גם אני התפלאתי. אמנם לא התפלצתי, כמו רבים משונאיו הרבים של ברק אובמה. אבל בוודאי שהתפלאתי, כמו רבים מתומכיו הרבים.

 

פרס נובל לשלום? בפעם האחרונה שהעולם טרח לבדוק, החיזוק החיובי ניתן לאחר מעשה, ולא בטרם מימוש החזון. אולי שינו את השיטה, ומעכשיו מכבדים את השלום, או הפיתוח, או קידום איכות הסביבה שיבוא, ולא את זה שנעשה כבר. במקום שלום של נשיאים מצולקי קרבות, שלום של נביאים עזי מבע. אולי.

 

ואם זה המצב, הרי שאת השלום הזה רכש אובמה בשלוש ערים (נניח לרגע לפילדלפיה, בה נשא את נאום הפיוס בין הגזעים בארצות הברית. אז עוד לא היה נשיא).

 

הראשונה, קהיר, שם באוניברסיטה יצק הנשיא האמריקני יסוד אחד של משנתו. שם הוא הושיט יד לאחד מכל ארבעת תושבי הכדור. למוסלמים. עוד לא ברור אם בני הדת השנייה בגודלה בעולם, ישיבו לו בלחיצת יד חמה משלהם, נפנוף מנומס או חפש-מי-ינענע-אותך מגונה במיוחד. מן הסתם גם וגם וגם. אבל כך או כך או כך, הרוח כבר לא נושבת רק בכיוון אחד.

 

העיר הקריטית השנייה היא קופנהאגן. שם ייערך בתחילת דצמבר עוד כנס כלל עולמי שיעסוק בבעיות האקלים וההתחממות הגלובלית. אלא שלשם יגיע הנשיא השחור הראשון והירוק הראשון בתולדות ארצות הברית. נכון שבשלב זה מדובר בעיקר בדיבורים. מלבד התמיכה הנדיבה בתעשיות לא מזהמות שנכללה בחבילת הסיוע למשק האמריקני, אפילו  הוא יודע כמה קשה יהיה להעביר חוק שמגביל פליטות של תעשיות מזהמות. לצאת למלחמה אמיתית ביצרני המכוניות החבולים של דטרויט, ובמפעלי הפלדה החבוטים של פנסילבניה, זה מסובך. אבל עדיין, הוא יבוא, והוא לפחות ידבר בעד.

 

סיקרתי פסגת אקלים כזו בבאלי לפני שנתיים. שם, לרוב הפעילים הייתה משאלה אחת: לראות את הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש טובע בנחשול מי קרחונים מומסים שיציף את טקסס. וזה הרי לא המצב עכשיו. שוב, כיוון הרוח השתנה.

 

והעיר השלישית היא פראג. שם התייצב האיש שארצו הטילה את הפצצה הגרעינית פעמיים ונשא נאום מעורר השראה. הוא דיבר על עולם נטול נשק גרעיני, וכנראה התכוון לעולם שבו יש פחות כלי נשק גרעיניים. אולי הוא התכוון לעולם שבו נגאסקי והירושימה יתפקדו כשני תמרורי אזהרה טבולים באדום זועק. אדום זוהר, אפילו.

 

כי הרי רק בנגאסקי, אפשר להבין. רק כאן. רק כשפונה אלי אישה יפנית בת 77, שהייתה ילדה בת 12 באוגוסט 1945. היא זוכרת את הזוהר האדמדם של הפצצה ואחר כך את זה של עורה שלה. היא ניגשת, ואומרת בפשטות: "תגידו לאובמה שהוא עושה טוב. תאמרו לו שימשיך".

 

פתאום מתחדדת המשמעות של ראש גשר מילולי שאמור להוות תחליף לראש חץ גרעיני. פתאום זה נשמע משכנע. ואלו לא רק תמונות הזוועה, שהמארחים היפנים לא חוסכים בהן. זה לא רק הצל שהותירה גופתו של אדם שנשען על קיר בית הדואר בשמונה ורבע בבוקר, ב-6 באגוסט 1945. תחשבו על זה, איש שהקרינה התרמית הפכה לצל אדם. אלו אפילו לא המברקים שראשי העיר נגאסקי שולחים במחאה לראשי מדינות בכל פעם שאלו עורכים ניסוי גרעיני. השלושה האחרונים, דרך אגב, מתחלקים בין קים ז'ונג איל (שניים) וג'ורג' וו בוש (אחד). זה לא כל זה. זו הפשטות החותכת של מי שכל הנתונים האלו לא נצרבו לתוך זכרונה אלא לתוך בשרה.

 

אז אני אומר לאובמה, רק בשמה, לא יותר ולא פחות – תמשיך.

 

ואני אומר לנורווגים, ולא רק בשמה – רוצים לתת פרס שלום למי שמפעיל כוח, שלא לומר מפעיל הרבה כוח, במיוחד באפגניסטן ובעיראק? זכותכם.

 

רק שימו לב לבקשה המדויקת: לא לעצור בכותרת נאה, לא להסתפק בנאום מבריק. להמשיך.