אוקטובר 2004, קריית גת. שלושה חברים מתקוטטים בדירה. הסיבה: פליקס חושד שמקסים ואלכסנדר גנבו לו שני טלפונים ניידים. הריב נגמר במותו של פליקס. מקסים מלא דם, מפיל את התיק על אלכסנדר שבכלל טען שעזב את הדירה באמצע הריב, כשפליקס עוד היה בחיים. מה עושה משטרת ישראל? מקבלת בעיוורון מבהיל את גרסתו של מקסים ומחשידה ברצח את אלכסנדר. מבחינת המשטרה –  מדובר בתיק סגור. למה לעבוד קשה אם בא מישהו ומספק גרסה על מגש של כסף? 

 

מזל שיש פרקליטות?  פרקליטות מחוז דרום הסתערה על תיק הרצח הזה בלי למצמץ, בלי להתלבט, והכי חמור - בלי להטיל ספק. כמו כלום, על סמך מסקנות המשטרה, מוגש נגד אלכסנדר כתב אישום על רצח כשעד התביעה היחידי שעליו מבוסס כתב האישום - הוא מקסים, שהיה כידוע מעורב בקטטה. ראיות נוספות? למה להתאמץ?

 

מזל שיש בית משפט? שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבלו לידיהם את תיק הרצח התמוה. החוקרים העידו בלי למצמץ, התובעים האשימו בלי לפקפק והשופטים - שומעים ומהנהנים, מאמצים בחום ובלא היסוס את גרסתו של מקסים שכזכור היה בדירה, חולצתו נמצאה מגואלת בדם, הוא היה שותף מלא לריב, מסר במשטרה גרסה ראשונה שנמצאה שקרית מתחילתה ועד סופה ויש לו אינטרס עליון שחברו אלכסנדר יורשע בעבירת הרצח והוא יילך לדרכו שמח וטוב לבב, על גבה של מערכת החוק והמשפט הישראלית הקורסת. שלושה שופטים, פה אחד, בלי דעת מיעוט, חלילה וחס.

 

כבודם לא מצאו רבב בעדות המפלילה, לא מצאו ספק סביר. אם החוקרים בטוחים שזהו הרוצח ופרקליטות מחוז דרום מקבלת את התזה, למה להרוס? יאללה, לכלא. מאסר עולם! אלו בדרך כלל הם, כבודם, שמצטטים מהמקורות והופכים את פסיקותיהם למכובדות יותר, מרשימות יותר, משכנעות, נוקבות, עמוקות. עכשיו אני מצטט:

"...עַל-כֵּן, רָחַק מִשְׁפָּט מִמֶּנּוּ, וְלֹא תַשִּׂיגֵנוּ, צְדָקָה; נְקַוֶּה לָאוֹר וְהִנֵּה-חֹשֶׁךְ, לִנְגֹהוֹת בָּאֲפֵלוֹת נְהַלֵּךְ. נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר, וּכְאֵין עֵינַיִם נְגַשֵּׁשָׁה" (ישעיהו, נ"ט)

 

מזל שיש בית משפט עליון? מזל גדול. כי אחרת יכול מאוד להיות שאלכסנדר היה נרקב בכלא בגלל העיוורון של המערכת הדורסנית. אתמול החליטו שופטי העליון - אסתר חיות, אשר גרוניס ויוסף אילון, לזכות את אלכסנדר מחמת הספק. אגב, מדובר בזיכוי לכל דבר ועניין. וכך הם כותבים בהחלטתם:"...לא יורשע אדם ככלל ובעבירת רצח בפרט, אלא אם הוכחה אחריותו למעשה מעבר לכל ספק סביר", כמו מבקשים להזכיר לשופטי המחוזי מה שיודע כל סטודנט מתחיל למשפטים: ספק סביר הוא ספק ואם הוא קיים, אסור להרשיע ברצח.

 

עורכי הדין בני וקרן נהרי ייצגו את הנאשם, שכבר הספיק לרצות מאז הורשע במחוזי ארבע שנות מאסר. בני נהרי חשב שכבר ראה הכול בשנותיו הרבות כסנגור. "זה לא ייאמן", אמר לי הבוקר שועל הקרבות הוותיק. ייאמן גם ייאמן, עד שיהיה כאן מהפך מחשבתי עמוק, אמיתי, שלפיו אדם זכאי באמת עד שלא הוכחה אשמתו ואין די בכך שהמשטרה והפרקליטות גיבשו דעה נחרצת. גם הן טועות (ולא מעט).

 

הלקח הוא אחד: יש למנות לאלתר סנגורים לכס השיפוט. יותר מדי תובעים לשעבר חורצים דין כמו תובעים, אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שאף אחד משלושת שופטי המחוזי בבאר שבע, לא ראה מה שראו שלושה שופטי בית המשפט העליון? מפחיד.