כך נראית מהפיכה. שקטה, יעילה. מדהימה בהיקפה. כך נראית ספרד, מדינה שחייתה עד אמצע שנות השבעים תחת הדיקטטורה של פרנקו, שחנקה לא רק את חופש הביטוי אלא גם את היזמות והפיתוח. כך נראית מדינה שבה עד אמצע שנות השבעים בחלק גדול מהבתים לא היו מים זורמים וחשמל. על שיחת טלפון במכשיר הפרטי, בבית, בכלל לא היה מה לדבר, ובחלק מהכפרים הנידחים גם לא על טלפון ציבורי.
והיום? היום יש כבישים שמובילים גם אל הפינות הכי נידחות – והאמינו לי שבגובה
הממשלות הספרדיות מימין ועוד יותר משמאל, ניסו ומנסות לעשות את זה בעזרת מיליארדים שהזרים מהאיחוד האירופי, ואלה מתורגמים כעת למיליארדים שמזרימים התיירים. אבל לבאסקים יש בעיה מהותית עם כל זה. בני העם הזה לא רוצים טובות מאף אחד, בטח שלא מהממשלה המרכזית במדריד. האנשים שמשקים את עצמם בסיידר אלכוהולי חמוץ, ואת השדות במי נהרות מתוקים, משוכנעים שהעובדות היבשות עומדות לצידם, שהם קורבנות, ולא מרוויחים גדולים.
"באמת יפה מאד שהחליטו לתת לנו כבישים מהירים", כך נשמעת באסקית מקומית אוריגינלית (אין יצור כזה 'באסקי לא מקורי', העם הבאסקי הוא לא תוצר של פלישה קדומה או נדידת עמיםׂ), "אבל הם לא נותנים לנו ללמד רק באסקית את הילדים שלנו בבית הספר".
"אז מה את רוצה שיקרה עם חבל הבאסקים?" אני שואל בספרדית כתושה ומרוסקת היטב.
"שחבל הבאסקים ייקרא רק 'אוסקדי', שמו האמיתי בבאסקית, שאנחנו נהיה מדינה בתוך פדרציה ספרדית", מודיעה תושבת החבל האוטונומי.
"אבל היה תהליך שלום שקרס במידה רבה בגלל הטרור של אט"א", אני מתעקש על ספרדית מגומגמת, "ולמרות זאת הממשלה של זפאטרו מאפשרת לכם מידה רבה של חירות ואוטונומיה, לא?"
והבאסקית בשלה, ממש לא מגמגמת: "מה שהכי מרגיז אותי זה שהסירו את שלטי הרחוב עם שמות המנהיגים הבאסקיים, רק כי הם קשורים למחתרת. שאף אחד לא יגיד לי שאט"א היא ארגון טרור, בזמן שאנחנו עוד זוכרים איזה טרור פרנקו עשה פה".
תנועת מחתרת או ארגון טרור, שעה אחרי תום השיחה עם האישה התפוצצו ארבעה מטענים שהטמינו אנשי אט"א, באתרי נופש בצפון ספרד. אישה אחת, באסקית אוריגינלית לא פחות מהדוברת הנ"ל, נפצעה קל.
ויומיים אחר כך עלה נהג טרקטור על קהל של יהודים בירושלים. רבים נפצעו, אחד מהם קשה. וכל זה הזכיר לי, שוב, שבענייני רדיפות תרבותיות ואחרות, קשות יותר, אי אפשר ללמד אף יהודי שום שיעור.
הנקודה הזאת מתחדדת ומהדהדת בכל ספרד, במיוחד כשעומדים מול שלט רחוב בסגוביה, העיר העתיקה שליד מדריד. "רחוב היהדות", נכתב שם. כך בפשטות, נאמר, בשלט הקטן, תזכורת קטנה ולא יחידה לגורלם של 200 אלף מגורשים יהודים: "כאן חיו בני העם העברי (כך במקור) במשך מאות שנים, עד שגורשו בהוראת המלכים הקתולים". זהו, היו "עבריים", ואינם עוד. אדיוס.
מה יש לומר, לא פרדיננד ואיזבלה ב-1492, ולא שורה של מנוולים אחרים מאז ועד היום, לא ממש רצו את היהודים אצלם. או לידם. או בכלל, איפשהו בעולם. כלומר, רצו לגרש, למחוק ולקעקע אותנו. ולכן, לבאסקים, אנשים נדיבים וגאים, אומר רק זאת: תודה רבה על האירוח הנפלא, אבל למה שלא תגידו גם אתם תודה. אמנם מפעילים לחץ על השפה העתיקה שלכם, אמנם במדריד לא ממש ששים לדבר עם הזרוע הפוליטית של אט"א, בטח שלא על עצמאות, אבל יש משהו אחד שבו אני מקנא בכם. יהודים נודדים אתם לא, וטוב שכך, במיוחד בשבילכם. איש לא מעז להעלות בדעתו לזרוק אתכם מהכפרים הבאסקים העתיקים שלכם, ולפזר אתכם לכל הרוחות.
אז הנה, בקשה צנועה ממני: תגידו תודה, ואז תזרמו קצת עם התנועה בכבישים החדשים שלכם. צאו קצת מחבל הבאסקים. עזבו את סן סבסטיאן ואת חוף לה קונצ'ה (כלומר "הקונכיה", כל כך דומה למקור העברי), וסעו לטיול לטולדו, לסגוביה, לקורדובה, ותגלו שם מה קרה למיעוט שנרדף עד חרמה, כלומר ליהודים. זה אמנם קרה לפני מאות שנים, בעידן אחר לגמרי, ובכל זאת הסיפור של העם הקטן שנרדף בספרד מתחיל בתור זהב, ומסתכם, בינתיים לפחות, בשלט קטן מקרמיקה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
