גלוקליזציה

 זהו, היא נופלת. כלומר, קצת נפתחת. זאת אומרת, סדק נפער בה.

אפשר לנשום. זה לא קורה פה, אלא רק בקפריסין. הכל בסדר. אנחנו עדיין מבוצרים ומבוטנים היטב. אבל הם, כלומר הקפריסאים היוונים (המקוריים) והקפריסאים הטורקים (הכובשים ותומכיהם בני המיעוט הטורקי), החליטו לפתוח מעבר גבול ברחוב הראשי המחולק של ניקוסיה החצויה. רחוב לדרה (LEDRA) היה פעם מדרחוב שמח שבו קנו כולם מכולם. מאז 1963, אז שטף את העיר גל טרור עכור במיוחד, המעבר בין שני צדי ניקוסיה נחסם על ידי מתרסים, גדרות תיל, קירות לבנים ויריעות פלסטיק. מאז הוא סתם צלקת כעורה שאורכה 80 מטרים שמפלחת אזור חי-מת. סמל של "הקו הירוק". הקפריסאי, לא הישראלי.

11 שנים אחרי שרחוב לדרה הפך לסמל השנאה המבעבעת בתוך קפריסין וזמן קצר אחרי שלאומנים קפריסאים ניסו לאחד בכוח את האי עם יוון, ב-1974, הופיעו בצפון האי הטנקים ומטוסי הקרב הטורקים. בעקבות הפלישה באה מלחמה, ובעקבותיה סבל ומוות של אלפים, ופילוג פיזי. תוך כדי חילופי האש התרחשו גם חילופי אוכלוסייה. זו הייתה בריחה המונית של יוונים מצפון קפריסין לדרום האי, ושל טורקים בכיוון ההפוך, אם כי במידה פחותה.

תומכי גנדי ז"ל וליברמן יבדל"א ויתר הטרנספריסטים הישראלים תמיד נתלים ב"הצלחה" הזאת בבואם לנמק מדוע רצוי ש"הם" יעברו לשם ו"אנחנו" נישאר כאן. זכותם. רק שהם שוכחים לציין שרוב הקפריסאים משתי הקהילות מאמינים בפתרון של מדינה דו-אתנית, לא בהמשך החלוקה. ואולי ליברמן ותומכיו מעדיפים לא לדעת שהיוונים שגורשו מביתם בצפון חולמים תמיד לחזור אליו. לעולם לא יוותרו על החלום, על זכות השיבה. גם פיצוי כספי לא יגרום לאש הפנימית לכבות. רק פתרון של כבוד, של איחוד אמיתי.

אפילו כרישי הנדל"ן הישראלים שהוגים ומבצעים פרויקטים תיירותיים בקפריסין הצפונית הכבושה יודעים שהקפריסאים היוונים, בעלי הבית המקוריים, לא יוותרו.

אולי זו הסיבה שהיזמים טורחים למקם באתר האינטרנט שלהם נימוקים מאד מפולפלים המסבירים כמה קל ופשוט ובטוח לרכוש שטח בצפון קפריסין.

 כל כך קל עד שמשרד החוץ שלנו מזהיר אנשי עסקים ורוכשים ישראלים מהסתבכות בשערורייה בינלאומית. כל כך קליל עניין הרכישה והמכירה עד שמשרד החוץ ממליץ על "ייעוץ משפטי ממקור עצמאי ומהימן" לפני הרכישה, פן ימצאו עצמם הקונים והמוכרים לועסים גלעיני זיתים בתא מעצר במקום סופלקי בסוויטה נשיאותית.

עכשיו משני צדי הגבול שאיש לא מכיר בו חוץ מטורקיה מדברים בזהירות על שלום ואולי על איחוד, שהפעם לא ייכשל ויוכשל כפי שקרה ב-2004, כשהיוונים לא רצו לתת לטורקים ליהנות מפירות ההצטרפות לאיחוד האירופי. בהמשך גם יידרשו – כי אין ברירה - לעניינים פחות נאצלים כמו כסף ופיצויים, ומחירה של זכות השיבה, ומחיר הויתור עליה, אם יש כזה בכלל.

עד אז, כל אחד יכול ליהנות מהצלילים שמתחילים לעלות משם – אפשרות אחת היא ליהנות מרעש קריסת המתרסים ונפילת החומות. אפשרות שנייה, היא להתענג על צליל קצת פחות רועש, אך לא פחות מספק. זהו צליל השריקה, היציאה האיטית של אוויר מהחזות המנופחים של אנשי העסקים שחשבו לעשות מכה על חשבון הכיבוש. אני מדבר על הכיבוש בקפריסין, כמובן.