פוטנציאל מבוזבז

אישה, למטבח!
לרגל יום האישה (שנמתח ל"שבוע האישה") קיימתי שיחה עם הביג בוס החדש. ליתר דיוק, לא רק אני קיימתי שיחה איתו, והשיחה בכלל לא התקיימה לרגל יום האישה אלא בגלל שהוא בוס חדש ורוצה להכיר את פקודיו, אבל בל ניתן לזוטות להסיט אותי מהכיוון אליו אני שואפת.

אני גרועה בשיחות עם בוסים, ובשיחות עם ביג בוסים אפילו יותר, לכן אני אוהבת להתכונן לפני השיחה, לדמיין תרחישים אפשריים. בכל התרחישים שלי הייתי עסוקה רבות בלספר בשבחי, בחשיבות שלי למחלקה ובהשכלתי המרשימה והמבוזבזת. באף אחד מהתרחישים לא תיארתי לעצמי שחלק נכבד מהשיחה יוקדש לעיסוקו של בעלי ולהצלחתו המקצועית.
זה הלך בערך ככה:
ביג בוס: "ספרי לי קצת על עצמך"
נינה: "אני גרה בעיר מהממת"
ביג בוס: "אני רואה שיש לך 2 שמות משפחה"
נינה: "כן, הראשון שלי והשני של בעלי"
ביג בוס: "במה בעלך עוסק"
נינה: "הוא עו"ד"
מהנקודה הזאת ולמשך 5 דקות לפחות השיחה עסקה בתחומי התמחותו של בעלי, תחומי העניין שלו, עברו ההשכלתי והמקצועי, אנשים שאולי שניהם מכירים וסיכויי הצלחתו המקצועית בעתיד. ניסיתי מדי פעם להשחיל את העובדה שגם לי יש השכלה משפטית, אבל כנראה שזה היה פחות מעניין. אפילו לא נשאלתי אם עבדתי בעבר כעו"ד ולמה עזבתי את המקצוע.

כשסיימנו לדון בבעלי, עברנו לנושא המרתק הבא:
ביג בוס: "יש לך ילדים?"
נינה: "כן. שלושה. בת 8 בן 6 ובן 3"
ביג בוס: "שלושה? איך הספקת? בת כמה את? את נראית ילדה"
נינה (בחיוך מרוצה מאוד): "אני בת 34"
ביג בוס: "את נראית יותר צעירה"
(טוב, לחלק הזה של השיחה אין שום רלבנטיות לפוסט, אבל בעיני זה מידע חשוב שראוי שיתפרסם)
ביג בוס: "ומתי את מספיקה לראות את הילדים שלך?"
נינה: "אני מסיימת לעבוד מוקדם, עד 16:00 אני מגיעה הביתה ואוספת את הילדים מכל מסגרות הצהרים שלהם"
ביג בוס: "מה? את עובדת רק 8 שעות?"
נינה: "כן. ככה נקבע בחוזה העבודה שלי. אין לי אפשרות לשעות נוספות"
ביג בוס: "ולא יצא לך אף פעם, בין הנקה להחלפת חיתולים, לעבוד מהבית?"
אני מודה שבשלב הזה הרמתי יותר מגבה מעוצבת אחת. איזה דימוי הזוי של המושג "אישה עובדת" יש לבן אדם. מילא החלפת חיתולים, אבל הנקה? בחיים לא הצלחתי לעסוק בזה יותר מחודשיים (וגם בהם חיפפתי). המומה קלות השבתי לביג בוס: "אני לא מניקה (זה הגודל הטבעי שלהם), והילדים שלי גמולים מחיתולים ממזמן"
אבל הביג בוס התעקש: "ולא יצא לך לעבוד בשעות הערב מהבית?"
'למה?' חשבתי לעצמי 'עשיתי רע למישהו שאצטרך לעבוד גם מהבית? לא מספיק לסבול 8 שעות ביום?', אבל בקול עניתי: "מעולם לא התבקשתי לעשות את זה".
ואז הביג בוס פצח בנאום נרגש על זה שהוא מתנגד לאלה הרואים במשכורת מטרה ובעבודה אמצעי. בעיניו, העבודה היא המטרה והמשכורת היא הטבה נחמדה מהצד. הוא מצפה להשקעה של 100% בעבודה, גם מעבר לשעות הקבועות בחוזה.

הינהנתי נמרצות, רק כדי להיות מנומסת, אבל אח"כ במשרדי הטחוב חשבתי לעצמי: ראבק, אם הייתי רוצה לעבוד 10-12 שעות ביום, הייתי נשארת בעריכת דין. נטשתי את עריכת הדין לטובת עבודה הנמצאת 20 דרגות מתחת לכישורי, רק משום שהעבודה הזאת צפנה בחובה אפס השקעה, ראש קטן ולא יותר מ-8 שעות עבודה ביום. אני מעבירה כרטיס בבוקר, מתקתקת על המחשב, מעבירה כרטיס בצהרים ומשאירה הכל מאחורי. ברגע שאני יוצאת מהעבודה הראש שלי שקט ופנוי למשפחה ולילדים. אף פיסת עבודה לא חודרת לחיים הפרטיים שלי, וטוב לי ככה. בשביל השקט הנפשי הזה ובשביל המשפחה הייתי מוכנה לוותר על הגשמת פוטנציאל אישי, אז עכשיו אתה בא ומדבר איתי על להשקיע את כל כולי בעבודה ולתת יותר מ-8 שעות ביום? זה משבש לי את כל סדרי העדיפויות, ואם כבר שיבשתי את סדרי העדיפויות, אז אשקיע את כל כולי בעבודה שיותר הולמת את כישורי המקצועיים ממה שיש לו להציע לי.

אחרי שהתעצבנתי ופרקתי את העצבים אצל הבעל (דרך הטלפון. תרגיעו עם הדימיון בבקשה) התחלתי לחשוב על המבוי הסתום שהביג בוס דחף אותי אליו: או לשבת בבית ולגדל את הילדים או לעבוד במשרה מלאה פלוס פלוס פלוס. לשיטת הביג בוס, משרות אם של 8 שעות אינן קיימות. אם את אמא לילדים קטנים, ואכפת לך מהם, ואת רוצה להשקיע בהם (כמו שבוודאי את צריכה) הואילי נא ושבי בבית, ואל תסתובבי לנו מול העיניים בחולצות שסמארק מרוח עליהן. לחילופי חילופין, את יכולה ללבוש גלימה אדומה ולהפוך לסופרוומן - אחת כזו שגם מניקה, גם מחליפה חיתולים וגם מנהלת שיחות ועידה ביפאנית שוטפת עם משקיעים מטוקיו, והכל בו זמנית.
הפשרה השפויה שמצאתי לעצמי בין עבודה למשפחה, לא קיימת בעולם המושגים של הביג בוס החדש, וזה די מבאס. כי הביג בוס הוא "איש העולם הגדול" שבא לחברה מעולם העיסקי האכזר שבחוץ, ואם אלה הציפיות מאמהות בעולם שבחוץ, אז בטח שאין לי מה לחפש שם, ונכון לעכשיו ספק אם יש לי מה לחפש בפנים.

"יום האישה" שמח. יהיי!
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 11/3/2007 21:01, בקטגוריות אם השנה, מביעה עמדה חברתית, עובדת (?)
98 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-20/3/2007 14:00

קבלו את כלת בת המצווה

אני שונאת אירועים חברתיים המוניים. באירועים כאלה אני צריכה כל הזמן לעמוד על המשמר כדי לא לעשות פאדיחות, אבל בסופו של דבר תמיד יהיה מישהו שיטען שלא הייתי מספיק נחמדה אליו, כי לא נתתי לו נשיקה על הלחי הנכונה או לא לחצתי לו את היד חזק מספיק או שלא עיפעפתי בעיני בחיוך כשהסתכלתי עליו מצידו השני של החדר. לך תסביר לאנשים שמרבית הזמן הייתי עסוקה בלשרוד את האירוע מבלי לצנוח על ישבני כשכל תכולת הבופה מתפזרת על בגדי המהודרים.

הייתי בבת-מצווה אתמול בערב. אירוע מיותר לחלוטין. בכלל בת מצווה באולם זה אירוע מיותר לחלוטין, במיוחד כשמדובר בבת-מצווה חילונית. מה בדיוק אנחנו חוגגים כאן? את כניסתה של העלמה לעול תורה ומצוות? האם פיצוץ בלוני הליום, שתיה לשוכרה וריקוד סולו של כלת השמחה לצלילי שיר עלום שם של נלי פורטדו נחשבים כציוני דרך הולמים? אני מודעת לכך שאני יוצאת צנונית לאללה ומחרבת מסיבות, אבל אם זה תוכן האירוע, תקראו לזה "מסיבת יומולדת" ותעזבו אותי בשקט. מה בדיוק היתה הרלנבטיות שלי, כקולגה לעבודה של האמא, בתוך מסיבת הילדים הזאת? אני מקבלת את הטענה שבחברה החילונית בת/בר מצווה מסמלים מעבר מילדות לבגרות בלי כל הקטע של עול תורה ומצוות, אבל בטח גם החברה החילונית יכולה לטעת באירוע משמעותי כזה תוכן קצת יותר עמוק ממסיבה סתם במועדון אפלולי.

לפחות לא היו שם רקדניות בטן או רקדניות ברזילאיות. גם זה משהו להודות עליו, לא?

בכל מקרה, 5 דקות לפני שתיכננתי להתחפף שמתי לב שהמעיל שלי נעלם. מילא המעיל, הוא גם ככה בן 8 (עוד 5 שנים בר-מצווה!), אבל בכיס המעיל היו מונחים הטלפון הנייד שלי ומפתחות הרכב. ואין מפתחות רזרביים, גם לא בבית. נכנסתי להתקף היסטריה קל וממש לא פוטוגני, עד שחיברתי 1 ועוד 1, והגעתי למסקנה שגנבת המעיל היא לא אחרת מדיצה. התקשרתי לטלפון הנייד שלי (שנמצא, כאמור, בכיס המעיל), אבל דיצה לא ענתה. בסוף התייאשתי, והתקשרתי לטלפון הנייד של דיצה עצמה. היא ענתה לי אפופה כולה. השמועה אומרת שהיא שתתה באירוע כמה וודקות. לאחר מו"מ ארוך, במהלכו היא דרשה שאבוא לקראתה (היא חנתה בשולי איזה כביש מהיר במרחק של כ-10 ק"מ, ואני על עקבים ובלי אוטו) היא נאותה לחזור לאולם ולהשיב לי את המעיל ומפתחות הרכב. נדהמתי לגלות שהמעיל היה עליה. כלומר, היא לבשה מעיל שקטן ממנה ב-2 מידות לפחות, ולא שמה לב שמשהו פה לא בסדר. הכיס של המעיל צילצל בטירוף (וגם רטט, כי הטלפון שלי גם על רטט), והיא עדיין לא שמה לב.

חזרתי לאולם חבוטה ורצוצה (נפשית) עם מעיל, מפתחות וטלפון נייד. כולם שלי. ונאלצתי לזייף חיוך וקלילות למשמע ההסתלבטויות מסביב עלי ועל דיצה. אני יודעת שאני לא אשמה בפאדיחה, ובכל זאת הייתי חלק ממנה. זה מצחיק מאוד, אבל לא ממש הייתי במצברוח להומור עצמי או כל סוג הומור אחר. אחרי רבע שעה של סבל מנומס, נפרדתי מכולם לשלום, ספגתי עוד 5 בדיחות מתבקשות והלכתי הביתה. בעצם נסעתי הביתה. עם המעיל, הנייד והמפתחות.

הגעתי הביתה בשלום, ואפילו מצאתי חניה, אבל איך שיצאתי מהאוטו נשבר לו עקב המגף הימני. החזקתי את העקב ביד ודידתי הביתה מנסה נואשות שלא לבכות. או לצחוק. לא ממש ברור לי מה היה יוצא ממני קודם. מצד אחד, תקרית העקב הוכיחה לי שזה בהחלט לא היה הערב שלי. מצד שני, טוב שהעקב נשבר בדרך הביתה. לו העקב היה נשבר באולם במהלך הריצות שלי אחרי דיצה והמעיל, הפאדיחה שלי יכלה להיות קשה הרבה יותר.

נכתב על ידי nina, 8/1/2007 12:40, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, מקטרת, עושה פאדיחות, עובדת (?)
55 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של ב-23/11/2009 15:14

כמה קטנות
צעדתי הבוקר לעבודה כשרן דנקר תחוב בחיקי. אני מאוד אוהבת את רן דנקר, אבל לא ממש מתה על הזקן שהוא גידל לאחרונה. זיפים זה אחלה. זקן זה מגעיל.

נכון, אני דתיה. זו לא סיבה להפגין בפני את ידיעותיכם בארמית ובפסוקים מהתנ"ך ומהתפילה. אני מאמינה שיש לכם ידע בסיסי ביהדות, באמת שאין צורך להתקיל אותי ב-8 בבוקר בציטטות מרשימות מכתבי הקודש. מה אני אמורה לעשות עם זה? למחוא לכם כפיים על הידע המרשים? להשלים את הציטטה? לתת ציטוט משלי? לציין מה המקור ממנו נילקח הציטוט?

לאחת פה בעבודה יש מאהב, והיא מנהלת איתו כל היום מריבות אוהבים בטלפון. מה שווה מאהב, אם את עדיין מוצאת את עצמך במריבה זוגית? כבר עדיף בעל. לפחות מכירים את נקודות החולשה ונקודות הזכות שלו.

בתיה מתגרשת. היא מנהלת את כל השיחות עם עורך הדין שלה ואת כל המריבות עם בעלה בנפרד ועם הילדים פה במשרד. בקולי קולות. היא יושבת בשולחן הקבלה במשרד, כך שמאוד קשה לפספס. זה מביך ומעורר רחמים בו זמנית, אבל מעבר לכל זה עושה לי חשק לא להתגרש לעולם, לעולם, לעולם.

בחילות בוקר הן גיהנום. במיוחד כשאת לא בהריון. לא רק שאת סובלת ומקיאה את נשמתך, גם אנשים מעיזים לטפוח לך על הבטן ולאחל מזל טוב.

אני שוקלת ללכת עם שלט על הצוואר שיהיה כתוב בו: אני לא בהריון, וגם אין לי כוונות להכנס להריון בחודשים הקרובים. כל מילה שאני מוציאה מהפה בזמן האחרון גורמת לאנשים לקרוץ לכיווני ולרמוז לי שאם אני לא בהריון, אז עכשיו זה הזמן.

- "השמנתי. אני צריכה דיאטה"
- "נו, אולי את בהריון? לא? אז תכנסי להריון ותעשי דיאטה אח"כ"

- "כואב לי הגב"
- "נו, אולי את בהריון? גם לי כאב הגב בתחילה ההריון".

- "אני עיפה"
- "נו, אולי את בהריון? לא? אולי את עדיין לא יודעת שאת בהריון? תעשי בדיקה"

- "יש לי בחילה"
- "נו, אולי את בהריון? לא? זה סתם וירוס?"

- "מס' 3 החליט לזחול פתאום, במקום ללכת"
- "נו אולי את בהריון? לא? אז הוא בטח מנסה לרמוז לך שהוא רוצה עוד אח"

מה כולם מתעקשים להכניס אותי להריון? ולמה לכל אחד אני מתחילה לתת הסבר מפורט על תוכניותי לעתיד בנוגע לתכנון המשפחה? צאו לי מהשחלות. עשיתי 3 ילדים, אני לא חייבת לכם הסבר לגבי למה לא בא לי עוד ילד, ומתי כן יבוא לי.

התחלתי דיאטה ביום ראשון. קראתי איפשהו שלפי הקבלה יום ראשון הוא לא יום מוצלח להתחלות. אולי בגלל זה אלוהים בחר להתחיל את השבוע שלו דווקא ביום הזה? בכל מקרה, כנראה שיש בזה משהו, כי לקינוח ארוחת הצהרים של יום ראשון אכלתי חטיף בוטנים עם סוכר, ובארוחת הערב אכלתי חצי בגט עם חומוס ומלפפון חמוץ. אני חושבת שאפשר לומר ללא צל של ספק כי גורלה של הדיאטה הזאת נחרץ לכשלון.

לידיעת הטבח בחדר האוכל בעבודה:
רוטב אדום חריף על פילה של דג לא מטשטש את העובדה שמדובר בדג לא טרי שאף אחד לא טרח לנקות לו את העור והקשקשים.
שלום, תודה ואיפה האסלה הקרובה? אני צריכה להקיא.

בפעם האלף, לא, אני לא בהריון!!!

נכתב על ידי nina, 6/12/2006 13:12, בקטגוריות מקטרת, הריון ולידה, עובדת (?)
66 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דוסי סטורי ב-3/1/2007 09:45

הזהרו במה שאתם מבקשים
רציתי להרגיש מלחמה? קיבלתי תחושת מלחמה.
פיקוד העורף מבקש ממני להיות עירנית. מה הכוונה להיות עירנית? אני אמורה להסתכל על השמים ולחפש טילים? התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שינקה את המקלט. הוא הזכיר לי שאין לנו בבית מקלט. יש לנו מרחב מוגן דירתי. לא מבינה את הקונספט. איך חדר בקומה 4 מתוך 7 יכול להגן עלי מפני פגיעה ישירה של טיל? העובדה שבנו אותו מבטון (נניח) אמורה למנוע ממנו לקרוס ולהתמוטט? למה כבר לא חופרים היום בורות באדמה כמו פעם? למה ויתרו על הקונספט של מקלטים שכונתיים?

דיצה נכנסה לאטרף ברגע שאמרו לתושבי גוש דן להתכונן. היא ישר התקשרה לכל העולם, ואז נסעה אלוהים יודע לאן. יש שאומרים שהיא נסעה לתקן את הרדיו ברכב, ויש שנשבעים שראו אותה שולפת את הדרכון ממעמקי התיק ורצה איתו אל האופק.
אותי בעיקר מטרידה המחשבה שאם יפול טיל בת"א בשעתים הקרובות, המשמעות היא שאצטרך לבלות את הלילה במרתפי המשרד ביחד עם דיצה ובתיה.

בשלב מסויים החלה לקרקר לי הבטן. החלטתי לחרף את נפשי ולצעוד לכיוון חדר האוכל. חשבתי שאהיה האמיצה היחידה, אבל מסתבר שדכאון עושה הרבה אנשים רעבים. חדר האוכל היה מפוצץ (אם זה המינוח שנכון להשתמש בו בימים אלה).
נראה לי שהטבח סבל מחרדות כאלה ואחרות כשתיבל את האוכל, כי כל דבר שאכלתי היה חריף בצורה שלא תאמן. אכלתי נקניקיות חריפות ושעועית ברוטב עגבניות. אני לא בטוחה שאלה המאכלים שנכון לאכול אותם לפני בילוי ליילי במקלט ביחד עם כל חברי לעבודה. מצד שני, אני תמיד אוכל להאשים את דיצה או לטעון שמדובר בתחילתה של לוחמה כימית.

חזרתי למשרד בשלום, רק כדי לגלות שדיצה עדיין לא שבה מהשליחות בעורף האויב. בינתיים לפי האתר של ווי-נט (שאותו אני מרפרשת בקצב פלילי ממש) האויב הוא לא רק החיזבאללה ולבנון, אלא גם איראן וסוריה. שלא תבינו, אני בעד להכניס לכל אויבנו באמ-אמ-אמא שלהם, אבל רצוי שנצמצם את הפגנת הכח שלנו לאותן מדינות שאין להן נשק גרעיני ו/או מטוסים שגם יודעים לטוס.

בינתיים במשרד הבוס אופטימי. אני כבר מרעננת את הצוואה, והוא לעומת זאת שוקד על כינוסה של ישיבה ביום חמישי. מי לעזאזל יגיע לפה ביום חמישי? לא ברור לו שכולנו נהיה עמוק במקלט עד אז?

אני מנסה לשחזר את תכולת המקרר והמזווה בבית. המקרר שלי לרוב נראה כמו מקרר שמצלמים בכתבות על הרעב בעשירון התחתון. חצי זנב מלפפון רקוב וקופסת גבינה שעבר זמנה. סבתא שלי תמיד אמרה לאמא שלי שכל בית יהודי צריך מאגר של קמח, סוכר וקופסאות שימורים. אני לעומת זאת צרחתי על הבעל כשהעז להביא לי ארגז של 12 קופסאות שימורים של מלפפון חמוץ. "מי לעזאזל צריך כ"כ הרבה מלפפונים חמוצים? מה קרה? הגיע הרעב לארץ כנען". עכשיו אני מלטפת בעיני את קופסאות השימורים האלה, וחושבת שאם לא יתנו לנו לצאת מהבית במשך כמה ימים (כמו במלחמת המפרץ) אני וילדי נשרוד על שאריות פסטרמה מיום שישי, כמה ארטיקים ומלפפון חמוץ. ואם לא די בזה, אז גם ביום שישי חיסלתי את כל קופסאות השימורים של הטונה כשעשיתי חריימה טונה (מתכון שווה ביותר! 5 דקות עבודה, ויוצא באמת טעים). כששאלתי את הבעל אם זה חכם לחסל את כל קופסאות הטונה הוא ענה לי: "למה מה קרה? הגיע הרעב לארץ כנען?" באיבחת חריימה טונה אחת גזרתי על ילדי תזונת מלפפונים חמוצים בעיתות מלחמה (בעצם מס' 3 יכול לשרוד גם על חבילת סוכריות הטופי שיש בבית. גם ככה בערבים האחרונים זאת ארוחת הערב שלו).

ברדיו מדברים על יכולת העמידה של העורף הישראלי. תגידו, אתם צוחקים עלי? מיליון ואחת פיגועים לא שברו אותנו, גם זה לא ישבור.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 16/7/2006 14:00, בקטגוריות מעדכנת, עובדת (?), מקטרת, מלחמה
35 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-18/7/2006 12:15

אמהות וקריירה
(ובערך כאן איבדתי 90% מהקוראים).

אני מסכימה עם מיכליקה שטענה שהנושא הזה מוצה ונטחן עד דק (או בעברית פחות צחה: שהוא משעמם לאללה ויוצא מכל החורים), אבל בכל זאת מדובר באחת העימותים העמוקים ביותר שמעסיקים כל אם עובדת.
האמת היא שהדיון על אמהות מול קריירה מנוסח מנקודת מבט פמניסטית למדי, שכן למעט שרי אריסון, עפרה שטראוס וסבינה בירן (ואולי עוד 2 נשים ששכחתי את שמן), אין כמעט אמהות בשוק העבודה הישראלי שיכולות לדבר על קריירה. רוב האמהות העובדות עושות זאת לצורך הישרדות כלכלית. הן עובדות כי הן צריכות את המשכורת השניה, ולא כי הן באמת בונות לעצמן "קריירה". הדיבורים על "קריירה" הם מעין מכבסת מילים, שבה אנחנו מנסות לשכנע את עצמנו שיש איזושהי סיבה אידאולוגית משמעותית להעדרנו מחיי הילדים במשך 8-9 שעות ביום.

האמת היא שכל נקיפות המצפון האלה וכל ההתחבטויות בנוגע לסדר העדיפויות הנכון (בין קריירה למשפחה) הם פריבילגיה של העשורים האחרונים. כשסבתא שלי השאירה 2 תינוקות בבית ויצאה כל בוקר לחלוב פרות, לא היה לה זמן לחשוב האם היא עושה עוול לילדיה הקטנים בכך שהיא מעדיפה את עטיני הפרות על פניהם. היא לא עשתה את זה כי היא בנתה לעצמה קריירה, אלא כי מישהו היה צריך לחלוב את הפרות ולשלוח את החלב מה שיותר מוקדם לתנובה. היא מעולם לא התעסקה עם רגשות אשם.
מאיפה מגיעים רגשות האשם שלנו? האם מסדרות בארה"ב המציגות מודל הורות שמבוסס בעיקרו על אב עובד ואם עקרת בית? האם זה בגלל ששעות העבודה התארכו? האם זה בגלל התפתחות הפמניזים והכנסת המושג "אשת קריירה" למילון המונחים החדש? ואולי זה כי אנחנו אוהבות לטחון את עצמנו לדעת, והטכנולוגיה הקיימת היום מאפשר לנו לעשות את זה קבל עם ועולם.

אנחנו יוצרות את הבעיה, את רגשות האשם, ואח"כ בונות שלל קלישאות כדי לנקות מעל עצמנו את רגשות האשם. "אמא טובה, היא אמא מאושרת, וכדי להיות מאושרת עלייך להגשים את עצמך". כן? נסו להגיד לי את זה לאחר יום שבו על הבוקר נאלצתי להתמודד עם דרישותיהם הנחרצות של 3 ילדים ("אמא, שוקו!" "אמא, אני שונאת את הבגדים שהכנת לי!"), נתקעתי בפקקים בדרך לעבודה, ביליתי יום שלם מול מסך המחשב או בערימת ישיבות משמימות, רק כדי לגלות שכולם קיבלו קידום חוץ ממני והדיון הבא על העלאת השכר יתקיים בעוד חצי שנה (במקרה הטוב), אח"כ נתקעתי בפקקים בדרך חזרה מהעבודה, קיבלתי שלל תלונות מהילדים ("למה לקחת אותי ראשון? אני רוצה להיות אחרון?", "למה לקחת אותי אחרון? אני רוצה להיות ראשון", "למה הולכים לבריכה? אני רוצה לראות טלויזיה בבית!" וכו'), תפקדתי כצוות הווי ובידור במשך אחה"צ שלם, הכנתי ארוחת ערב, זרקתי אותה לפח, סידרתי את המטבח, קילחתי את הילדים, קיוותי לקצת שקט, אבל אז הם החליטו לראות את הפסטיגל בקולי-קולות. בהחלט הגשמה עצמית ואושר גדול.

חברות אמרו לי שאני חייבת לקרוא את הספר "איך היא עושה את זה". מי שעוקב אחר הרשימות שלי בצד, יכול לשים לב שהספר הזה מונח על שידת המיטה שלי כבר זמן רב, מבלי שאצליח להתגבר עליו. דווקא התחלתי לקרוא אותו, אבל נתקעתי. הספר מציאותי מדי בשבילי. אני אוהבת את הספרים שלי אסקפיסטיים ככל האפשר, ואת הדמויות הספרותיות שלי אני אוהבת דרמטיות, חזקות, ללא חולשות, גדולות מהחיים וכאלה שלא עושות טעיות. קתרין רדי (גיבורת הספר) מעצבנת אותי. היא מבטלת את עצמה מול הבוס שלה, מבטלת את עצמה מול הילדים שלה ומבטלת את עצמה מול המטפלת של הילדים שלה. לעזאזל! היא ממש אני!
עדיין, אני חושבת שסדר העדיפויות שלי שונה משלה. אין סיכוי שאשקיע בעבודה יותר ממה שאני משקיעה בבית. אני מקדישה לעבודה 8 שעות ביום, ולא דקה יותר. כשאני מעבירה כרטיס בסוף היום, אני משאירה את העבודה מאחורי. לא ממזמן הוזמנתי לאירוע בעבודה, שיכל לעזור לי להתחכך בכל המנהלים ולעשות לעצמי קצת פרומושיין. ויתרתי על התענוג, כי הוא הכריח אותי להמצא מחוץ לבית מהשעה 6:00 בבוקר ועד לאחר חצות הלילה. אולי עשיתי טעות מקצועית, אבל תאמינו לי שבאותו לילה הלכתי לישון מאושרת. ההגדרה העצמית שלי היא קודם כל אמא ורק אח"כ אישה עובדת. זה סדר העדיפויות שלי. מכאן נובעות הבחירות שלי בחיים.
אני צריכה לזכור את זה ולהפסיק לקטר ולהתלונן על כך שהקריירה שלי בקאנטים. הרי מעולם לא ניסיתי או התיימרתי לפתח קריירה. כשארצה "להגשים את עצמי" הדבר הראשון שאעשה יהיה לעזוב את העבודה. אני לא בטוחה שאשאר בבית כעקרת בית במשרה מלאה (אפית עוגות מעולם לא הביאה לי סיפוק אישי), אבל אני בטוחה שכל דרך חיים שאבחר לעצמי תהיה מורכבת מסדר יום שכולל את איסוף הילדים בצהרים ממסגרות הלימוד והבאתם לארוחת צהרים טריה בבית.

ובנימה אופטימית זו, אחזור לעבודה. הישיבה מתחילה בעוד דקה, ואני עוד לא סיימתי הגהה על אחד המסמכים היותר משעממים שנראו על פני כדור הארץ.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 6/7/2006 09:02, בקטגוריות אם השנה, עובדת (?), מהרהרת
60 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-25/4/2007 10:38

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.