גלוקליזציה

*אסטן אורגויוסוס", הם גאים (בספרדית)

הגראן וייה במדריד ביולי 2008. הרקדנים על הבמות שמחים, פורשים ידיים. מצעד גאווה ענק. שוטרים, תיירים, מקומיים, שחורים ולבנים והומואים ולסביות וסטרייטים חוגגים חירויות אזרחיות במדינה קתולית.

במרכז אחת הבימות רקדן שחור, בן מהגרים או מהגר בעצמו, לבוש כולו אדום, פורש ידיו בצורת צלב, לא צלוב ולא רדוף. בוטח בעצמו ובסביבתו. גאה.

רק לפני 70 שנה אותו רחוב ראשי הופצץ, נכתש, נמעך עד היסוד.

בירת הרפובליקה עמדה אז תחת לחץ של קצינים, פאשיסטים, לאומנים ואנשי דת, מגובים בטייסי קרב איטלקים וגרמנים.

האפריקנים היחידים שהצטרפו אז להילולה  היו שכירי החרב ממרוקו שהגנרל פרנקו גייס כדי לאנוס ולבזוז ובעיקר לרצוח כל מי ומה שעמד בדרכו.

מולם עמד אז ערב רב רפובליקני, גאה אך מבולבל. הרפובליקנים, האנרכיסטים והמרקסיסטים והקומוניסטים והסוציאליסטים מגובים בגדודים של מתנדבים בינלאומיים אמיצים ו"יועצים" סובייטים מברית המועצות, שגם הם רצו לנגוס נתח מהגוף המדמם של ספרד.

עכשיו, היום, כמעט 70 שנה אחרי ניצחון הפאשיסטים, יותר מ-30 שנה אחרי מות  פרנקו, יש מה להצדיע לספרדים. לא הצדעה פאשיסטית במועל יד, גם לא אגרוף קומוניסטי מונף. סתם מחווה קטנה, עצלה קמעא, כמתבקש בספרד שמעתלפת מהחום. אם תרצו, אפילו לא תנועה פיזית, רק אמירה קטנה של "VALE" (הגרסה הספרדית הדיבורית של "בסדר" או "סחתיין").

זו הצדעה למדינה שבה יותר מחצי מחברות הקבינט הן נשים, וששרת הביטחון שלה נמצאת בחופשת לידה. מדינה דתית שהיא אחת מחמש היחידות בעולם בהן נישואים של בני אותו המין חוקיים לגמרי. מדינה דתית שבה הכנסייה הקתולית, זו מהאינקוויזיציה של אז, צריכה לבקש רשות מהממשלה הנבחרת להיכנס לכיתות בבתי הספר, ולא להיפך.

איך זה ייתכן? אולי נכונה במהופך הבדיחה של הפילוסוף הבאסקי מיגל דה-אונמונו שאמר שבספרד אפילו האתיאיסטים הם קתולים. היום גם המאמינים מקפקפים, חושבים, מתלבטים (זה נכון בעיקר לערים. בכפרים, בורות ואמונות טפלות עדיין קיימים במידה רבה).

וזו גם מדינה שבה מהגרים עוברים ייסורים  איומים עד שהם מגיעים אל חופיה, אבל ברגע שנכנסו, אינם מגורשים. הם שמספקים מנוע כלכלי לכזו צמיחה, שכבר שמה את התל"ג של איטליה העייפה מאחור ומאיימת אפילו על צרפת האפאטית.

ראש הממשלה הנבחר הסוציאליסט, חוזה-לואיס רודריגז זפאטרו, לא מגייס מרוקאים כדי לרצוח, כמו הרודן פרנקו. הוא מאפשר ליותר ויותר סנגלים לעבוד במדינה שלו, נהנה לראות מהגר מברזיל מככב בנבחרת הכדורגל שלו, ומינה מהגרת מהרפובליקה הדומיניקאנית להנהלת המפלגה שלו.

ועכשיו שוקלים במפלגת ה-PSOE הסוציאליסטית להרחיב את הדיון בזכותו של אדם חולה לא להאריך את חייו בכוח, ואפילו באפשרות של המתת חסד. הדמוקרטיה הזאת חיה לגמרי. וכן, יש לה חוליים, כמובן.

הבום הכלכלי הנסמך בעיקר על ענף הבנייה והנדל"ן כאן כבר דעך. חלקים עצומים בציבור חשים שזפאטרו דוהר מהר מדי ורחוק מדי. שהוא מנער את המושכות מעל הבאסקים והקטלונים הנהנים הלכה למעשה מאוטונומיה. אומרים שהוא רך מדי ביחס לאט"א, המחתרת הבאסקית, שהוא התרחק מדי מהאמריקנים. ובעיקר אומרים שמתישהו המהפכה הדמוקרטית שלו תיכשל, והרעיון שלו יובס.

אבל לזפאטרו, שלא כמו לסבו הקצין, קפיטן נאמן לרפובליקה שנרצח על ידי אנשי פרנקו, יש צבא אמיתי מאחוריו. זה לא אותו אספסוף שמאלני אלים (אם כי פחות אלים מהפלנגות של הלאומנים) של שנות השלושים. זהו אותו ערב רב שראיתי במדריד של הגראן וייה של יולי 2008, קואליציה יציבה ורחבה וגדולה של ספרדים תאבי חיים ותאבי דמוקרטיה. אחלו להם בתיאבון, והביטו בקנאה איך הם נוגסים במאה ה-21.