חיפוש עצמי
כשאתה נכנס לשוק העבודה, אתה מגלה פתאום שאנשים מעריכים את עצמם בטירוף. מילא זה שצניעות עצמית היא מושג שאסור שיהיה קיים אצל מחפשי עבודה, אבל עושה רושם שגם המודעות העצמית נעלמה לחלק ממחפשי העבודה. לאנשים כנים, כמוני (אמממ.... האם גם אני נדבקתי במחלת ה"החמא לעצמך כמה שיותר"?), מאוד קשה לשרוד את שוק חיפושי העבודה, כי אני לא מסוגלת לשבת מול מראיינת (איך תמיד נשים הן המראיינות במכוני המיון?) ולספר לה כמה אני ביצועיסית, מניעה תהליכים, מניעה עובדים, בעלת יוזמה וחריצות אין קץ, כשבקושי את הילדים שלי בבית אני מצליחה להניע לסדר את הבלגן שלהם. אני לא טובה בניהול. לא טובה בלהניע תהליכים. לא אוהבת ליזום. אבל תנו לי לעשות משימה, ואני אהפוך עולמות כדי לבצע אותה. חייבת להיות איזו עבודה שתתאים לי, ושלא תחפש כישורי ניהול. היום אפילו למשרת "זאת שעונה לטלפונים ושכחנו איך קוראים לה" מחפשים כישורי ניהול. מדינה של מנהלים נהיינו. אולי בגלל זה אנחנו נראים ככה, כי כולם מנהלים ואף אחד לא עובד.

תחל שנה וברכותיה

התחלת שנה חדשה בדר"כ ממלאת את האנשים בהררי אופטימיות. לרוב, האופטימיות בהחלט לא מוצדקת.

תחילת השנה תופסת אותי הפעם בנקודת מפנה מאוד משמעותית בחיי. אני מתנדנדת בין הצהרות אופטימיות (נדירות מבחינתי) לבין יאוש פסימי עמוק.

כצפוי, אני ומקום העבודה שלי עומדים על סף פרידה. אני מניחה שזו קלישאה שחוקה, אבל פיטורים מאוד דומים לגירושין. גם אם מדובר בפיטורים ידידותיים, עדיין יש כעס ומשקעים. ידעתי שאפוטר בתום חופשת הלידה, ואף חיכיתי לזה (כי זה חסך ממני את הצורך להתפטר בעצמי), ובכ"ז כשזה הגיע, מצאתי את עצמי כועסת וממורמרת (ומירמור כידוע עושה רע לעור הפנים). אני מנסה לנהל את הליך הפיטורים שלי בצורה ידידותית וטובה ככל האפשר, כי מקום העבודה שלי הוא כזה שכדאי לשמור איתו על קשרים טובים וכדאי לגמור איתו בטוב, ועדיין יש רגעים בהם האופי הפולני שלי גובר עלי, ואני מקטרת על כך שלאחר 10 שנות עבודה מאומצות, שכחו ממני וזרקו אותי לשבת לבד בחושך בפינה. אפילו מייל שנה טובה לא טרחו לשלוח לי.

עומדת בפני האפשרות הנפלאה לבנות את עצמי מחדש, למצוא עבודה שאני אוהבת, לממש את הפטנציאל שלי. למרות ההזדמנות, למרות רוח גבית חזקה מהבעל, עדיין אין לי מושג מה אני רוצה לעשות עם עצמי. אני לא יודעת איך אני רוצה שהעתיד שלי יראה. זה מאוד מתסכל כי בקצב הזה אני אפספס גם את ההזדמנות הזאת ושוב אמצא את עצמי מתפשרת על עבודה רק כדי להתפרנס או להעסיק את עצמי.

בשלב מסויים השתעשעתי אפילו ברעיון להיות עקרת בית. בעלי די נחרד והביע עמדה נחרצת נגד. אבל מה שבעיקר שיכנע אותי לוותר על הרעיון, היתה העובדה שמדובר בעבודה פיזית די קשה וסיזיפית שזוכה לאפס הערכה וכבוד. עקרת בית נחשבת לבטטה עצלנית שכל היום יושבת בבית ולא עושה כלום. הזמן שלה נחשב לדבר שאין להתחשב בו ולדבר שיש לרתום לטובת הכלל. כשצריך מתנדב לעבודה כלשהי, כולם יסתכלו על עקרת הבית, כי במילא היא יושבת בבית ולא עושה כלום. כשצריך לקבוע פגישה אף אחד לא ישאל את עקרת הבית אם היא פנויה או לא, כי ברור שלא תהיה לה שום בעיה לדחות את הספונג'ה בכמה שעות ולהתאים את עצמה לאנשים העסוקים. הייתי בימי חיי בכמה אסיפות הורים בגנים ובביה"ס ומעולם לא הרגשתי כה חסרת חשיבות וחסרת זכות להביע דעה, כמו שהרגשתי באסיפות ההורים בהן השתתפתי השנה כעקרת בית. ברגע שאנשים שומעים שכרגע אתה לא עובד אלא יושב בבית, מיד עולה על פניהם מבט שנע בין קנאה מסווית לבוז ושיעמום: "אנחנו משוחחים עכשין על שוק המניות, אז סליחה שהשיחה מורכבת מדי בשבילך, חכה שניה בצד ואל תפריע, כשנגיע להשוואה בין חומרי ניקוי ואבקות כביסה נשמח לצרף אותך שוב לשיחה". אם אני רוצה להשאר עם שרידי הערכה עצמית וכבוד עצמי, אני בהחלט חייבת למצוא לעצמי עבודה כמה שיותר מהר.

קצת הזנחתי את הבלוג הזה לאחרונה. אני עדיין המומה שיש אנשים שמציצים לפה מדי פעם, גם אם חלק ממילות החיפוש שהביאו אותם לבלוג הזה נשגבות מבינתי ("דתיות חשופות חזה"??? באמת??? / "האם מותר להכנס לפאב בהריון"? איך בדיוק מנוע החיפוש של גוגל הגיע אלי עם בקשת החיפוש הזאת ומה בדיוק לא ברור לבחורה ההרה שהיתה צריכה לשאול בנושא. אלכוהול לא טוב לתינוק, כך שאם בא לך להכנס לפאב כדי לשתות מיץ תפוזים, שיהיה לך בכיף, זאת כמובן בהנחה שתמצאי פאב ללא עישון. בהצלחה).

כבר היו כמה פעמים בהם מצאתי את עצמי מנסחת בראש פוסטים שווים במיוחד, אבל חצי דקה אחרי שיצאתי מהמקלחת שכחתי מה בדיוק רציתי לומר ואיזה משפט פתיחה הורס היה לי.

הצצתי היום בעיקר כדי לעדכן, כדי לאחל לכל מי שנשאר פה בסביבה שנה טובה ומוצלחת, וגם כדי לגלות האם מאמציו של חבר הצליחו והוא מצא את דרכו לבלוג הנידח הזה בין ים הבלוגים המציף את ישראל.

שנה טובה לכל באי הבלוג. שנת בריאות ואושר. שנת הצלחה ושיגשוג. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

סוגרים שנה

אני אוהבת שיגרה. הייתי רוצה לומר שאני בחורה ספונטנית וזורמת, אבל האמת היא שאני מתה על השיגרה שלי. אני אוהבת לדעת בוודאות באיזו שעה אקום מחר, מתי אצא מהבית ולאן אלך. אני אוהבת לחיות לפי לוח זמנים מסודר וקבוע מראש. אני מצליחה להסתגל לשינויים, אבל אני מתעבת אותם ומפחדת מהם, גם מאלה שברור לי שהם לטובה.

הפחד משבירת השיגרה גרם לי להתקע בעבודה שאני לא אוהבת במשך 9 שנים. אבל כנראה שגם לי יש גבולות, ולאחרונה הם נחצו.

לפעמים אנשים מבקשים סימן מאלוהים לגבי ההחלטה שעליהם לקבל, אבל גם כאשר הוא כותב להם את הסימן הזה באותיות אדומות על קיר לבן מול עיניהם, הם מפספסים אותו. אני נהגתי בדרך דומה, עד שאלוהים החליט שאם אני לא מבינה סימנים, כדאי לו להיות קצת יותר ברור מזה.

שורה של החלטות שהתקבלו לאחרונה במקום העבודה שלי, וכניסתו לתפקיד של בוס חדש, הבהירו לי בצורה שאין לפקפק בה, כי הגיע הזמן לעבור הלאה. וגם אם את הסימנים האלה פיספסתי, אלוהים דאג למתוח מחסום ברור בקו הסיום: חוזה העבודה שלי כאן הוארך עד ה-30/9/09 והובהר לי כי אין כוונה להאריכו מעבר לזה.

אז כבר השלמתי עם ההחלטה שאני צריכה לעזוב ולעבור הלאה. כבר ברור לי שהמקום הזה עושה לי רע, שהאנשים פה לא טובים, שתרבות הארגון פה לקויה ושהעבודה שאני עושה הינה סיזיפית, מתסכלת ומתחת לרמתי. עדיין אני חוששת מהעתיד, גם אם ברור לי שבמצבי הנוכחי, כל עתיד יהיה טוב מההווה.

נותרו לי קצת פחות מ-5 חודשים עד הלידה (בתקווה שהכל יעבור בשלום), ואני מתכוונת לבלות אותם במקום העבודה הנוכחי בצורה הכי סתלבטנית שאפשר. אח"כ אצא לחופשת לידה, ואז לדרך חדשה, שעדין לא ברור לי מה היא תהיה, אבל אני יודעת שהיא תהיה הרבה יותר טובה מהדרך בה אני צועדת היום. אז אולי אני מתחילה את השנה החדשה עם תחושת עלבון צורב וגרון חנוק מדמעות כעס, אבל עמוק בלב אני אופטימית ויודעת שהשנה הבאה תהיה עבורי הרבה הרבה יותר טובה מהשנה שחלפה.

אני מאחלת לכל קוראי הבלוג (לפחות לאלה שהיו סבלניים מספיק כדי לא לבטל את המנוי או את ה-RSS) שנה טובה ומוצלחת. שנה של בריאות ואושר. שנה של סיפוק והגשמה עצמית. והלוואי שכל משאלות ליבכם יתגשמו לטובה.

אם את לא יודעת לרכל, אל תרכלי

ככה הודעתי בכעס להוד מעלתה, כששוב פידחה אותי קבל עם ושכנה, כשפלטה בקול רם מדי מאחורי גבה של השכנה איזה קיטור עסיסי שקיטרתי עליה לפני כמה ימים.

"תביני" הרצתי לילדה "יש כמה כללים שצריך לציית להם אם את רוצה לרכל. אם את לא מכירה את הכללים האלה, ואם את לא מצייתת להם, עדיף שלא תרכלי!"

אחחחחח... אם רק הייתי חכמה ליישם את מה שפי אמר, הייתי חוסכת לעצמי מגה פאדיחה.

לאילנה, שעובדת בחדר שצמוד לחדרי יש מאהב. אני לא יודעת את זה בוודאות, אבל כל הראיות מראות שהבחור החביב והנחמד שמבקר אותה בתדירות גבוהה למדי ומתלחשש איתה שעות בטלפון ובמשרד, הוא לא ידיד אפלטוני, אלא קצת מעבר לזה.

כמעט בכל יום ראשון אילנה מביא שאריות מהאוכל שהכינה בשבת, והמאהב בא כדי לאכול. הביקור אורך כמעט שעתיים, במהלכן הם אוכלים, מצחקקים בקול, מדברים עוד יותר בקול, ובעיקר מפריעים לי להתרכז בעבודה.

בשלב מסויים הביקורים הכמעט שבועיים האלה הפכו לבדיחה. בכל פעם שהמאהב מגיע אני מרימה טלפון לענבל העובדת בחדר סמוך (או שהיא מרימה טלפון אלי) ושתינו מסתלבטות על הביקור השבועי.

באחד מימי ראשון ענבל לא הגיעה לעבודה. כשהמאהב בא לבקר, הרגשתי צורך דחוף ליידע את ענבל אודות הביקור, והחלטתי לשלוח לה סמ"ס. רק מה? מרוב עיפות וטימטום, במקום לשלוח את הסמ"ס המרכל לענבל, שלחתי אותו לאילנה...

אני חושבת שכל אדם בוגר (בנפשו לפחות) יודע שהעולם לא מתחלק לשחור לבן, אלא הוא בעיקר אפור. אנשים אוהבים לקטלג את האחרים בתוויות של "אדם טוב" - "אדם רע", אבל אין אדם שהוא כולו טוב או אדם שהוא כולו רע (למעט כמה יוצאים מן הכלל).

לדוגמא, כמה ימים לאחר תקרית הסמ"ס (דלעיל) אילנה טרחה להשמיע לדיצה בקולי קולות את דעתה על אנשים רעים שאין להם חיים, ולכן הם מרכלים על אחרים. מצד אחד, היא צודקת. יצאתי באמת יצור מרושע ורכלן. מצד שני, מאז התקרית, המאהב לא נצפה בשטח המשרד ואילנה התחילה לחזק (פומבית לפחות) את מערכת יחסיה עם בעלה. כך, שהמעשה המרושע שלי אולי הציל את נישואיה של אילנה או לפחות דחה את קיצם. אם כך, אני לא יצור כזה רע אחרי הכל.

אם נניח לרגע בצד את נסיונותי לנקות את המצפון, אני חושבת שהלקח העיקרי שאני צריכה לקחת לעצמי מכל התקרית הזו הוא: להפסיק לרכל!

אם מישהו מכם חושב שזה הלקח שאכן יישמתי, הוא טועה לחלוטין. מה שעשיתי בפועל היה לשנן לעצמי שוב ושוב את הכללים לרכילות נכונה, ולקבל החלטה עקרונית שלא לרכל יותר בסמ"סים לעולם!

לטובת הקוראים, קבלו את הכללים לרכילות נכונה:

1. כשאתה מרכל על מישהו, אל תשים יד על הפה שלך.

2. אל תצביע על נשוא הריכול. קבע מבטך בצד הנגדי למקום מושבו של נשוא הריכול ותכוון במילים את בן שיחך לאתר מיהו נשוא הריכול (הבחורה עם החולצה הלבנה הצמודה, שיושבת בשעה 3 שלך).

3. כשאתה יוצא מבית, המתן עד שתתרחק מרחק של 100 צעדים לפחות מגדר הבית, לפני שתתחיל לרכל על המארחים.

4. כשאתה נפרד מאדם ברחוב, הבט היטב מעבר לכתפך. רק ברגע שאותו אדם נעלם באופק, אתה יכול לרכל עליו. ורצוי שתעשה את זה בשקט, כי יתכן שקרוב משפחתו מסתובב באזור.

5. על תרכל עם אנשים שזרים לך. אתה לא יכול לדעת מה מידת קרבתם לנשוא הריכול.

6. אל תשלח ריכולים בסמ"ס או במייל. ריכולים צריכים להעשות פנים אל פנים, כשאתה רואה עם מי אתה מדבר ובודק מי יכול להקשיב מסביב.

אתם מוזמנים להוסיף כללים ששכחתי.

חג פסח (כשר) ושמח לכולם

אל תאכלו יותר מ-4 מצות ביום, זה עושה כאבי בטן.

רוח סתיו

אני מוכנה להשבע שבתוך ענן הלחות שישב על השכונה שלנו הבוקר, הצלחתי לחוש משב של סתיו. אבל גם בלי משב הרוח הזה ברור לי שהסתיו נמצא מעבר לפינה. איך אני יודעת? כי האסטמה של מס' 3 חזרה.

גם ה-1 בספטמבר חזר. בכל שנה, בסופו של אוגוסט, ישנם כמה רגעים בהם נראה שהוא לעולם לא יבוא, אבל אז הוא מגיע.

החופש השנה היה לי מאוד קשה. הייתי בטוחה שהתארגנתי מעולה, אבל בסופו של דבר הילדים ישבו יותר מדי בבית, עשו המון בלגן, וכילו את כל הכוחות שלי. לקראת סוף החופש הייתי מיואשת, מתוסכלת, קצרת רוח ומדוכאת. כמעט כל ערב מצאתי את עצמי בוהה בטלויזיה עם דמעות בעיניים.

כמובן, שכדי לשפר את הרגשתי, מיד נמצאו אותן אמהות שטרחו לספר לי כמה היה להן כיף ומושלם בחופש, וכמה הן לא רוצות שהחופש יגמר. מעניין אם הן היו חושבות ככה, אם הן לא היו מורות / עקרות בית. תראו לי אם עובדת אחת (ואני מתכוונת לכזו שעובדת במשרה מלאה) שנהנתה בחופש וחושבת שצריך להאריך אותו במקום לקצר.

האמת היא שמתחיל להמאס לי להאבק.

אני מגדירה עצמי כפמניסטית מתונה (או לכל הפחות, תומכת בשיוויון בין נשים וגברים במקום שבו שיוויון כזה אפשרי), אבל לאחרונה אני תוהה בשביל מה אני נאבקת.

עקרון השיוויון בין המינים מקובל באופן תיאורטי כמעט על כולם. היישום בפועל של העקרון הזה לא יתקיים לעולם. לנצח גברים ירוויחו יותר מנשים ויתקדמו יותר מהר מהן בעבודה. לנצח הנשים תהינה אחראיות על תפעול הבית וגידול הילדים. אז כן, אתם מכירים גבר שמתפקד כעקר בית בזמן שאשתו בונה קריירה, אבל הוא מיעוט, הוא יצור נדיר, פריק שואו שמוצג לראווה בשיחות סלון. לדעתי, הוא קורבן שהמין הגברי הקריב, רק על מנת להשתיק את כל הפמניסטיות, ולהסתיר את העובדה שבפועל הגברים עושים קריירה ועובדים בחוץ, בזמן שהנשים משלימות הכנסה ומחזיקות את הבית.

ומתישהו נמאס לי להאבק. נמאס לי לנסות להוכיח שאפשר גם, וגם וגם וגם (גם להחזיק בית מסודר, גם לעבוד במשרה מלאה, גם להיות מטופחת, גם לגדל ילדים נהדרים וגם לבשל ארוחות גורמה לשבת). אני מסתכלת סביבי ורואה כמה קל וכמה טוב לאלה שעובדות חצי משרה, לאלה שלקחו צעד אחורה, לאלה שיושבות בבית ומתרכזות רק בגידול הילדים. הן לא רצות עם הלשון בחוץ אחרי הזמן רק כדי לגלות ששוב איחרו. הן לא קצרות רוח כלפי הילדים. הן מחייכות כל הזמן ולא מסתובבות עם מבט עייף ואומלל כמו זה שיש לי על הפרצוף לאחרונה.

בא לי להתפטר. לשבת בבית. לעבוד באיזו משרה סוג ז' שמקסימום האחריות שהיא דורשת ממני זה לתייק את האות ב' אחרי האות א'. בא לי להשקיע יותר בדברים שחשובים לי באמת. ומה שחשוב לי באמת זה הילדים שלי, הבריאות שלי וחיי הזוגיות שלי. את כל אלה אני מפספסת לאחרונה בגלל עבודה, שגם ככה אף אחד לא מעריך אותי בה, ובשניה אחרי שאעזוב ישכחו איך קראו לי.

תמיד הסתלבטתי על כל חובבי שהאנטי שמזמרים השכם וערב כנגד המירוץ אחרי הזמן ובעד השקעה בדברים ובאנשים שאנחנו אוהבים, אבל לאט לאט המזמורים שלהם מתחילים לחלחל. לעזאזל, החיים קצרים. אני לא רוצה לגמור אותם עם התקף לב בגיל 40, ואני לא רוצה לגמור אותם כשכל מה שהילדים שלי זוכרים ממני זה שתמיד הייתי לחוצה בזמן ועצבנית. אני לא רוצה להשקיע במשהו שלא מחזיר לי חיבוק חמוד בחזרה.

בהחלט מרגישים שהסתיו כבר כאן. המלנכוליה וחשבון הנפש של אלול שוב נופלים עלי, רק שהפעם אני מרגישה שאני חייבת שינוי, הירהורים נוגים לא יספיקו כאן.