרי פויזון

תחילת ההופעה של דפש

מרטין גור

דייב גאהן מול 50 אלף צופים

Can't hear you!

שמור   בטל

4 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-14/5/2009 16:01

 

26 7/2008		אז על מה היה כל הרעש?
		תגיות: אוגי-מיוזיק, טכניון, מסעותיי עם עצמי

והיה גם פסטיבל בתוך כל הבלגן מסביב. בניגוד לשנתיים הקודמות, התפקיד שלי הפעם נתן לי הצצה פנימה לארגון של האירוע עם כל מה שמשתמע מכך. כשפנו אליי עם בקשה לעזור, קשה היה לי לסרב למרות שזה אומר שאני הייתי צריך לוותר על האירוע עצמו. הסכמתי לוותר על היום הראשון ולהשתתף בהפקה עצמה, והתפקיד שייעדו לי היה אחראי על החשמל שזה בעיקרון להיות איש הקשר עם החברה שסיפקה את התאורה, הגברה וחשמל לכל האירוע בכל המתחמים השונים. בגלל שלא ממש יכולתי לוותר על הלימודים שלי בימים שלפני האירוע, את כל התיאומים מול אותה חברה עשה זה שהיה אחראי ביום השני (וזו נקודה לרעתי, ולא משנה כמה השתדלתי להיות בעניינים). ביום האירוע עצמו יכולתי להגיע למתחם רק לקראת 16:00 (כשב-16:30 המתחם היה אמור להיסגר לבדיקות אחרונות) בגלל שהמעבדה שלי התארכה מעבר למצופה ולא ממש יכולתי לנטוש באמצע. בימים שלפני הסתובבנו יחד עם דרישות החשמל של כל דוכן כדי למפות מי יצטרך חשמל וכמה, כדי שהחברה תוכל לפרוש את רשת החשמל לאירוע בשקט.

ביום האירוע הגעתי לחמ"ל קצת לפני שכל האירוע היה אמור להתחיל. החמ"ל מוקם השנה בתוך בית הסטודנט שעדיין בתהליכי בנייה (פחות או יותר סיימו את הקומה הראשונה של הבניין שבה ימוקמו משרדי האגודה) אז הכל עדיין היה מלא אבק ומבולגן. אפילו השירותים לא פעלו כמו שצריך, מה שלא מנע מעשרות אנשים להיכנס פנימה (כי האור דולק) ולחפש את השירותים ולא עזרו כל ההסברים שלנו אפילו כששמו שומר בכניסה. החלפתי לחולצת הפקה וקיבלתי מכשיר קשר שאיתו הייתי אמור לתקשר עם החמ"ל אם מתרחש אירוע. אם נשים לרגע בצד את העובדה שהאוזנייה הייתה כל כך לא נוחה ולא יכולתי לשמוע שום דבר מעבר דרך האוזן שהיא הייתה בתוכה, קיבלתי גם מכשיר דפוק שבקושי יכולתי לשמוע בו. אם הייתי הולך לאזורים שבהם יש יותר רעש, לא היה לי סיכוי לשמוע אם היו עולים מולי בקשר. לקח זמן לשכנע את האחראי על המכשירים בחמ"ל להחליף לי מכשיר ופתאום יכולתי לשמוע פנטסטי, אפילו ליד הרמקולים הגדולים (טוב, לא צריך להגזים).

האירוע עצמו התחיל קצת באיחור בגלל כל מיני בעיות מול המשטרה. אין לי מושג למה לא הצליחו לפנות את האנשים בזמן מתוך המתחם בשביל לבצע סריקות, ומה שהיה אמור לקרות מוקדם, קרה ממש סמוך לזמן שבו השערים היו אמורים להיפתח (בפועל, הייתה דחייה בפתיחה). זה גרם לבית הבובות לעלות לבמה מול בקושי 100 איש, לתת הופעה קצרה ולעוף (בבמה ביער הייתה להקה שעלתה להופיע מול הסדרנים בלבד). מאותו רגע היה אפשר להריץ את האירוע כמו שצריך, ואני הסתובבתי בין המתחמים, מנסה לראות אם יש כל מיני תקלות ולהזעיק את האנשים הנכונים. בהתחלה הייתי אמור לדבר עם המנהל שלהם, אבל הוא בצורה די בהמית, הפנה אותי לשני האחראים על המתחמים העיקריים שזללו חשמל, הבזארים והאוכל. איתם כבר היה יותר פשוט לדבר והם טיפלו במרבית התקלות שקרו. רוב התקלות נבעו מדוכנים שחיברו יותר מדי מכשירים לחשמל, מעבר למה שהם ביקשו (אחר כך הם התפלאו למה החשמל שלהם קופץ יחד עם החשמל של הדוכנים מסביב). אחרים התפלאו למה אין להם תאורה, כי קצת קשה לקבל תאורה כשאתם לא מבקשים ולא מביאים מנורות, ומוצבים מאחורי דוכן בגדים שחוסם לכם את האור. דוכן אחר התמקם במקום שאי אפשר היה לפרוש עבורו כבל חשמל בשביל תאורה (כי לא נשארו) ונראה לי קצת חצוף לבקש אחד כזה ב-22:00 בלילה. מעבר לזה, היה די שקט, והיה אפשר לנצל חלק מהזמן להפסקות מים בחמ"ל בגלל שהיה נורא לח (הרגשתי כמו במסיבת בריכה בתוך המים). להופעות היה לי קצת יותר קשה ללכת ולא היה כזה נורא. שמעתי סיפורים שמשינה קיצרו את ההופעה שלהם בגלל שהדוכן הסמוך של פפסי הרעיש להם והפריע להם במיוחד בשירים השקטים (הבנתי שהם סירבו להנמיך, ולדעתי היה פשוט צריך לנתק להם את החשמל).
ב-2 בלילה כל האירוע נגמר ואז היה צריך להתחיל להוציא את האנשים החוצה ולקפל את רוב הדברים. בנקודה הזו התחילו עוד בעיות כשכל הדוכנים במתחם המזון גילו פתאום שהולכים לכבות להם את הגנרטור בלילה (וזה קורה כל שנה). הזעקנו אנשים מהטכניון ומצאנו נקודת חשמל שאליה הם יכולים להתחבר, וגם על זה היו להם טענות. בקיצור, רק בלגן. ברקע אנשים יצאו החוצה מהמתחם, ופה ושם התחילו להתפתח כמה קטטות של שיכורים (ערבים) עד שהמג"בניקים קפצו עליהם והרחיקו אותם. אחרי שהכל נגמר הגענו לישיבת הפקת לקחים עם כל מנהלי המתחמים לשמוע את כל סיפורי הבלגן של היום (והיו לא מעט) עד שהתפזרנו לקראת 4:30 מול המתחם הדומם. כשהלכתי לישון השמיים כבר לא היו שחורים.

התעוררתי לקראת 12 בגלל טלפון של זה שהחליף אותי ביום השני. גם ככה תכננתי לקום בשעה הזו, אבל לא ממש שמתי שעון מעורר. קמתי, התארגנתי והלכתי ביחד עם ענת למסיבת הבריכה. באתי לבריכה רק בשביל ההופעה של טל פרידמן (אחרת הייתי ממשיך לישון) ולא ממש עניין אותי יותר מדי כל מה שמסביב. הוא נתן הופעה נחמדה, מרעישה, קצת זייף אבל נתן את השואו שלו שמתאים למסיבות בריכה כאלו. אחרי ההופעה וקצת אוכל התקפלתי חזרה לחדר לעוד קצת מנוחה (ואז לראות את הנזקים מהבריכה בדמות כתפיים שרופות).
את הערב הייתי אמור לבלות עם סימפ’;, אבל עד שהיא הגיעה, נכנסתי קצת פנימה להסתובב ולראות מה השתנה מהיום הראשון. הג’;ירפות כבר התחילו להופיע (יש להם כרטיס קבוע אצלנו כנראה) וגלעד כהנא דיבר שטויות כרגיל, אז חתכתי משם. אחרי שהיא הגיעה, הסתובבנו קצת במתחם ואז הגענו לבלון של אחת מיצרניות הבירה השונות. קשה לתאר את הדבר הזה בצורה שונה, כי זה היה בלון שבתוכו היה בר קטן ולמרבה ההפתעה גם במה קטנה שבה היו הופעות ואף אחד מההפקה לא ידע מזה עד לרגע שההופעות התחילו. ביום השני הייתה הופעה של מרסדס בנד אז אני וסימפ’; (יחד עם ענת) נכנסנו פנימה והם נתנו שם הופעה מעולה של למעלה משעה בהתחשב במימדים של הבלון וכמות האנשים שיכולה להיכנס בו, ולא ממש רצינו לצאת לשמוע את ההופעה של כנסיית השכל עם פורטיס שהייתה בחוץ. אחר כך חזרנו לבמה המרכזית, סימפ’; חתכה הביתה בגלל העייפות מהצבא, ענת נעלמה, ואני מצאתי את עצמי מול הבמה עם מקליין (יותר מדי בלוגרים בערב אחדג€¦) בשביל ההופעה של החברים של נטאשה, שמבחינתי הייתה אמורה להוות את השיא של כל הפסטיבל. בסופו של דבר, הייתה הופעה טובה אם כי היא לא התעלתה לרמה גבוהה במיוחד כמו שכבר יצא לי לראות אותם. חלק מהעיבודים החדשים לשירים לא עברו טוב את מבחן האוזן שלי. ציפיתי לקצת יותר מהם, והם נראו קצת כבויים ולא נתנו מספיק בראש, וחבל. אחריהם עלו היהודים, ולמרות שיש להם שירים נחמדים, אני לא ממש מתחבר למוזיקה שלהם ולרוב הרעש שהם עושים. גם ככה הגעתי להופעה שלהם נטול כוחות מכל היומיים האלו, עם רגליים שבקושי יכולתי לעמוד עליהם וכתפיים שרופות, וזה גם פגע לי בחלק מההנאה של ההופעה האחרונה. קצת לפני ההדרן חתכתי החוצה, בחזרה לחדר.

בסך הכל, אפשר לסכם את הפסטיבל הזה כהצלחה גדולה, אולי אפילו יותר מהשנים הקודמות. זה היה די מעניין לראות את הדברים גם מהצד השני, בתור ההפקה של האירוע (והאגודה עושה את זה לגמרי לבד, רוב מנהלי המתחמים וההפקה היו סטודנטים) ולמרות שלא היה קל, היה מהנה ומאתגר. שנה הבאה? אולי, אם יהיה לי כוח.

שמור   בטל

3 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של פ(י)לו ב-26/7/2008 16:14

 

24 2/2008		אור ועוגיות
		תגיות: אוגי-מיוזיק

ימי הולדת של חברים יכולים להיות תמיד כאב ראש לא קטן, במיוחד כשצריך לבחור מתנה, לכתוב ברכה (ולהשתדל שתהיה כמה שיותר מקורית) ולחשוב מה עושים בשביל לחגוג. על החלק האחרון בדרך כלל אחראי חתן היום הולדת, אבל כשמדובר בחברה הכי טובה שלי אפשר קצת לחרוג מהמנהג ולהזמין אותה להופעה (אחרי שהיא הזמינה לסרט בדיוק חודש אחד קודם). הופעה היא הימור לא קטן, כי צריך להכיר את הבן אדם מספיק טוב בשביל לדעת אם הוא יאהב את המוזיקה, ואפילו יותר מסוכן מסתם לקנות דיסק שאחר כך ישכב על המדף ולא יראה אור לייזר לעולם.

אז ביום שישי החלטתי שאני רוצה לקחת את נ'; להופעה של דפנה והעוגיות. דאגתי לשריין מראש את היום ולהזכיר לה שאני רוצה לקחת אותה ורק בשביל הביטוח, כדאי לה לשמוע את הדיסק שלהם שנמצא באוסף האחרון שהכנתי לה (כמובן שלא היה לה זמן לזה). לפני חודש היא פסלה הליכה להופעה של רונה קינן ובמקום זה ראינו את הסרט על בוב דילן (ואני ניקרתי חצי מהסרט בגלל הבירה ששתיתי קודם), אבל הפעם הייתי חייב. לא רק בגלל שאני רציתי להיות בהופעה בעצמי, אלא גם בשביל שהיא תהנה. מגיע לה, בכל זאת.

הגענו למקום והתמקמנו ממש על הבמה. ישבנו קצת ופטפטנו על החיים עד שעלה אחד מחברי הלהקה לבצע חימום (!). הוא שר 3 שירים באנגלית שהיו טובים למדי, התיישבו טוב למדי על האוזן ופתח את התיאבון לדבר האמיתי שחיכה לנו אחר כך. לא לקח הרבה זמן (אבל בערך שעה משעת פתיחת הקופות, וזה תמיד מעצבן אותי מחדש) וכל הלהקה עלתה להופיע. מה אני אגיד לכם, אי אפשר להישאר אדישים לאף אחד מהשירים שלהם. גם השיר השקט ביותר שלהם יגרום לך לזוז מצד לצד עם המנגינה, ללמוד את המילים בשביל לדקלם אותן אחר כך בפזמון החוזר. האנרגיות שהתפרצו מהשנייה שהם ניגנו את התו הראשון ועד הסוף סוחפות ולא מפסיקות גם אחר כך. מצאתי את עצמי מחבב יותר גם את הרצועות בדיסק שהיו חלשות יותר בעיניי, וגם את השירים שלא שמעתי (כולל שניים חדשים). פשוט כיף טהור. הם אפילו הוסיפו הפתעה קטנה, כשפתאום הם שינו את המילים של "קובי" ל"יוני". בהתחלה זה נראה מוזר ולא מובן, אבל בשיר הבא, כשדפנה התחילה לשיר את "דפנה פיק", פתאום בקע קול שונה מהרמקולים, גברי יותר (אם אפשר לקרוא לזה ככה), עם ס'; שורקת. האסימון אצלי נפל די מהר, אבל אלו שמסביב הבינו מי זה, רק כשיוני בלוך עלה לבמה ושר מול כולם את המשך השיר (תוך כדי שהוא מקבל הצלפות מדפנה). בהדרן, דפנה סיפרה שכולם חשבו שהיא שרה שיר של יוני בלוך בפרסומת מסוימת (זו הייתה דנה ברגר), ואז היא ביצעה חלקים מאותו שיר בעצמה. בסוף קצת התאכזבתי, כי הם לא שרו בסוף את "יותר גדולה" שהיה אמור לנעול את ההופעה, ואני הפסדתי הזדמנות ללחוש לנ'; באוזן "זה בשבילך, קטנטונת".

והיא? התגובה הראשונה שלה אחרי שיצאנו לקור התל אביבי הייתה בפנים קורנות "מחר אני הולכת לשמוע את הדיסק שלהם"...

[קובי - דפנה והעוגיות]

והערה קטה ולא קשורה לסיום:
המשפט "אני חושב שאתה ראוי וצריך להיות היו"ר הבא של הוועד" הוא ללא ספק אחת המחמאות הכי גדולות שקיבלתי מאז שהתחלתי ללמוד, אבל גם כזה שמאוד מפחיד אותי.

שמור   בטל

29 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של לרכמתל ב-2/3/2008 23:07