"אתה בגרמניה? המצרים אומרים שעצרו אותך", זה היה סימן החיים הראשון שהבהב על מסך הנייד כשהדלקתי אותו בירידה מהמטוס, כמו פעימת לב לא סדירה ששוגרה אלי מהאיי-פון של פרשן צבאי-ביטחוני-אסטרטגי בכיר. מיד אחר כך, עוד איתות מטריד ממה שמכונה מרכז העצבים של התקשורת הישראלית: "לשלוח משהו? סיגריות? שמפו?", הפעם היה זה תורו של הפרשן המדיני-פוליטי-טקטי בכיר לסמס. "שואלים אם יצרת קשר ביממה האחרונה", הוא הוסיף, ושיגר אותי למצב של ורטיגו רגשי. וגם קצת פיזי.


אני עצור? בקהיר? אבל בדיוק ברגע זה, יום ראשון בערב, ירדתי מהמטוס בברלין, אחרי שבוע בישראל (בגבולות הקו הירוק), בו עסקתי כמעט רק בעניין יחיד ומשמח, מסיבת חתונה של חבר טוב. חבר מתל-אביב. נכון, הייתי גם באילת, הסמוכה לגבול עם סיני, אבל עדיין נמצאת בשטחי מדינת ישראל. מודה, ביקרתי בירושלים, אבל רק המערבית.


והרי אף פעם לא הייתי בקהיר. והרי הכי קרוב לסעודת בית-כלא שחוויתי היה חומוס בהכשר בד"צ-שמד"צ שהוטח אל פיותינו בעיצומן של מערבולות אוויר שפקדו את המטוס. ואלו, אותן טורבולנציות שפגעו בעיקר במחלקת התיירים (בביזנס נתנו שמפניה מנחמת, ולא יין פטישים), הסערות הכי רציניות שהייתי שותף להן אי פעם.


אז למה המכר דובר הערבית משגר אלי תרגומי כותרות מאל-ערבייה,אל-ג'זירה ואל-חורה? "אילן גורן נעצר במצרים". הדופק, הדופק מואץ, ועכשיו אני מקבל עדכון, המתורגם מיידית לפרפור, ממישהי שצופה בסי-אן-אן. שם מדברים על "פרטים נוספים בפרשת הישראלי שנחשד בריגול".


"תגיד, מה נסגר איתך?" גם היא מסמסת היישר אל העלייה הימנית העליונה, "אתה מספר לכולנו שישנת על הרצפה אצל חברים בתל-אביב ובעצם אתה זרוק על מזרון בקהיר?".


אבל אני לא, לא, לאלאלאלא. אני באמת לא?


ברלין עיר חלום והזיה, זה הדבר הכי ממוקד שאני יכול לומר עליה. את זה ידעו וכתבו היטב אישרווד וברכט ודבלין וש"י עגנון ולה-קארה ואחרים. אבל איך הגעתי למצב שהיא, עיר המקלט הפרטית שלי, נחשדת עכשיו בעיני מיטב מכרי ועמיתיי בהיותה המצאה, פרכה, בדייה, שתפרתי כסיפור כיסוי? אני אמיתי, העיר הזאת אמיתית, וסוכן נוסע - לא של מכונות תפירה וגם לא של המוסד – אני ממש לא. גם לא עזאם עזאם. מקסימום קוני למל בברלין. הרי מיטב הסיכונים שנטלתי בעשור האחרון כללו ביקור באזור האסון הגרעיני בצ'רנוביל ואסון אקולוגי בהונגריה, מריבה קולנית עם דובר של גורם מדיני מאד-מאד בכיר, ודיווח מדוכן נבטים החשודים בהפצת קדחת המלפפונים.


אבל הפה יבש קצת, מנסה ולא לגמרי מצליח להפיק חיוך, אפילו רפה, כשכתב כלכלי-עסקי-נדל"ני מודיע לי ש"אם אתה באמת בקהיר אתה אחלה סיפור". לא רוצה להיות אחלה סיפור, דנקה שן. כלומר שוקראן כת'יר. או שוכראן קת'יר? למה, למה לא למדתי ערבית בתיכון. לפחות הייתי אומר למצלמות משהו אחד יפה, פואטי, בשפה עשירה, איזה פתגם ערבי מלא חכמת חיים רגע לפני ההשפלה והמעצר בתחריר.


עכשיו אני כבר מקלל, עולה עצבני לרכבת מנמל התעופה בדרום מזרח ברלין, בדרך אל הבית שנמצא בפרנצלאוור-ברג. למה לא דאגתי שתהיה לי תמונת פרופיל שווה בפייסבוק, כך שהדיווחים על העינויים שאני עובר בכלא המצרי ילוו במשהו אסתטי? ולמה פיקסלו אותי באל-ג'זירה? אם כבר שמים אותי בכותרות, שיהיה כמו שצריך.


"תירגע, זה לא אתה, זה ההוא, פרסמו הודעת תיקון, הייתה אי הבנה", מודיע לי הצבאי-ביטחוני-אסטרטגי, "לא קרה כלום. יש לך אחלה סיפור למסיבות קוקטייל".


לא נראה לי שאי פעם הייתי ב"מסיבת קוקטייל". מה זה בעצם? משהו מג'יימס בונד?
לא צולם בהפגנות בכיכר תחריר