"טיים מגזין". או "כתב העת טיים מגזין", כפי שמכנים אותו בחינניות כה רבים מאיתנו. מופת של איכות, מכתיב טעם, מגדיר סדר יום. הכול נכון.

 

אלא שגם באולימפוס הזה של עיתונות אמריקנית לא שוכנים אלים, אלא בני אדם. ואלו מקבלים בימים אלה שיעור מאלף, מקוראיהם האנושיים, אנושיים מדי, כמאמר הפילוסוף.

 

בכל שבוע משגר כתב עת היוקרתי לתיבת הדוא"ל הלא-אקסקלוסיבית שלי את רשימת עשרת הסיפורים הנקראים ביותר שלו. ואלו עשרת הגדולים של טיים בשבוע האחרון, שורו הביטו וראו:

 

במקום העשירי הישג מדעי יפה – ייצור תאי זרע מלאכותיים מתאי גזע עובריים. במילים פשוטות, הקץ לגברים. במילים פחות פשוטות, לא כל כך מהר. אנחנו עדיין כאן, ובכלל בכל זאת יהיה צורך במקור עוברי זכרי כדי לייצר את כל המוני הזרעים. אז אחד מאיתנו יישאר כנראה.

 

הלאה. במקום התשיעי, מגיפת פיתונים בפלורידה. נחש בורמזי ענק חנק ילד בן שנתיים, והמדינה בפאניקה.

 

מעט מעליו בדירוג הקוראים-הגולשים באתר TIME.COM - מסמך אישי מאת ג'ואל סטיין, תחת הכותרת "אשתי אכלה את השליה שלה. נאלצתי לצפות בזה. אחר כך גם דרשו ממני לכתוב". הוא כתב. האמת, קצת מגעיל, די מצחיק.

 

הקץ לסיפורי הרבייה והמוות. עולים למקום שעוסק בדורות ובפערים שביניהם. הכותרת: "איזה חרא! ההורים שלי בפייסבוק". הטענה: בקשת חברות מאמאל'ה ואבאל'ה רוצחת כל אופנה באיבה. הנה, אפילו פייסבוק סובל עכשיו מהזדקנות מואצת.

 

גם הסיפור הבא בדירוג, עוסק בתא המשפחתי. או, יותר נכון, בקריסתו, במיוחד בארצות הברית.

 

במקום החמישי – שוב מילה גסה – "כן, אני זבל: עזרה עצמית באמצעות חשיבה שלילית". במסגרת המסורת העיתונאית הלא כל-כך מכובדת של "מחקר קובע", ב"טיים" מספרים על אחד שקובע שלאנשים עם הערכה עצמית נמוכה, חשיבה חיובית מזיקה יותר משהיא מועילה. למה? מרוב ניגודיות, מתקבעת אצלם עוד יותר תחושת היותם אומללים.

 

במקום הרביעי עוד תופעה תרבותית-חברתית מרתקת: שרה פיילין, המושלת הפורשת. היא עוד תשוב.

 

קדימה – שלושת הגדולים של TIME:

במקום השלישי: ג'ו ג'קסון, אביו המופרע של מייקל המופרע זצ"ל. זה שהרביץ לו עם חגורה כשהוא לא עשה את הצעדים כמו שצריך כשהיה בן 5. עכשיו הוא רוצה חזקה על הילדים של מייקל. רוצה, וישלם הרבה. גם הם, כנראה.

 

שני: שוב שרה פיילין, הפעם בראיון מרגש. הכותרת: "הכול בשביל אלסקה". גם אצל שרה, משפחה לפני הכל. בכל זאת, מדובר באמא אוהבת שהכי אוהבת לחסל צבאים ("הוקי מאם" מול "קריבו ברבי", לבחירתכם).

 

ובמקום הראשון, בעיתון הכי רציני, או כמעט הכי רציני בעולם. סיפור כבד. למה הדרומיים כל כך שמנים? משפט הפתיחה: אנשים ממיסיסיפי שמנים. משפט הסיום: תקראו לבד. תשקיעו קצת.

 

סיכום עשרת הגדולים: זרעים ושליות; שנאה עצמית, שנאה להורים, שנאה לבן הזוג; ילדים מופרעים, הורים מופרעים; וקצת השמנה חולנית לקינוח. והשאלה: האם האולימפוס משכשך במיץ של הזבל, או שהקוראים העפילו עד לפסגות כאלה שהם יכולים לקרוא ולעכל הכול? אני מעדיף את האופציה השנייה. מצד שני, מה אני יודע, אני לא כותב "בטיים". 

                                            צילום: פיטר ראלי, קורביס