באחד הימים האחרונים צפיתי באחת ממהדורות החדשות של איי-בי-סי ניוז מארצות הברית. דיווחו שם על מצב הכלכלה הרוגש עד גבה גלים בשיטה הידועה של דילוג מכתב לכתב. כשהגיעו לסיאטל הצפון מערבית סיפר הכתב העגמומי על צרותיהם של כל סמלי הקפיטליזם והתיעוש האמריקנים שפועלים
בעיר. זה מתחיל במיקרוסופט (לא רק שהוינדוז מתרסק כל הזמן, גם פיטרו שם לראשונה
אלפי עובדים), ומגיע עד בואינג (לא רק שהמניה מתרסקת, גם לא מספיק מטוסים חדשים
ממריאים בגלל מיעוט הזמנות).
ואז פניו של הכתב הרצינו. הוא כחכח בגרונו, הניף גיליון של עיתון מקומי בשם "סיאטל פוסט אינטליג'נסר" והסביר
בנימה שיאה להודעה על התנקשות בנשיא: "העיתון הזה שאני מחזיק בידי מפורסם בכל יום מאז 1863. הוא בסכנת סגירה, אלא אם כן יימצא לו משקיע או קונה". אכן בשורות קשות. בלי ציניות. וחוסר הציניות הזה מופיע אצל האמריקנים כשמדובר בסכנה אמיתית לסגירת כלי תקשורת בבעלות פרטית. עיתון אחד, מעיר לא הכי גדולה, מככב במהדורת חדשות ארצית בטלוויזיה. לא פחות מעניין, לא פחות מדאיג ממצבם של עמודי תווך כמו בואינג
ומיקרוסופט. למה? כי בדמוקרטיה המפוארת בעולם מצבם של עיתונים אומר משהו על מצב
האומה.
בעלי העיתונים, אלו שטרחו לטשטש בתמונות שלו צמיגים במותניים, אלו שהשכילו לפטר
עורכים שפרסמו תמונות פפראצי של אשתו ססיליה (היום גרושתו) עם מאהב. יכול להיות.
אבל הנה עוד הסבר – בארץ שהיא ערש הדמוקרטיה המודרנית מצבם של עיתונים אומר משהו על
מצב הרפובליקה.
ב-1865 ואפילו לא ב-1965. אבל כאן, בישראל, אתה נתקל בתגובות שנעות בין "חבל עליכם,
אתם נחמדים" במקרה הטוב, לבין "יאללה, שיסגרו אתכם, אז מה" במקרה הפחות טוב.
לכתבה מזה של אנשים שקולים וחושבים. כל תחקירן בן יומו מבין שלבעלי כוח והון יש
הרבה יותר צ'אנס מאשר לאנשים קטנים וחרוצים ועניים.
שעיתונות נושמת ובועטת ובעיקר מגוונת היא חיונית לדמוקרטיה. זוכרים מה זה?
דמוקרטיה, נו, הדבר הזה שמספק זכויות בסיסיות לכל הצופים והקוראים באשר הם. אפילו
לאלה שלא אכפת להם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
