גלוקליזציה

הגדרה: "מחוז מנהלי במדינה, ובהשאלה – עיר שדה, מקום מרוחק מהמרכז התרבותי. ברומא העתיקה, הפרובינציות היו האזורים שנכבשו על ידי הרומאים ונשלטו על ידם.

המילה פרובינציאלי (קרתני) מתארת מישהו בור וצר אופקים, שאינו בקי בגינונים ובתרבות כמו בני העיר".

(מתוך האתר "השפה העברית", בעריכת רוני הפנר)

למה התרגשנו כל כך? כלומר, למה אני – ציניקן וכו' – חייכתי כמו דביל כשג'ורג' בוש חייך אלי במשכן הנשיא? וממתי אדם כמוני מנופף בהתרגשות, משל הייתי חבר כבוד בהורה אפרוחים, ברגע שהוא חצי קורץ לכיוון הכללי בו ניצבתי? ומה פתאום עיר שלמה, סליחה, מדינה שלמה, נעצרת, נבלמת, משתתקת ומתחרפנת? האם זה משום שגבר עם מבטא טקסני שבמקרה גם מנהיג את המעצמה הגדולה בעולם הואיל בטובו לבוא לכאן ולקבל מאיתנו 2 מנורות שמן, קמע עתיק, וחולצת אופניים עם הכיתוב "ג'ורג' וו בוש"? מה הקשר בין הגשמת חזון ועידת אנאפוליס על השגת שלום עד סוף 2008 לבין חשיפת נשיא ארצות הברית לצלילי "הבה נגילה" בגרסת הדאנס? התשובה לכל השאלות במילה אחת: פרובינציה.

***

סיפור יפה רשם לזכותו אבירם זינו מ-YNET. הוא דיווח על הצנעת פסלו של הנשיא לשעבר משה קצב לכבוד בואו של הנשיא בוש. לפי הדיווח, אנשי המשכן דחקו את הפסל לקצה הרחבה החיצונית, רחוק מהעין ורחוק מהמצלמות.

ובכן, כאמור, הייתי שם במשכנו של הנשיא הנוכחי מר פרס, והריני להודיע: מוצנע מוצנע, אבל קיים. הכוונה לקצב. כלומר, לפסל שלו.

בוש לא ראה אותו ככל הנראה, אולי בכלל לא ידע מיהו, בניגוד לולדימיר פוטין שהחמיא בגסות ובבוטות לקצב בתקופה בה דובר על עשר מתלוננות (מה שהפך לבטל ומבוטל על ידי המשטרה והפרקליטות, כמובן).

בכל אופן, קצב הישיר מבט. אבל לא הישיר מספיק כדי שעדשות המצלמות שלנו, ערוץ 10, ושל ערוץ 2 ושל ערוץ 1 ושל כולם יראו אותו. גם הרשתות הבינלאומיות הצליחו להחמיץ את נוכחותו במקום. איש לא שאל איך הוא הגיע לפינה השמאלית בשורת הפסלים. חוץ מאבירם זינו. יפה. אבל לי יש עוד שאלה: מה הוא עושה שם בכלל? התשובה, במילה אחת: פרובינציה.