פוטנציאל מבוזבז

אני בעיצומים
לא לעשות כלום זה משעמם. מאוד מאוד משעמם.
אחרי שסיימתי לקרוא את העיתון מכריכה אל כריכה (כולל מודעות כינוס הנכסים שבסוף), אחרי שסיימתי לקרוא את ספרו הכה אופנתי של דן בראון נשאר לי לבהות במסך המחשב ולתהות למה הגעתי היום לעבודה, ולא הודעתי שיש לי מיגרנה או משהו דומה לזה.
הניגוד בין חוסר המעש פה בעבודה לבין טונות המטלות שמחכות לי בבית, מוציא אותי מדעתי. אני יושבת כל הזמן וחושבת מה אני צריכה לעשות אחה"צ, ואיך אני מתכננת נכון את הזמן, ובינתים אני בוהה במחשב, ומנסה להתחמק ממרים, האחראית על הנקיון פה במשרד (ועל עוד כמה מטלות כולבויניקיות), שגם היא (בהעדר טלפונים) משועממת, ועסוקה בלחטט לי בשולחן ולחרטט לי במח.

הגעתי למסקנה די אכזרית מבחינתי: לדבר על הילדים שלך זה כיף גדול. לשמוע על ילדים / נכדים של אחרים זה שיעמום תחת רציני.
שמישהו יקח רובה וירה בי אם היא עוד פעם אחת נכנסת לחדר שלי ומתחיל לדבר על ליאמי הקוש-קוש מאמי שלה.
אהההההההה....
כבר התקשרתי לבעל פעמיים במטרה להעיף אותה מהחדר שלי. השיחה ביננו הלכה ככה:
הבעל: "כן נ'. משהו דחוף? אני באמצע משהו"
אני: "כן, דחוף ביותר. תקשיב..."
בשלב הזה מרים מבינה את הרמז ויוצאת לי מהחדר.
אני (בלחש): "סתם, לא רציתי כלום. רק רציתי להעיף את מרים מהחדר שלי"
טווווווווווווווווווווווווווווּ.............
אני ממשיכה להחזיק את הטלפון ולעשות כאילו אני עדיין מדברת.

למרות חוסר המעש, אני עיפה. עיפה מאוד.
מס' 3 מקפיד להשכים אותי כל לילה לפחות פעמיים.
אני חושבת שמי שאינו הורה לא מכיר את העייפות הזו. זה לא כמו עייפות אחרי לילה לבן, זו עייפות מצטברת של 10 חודשים (במקרה שלי) שבהם הגוף לא קיבל יותר מ-3 שעות שינה רצופות. עיפות שגורמת לי לנהוג כמו נהגת שודים שרק אתמול קיבלה רשיון לאחר 10 שנות שלילה. עייפות שגורמת לי להכניס את הטלפון הסלולרי למקרר, ואת הבקבוק של הילד לתיק של העבודה. עייפות שגורמת לי ללכת לכיוון השירותים, ולא להבין מה בעצם רציתי לעשות שם.

לפני כמעט חודשיים טסנו לסופ"ש בבודפשט. כמה שעות לאחר הנחיתה חיבקתי את המיטה הרכה בבית המלון וישנתי 10 שעות רצוף. 10 שעות רצוף! זה היה החלק הכי כייפי בטיול.שמור בטל

נכתב על ידי nina, 28/12/2004 12:31, בקטגוריות מקטרת, אם השנה, עובדת (?)
7 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אליאנה ב-9/1/2005 16:14

9 שנים...

9 שנים אנחנו ביחד. הזוגיות הפכה להיות שיגרה מתוקה, ואני עדיין לא בטוחה ב-100% שגם מחר אמצא אותך לידי. הפחד שיום אחד תקום ותעזוב תמיד נמצא אי שם בתת ההכרה. בכל מריבה הוא פורץ מהמחבוא ולופת לי את המחשבה כמו יד שלופתת חזק את הצוואר.
9 שנים עברו ובסה"כ אני מאושרת. זה לא שכל רגע ורגע איתך הוא גן-עדן. יש לנו הרגעים הקשים, ויש גם רגעים בהם אני שונאת אותך יותר מהכל (מדהים עד כמה דק הגבול בין אהבה עזה לשנאה יוקדת), אבל בסיכום הכללי טוב לי איתך.
זו לא אהבה שהתפתחה ממפץ גדול. זו אהבה שהתחילה מקטן. חיוך פה ושם. חיבה. ידידות. יציאה לבילוי רק כי אין משהו טוב אחר לעשות. לימוד משותף רק כי שאר החברות גרות רחוק. ופתאום משיכה ואהבה.
לפני כמה ימים שאלת אותי איך אני מסכמת 9 שנים. הבטתי בך במבט מלא עומק והשבתי: "אמממממ... ואיך אתה מסכם 9 שנים?" גרדת בראש ואמרת: "בדיוק כמוך".
אז הנה. ככה אני מסכמת 9 שנים. עכשיו תורך.

5 שנים...

5 שנים אני עובדת באותו מקום עבודה, ואני עדיין תוהה: איך אלוהים הצליח לקבץ למשרד אחד כ"כ הרבה פאקצות מטומטמות.
קשה לי עם אנשים טיפשים, ואני עובדת מאוד צמוד לשתיים כאלה.
אמנם נשבעתי בעבר לא לכתוב על מקום העבודה שלי ועל האנשים שעובדים איתי, אבל אחת מהן מורטת את עצבי בתקופה האחרונה בצורה כ"כ אינטנסיבית שאני חשה איך פוסט זועם בנושא הולך לו ומתרקם.

9 שנים...

ועדיין אין לי מושג מהי בדיוק "מורשת רבין". נניח שהחלטתי לחנך את ילדי לאור המורשת הזו. מה זה בדיוק דורש ממני?

נכתב על ידי nina, 28/10/2004 10:27, בקטגוריות מהרהרת, עובדת (?), רצח רבין
25 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 2 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של שיר-דמע ב-7/11/2006 09:52

תמיד אישה
אהההההה... אני בהחלט אני צריכה לקבל.
פצעונים באזור ה-T, בולמוס של רעב (מי זוכר שרק לפני שבועיים התחלתי דיאטה?), בטן נפוחה (כ...ן זה רק בגלל הוסת. לעובדה שאני פרה שמנה אין שום קשר לזה), והתקפי עצבים.
זה המחזור החודשי הראשון לאחר ההריון. חיכיתי וחיכיתי, והנה הוא מגיע.
המוזר במחזור החודשי הוא שלמרות שלל הקיטורים שכל אישה תנפיק ברגע שהוא יתקוף אותה, בתכלס רובנו ממש קשורות אליו, ונכנסות ללחץ כשהוא נעלם או מתמהמה. החיים שלי בנויים במין שיגרה כזו שבה פעם בחודש (למשך שבוע) אני עסוקה בנשיות שלי, ובכל שאר החודש אני עסוקה בעיקר באחרים. כשמשהו נדפק בשיגרה הזו, מתגנבת תחושת חשש. חלקה נובע מחשש לתקלה מסויימת במערכת הפריון, וחלקה נבע סתם מהפחד שבשבירת השיגרה.
אחת הסיבות לפטירת נשים ממצות עשה שהזמן גרמן, היא העובדה שהנשים מודעות לזמן. הן אינן צריכות טקסים מיוחדים שיזכירו להן את המעגליות שבזמן (הסיבה השניה היא העובדה שהיהדות לא ממש מחשיבה נשים בכל הנוגע לטקסים שבה). בעבר זילזלתי בטענה הזו, אבל כשבגרתי הבנתי שיש בה משהו. אנחנו (אני לפחות) באמת חיות במין מעגליות כזו שגורמת למודעות חזקה מאוד לזמן.

נו, טוב... אני מתחילה להשמע כמו כל הפמניסטיות החדשות. עוד מעט אני אטען שעל הנשים להתחבר לנשיות שלהן ולטבע ולכן אסור להן להתקלח בזמן המחזור, ו/או לשים טמפונים ו/או תחבושות אלוויז.

למרות כל הליכלוכים שלי, גיסתי היא מלאך.
קודם כל היא מצליחה לסבול את גיסי במשך 9 שנים. חוצמזה הייתי היום די מגעילה לבת שלה (PMS...), והיא בכל זאת המשיכה להיות סופר נחמדה אלי.

יש לי הוכחה שאני פוטנציאל מבוזבז!
הבוס העביר לי בפקס טופס הערכת עובד שמילא לגבי, ושם כתוב שחור על גבי לבן כי "לעובדת יש פוטנציאל שאינו ממומש". האח הידד.
חוצמזה אני לא ממש עומדת בזמנים ולא מגלה מעורבות (מה לעשות, אני עומדת איתן בסרובי להחליף מעת לעת את שלל המזכירות שיש לנו בעבודה ולענות לטלפונים בזמן שהן עסוקות בלהתקשקש או בללכת לעשות קניות לשבת). למרות זאת אני עובדת ממושמעת, שמבצעת את עבודתה היטב.

המאסטר פלאן שלי קובעת כי עד גיל 35 אסיים את פרק הילודה בחיי, ובגיל 40 אתחיל לעשות קריירה. מארק מיי וורד. אם אהיה פה בעוד 9 שני אדווח על התקדמות התוכנית, ואז אולי גם אשקול לשנות את שם הבלוג.

חגים...חגים...חגים....חגים....חגים....חגים...חגים...

עקב קשים תקציביים לא התקימו בעירנו חגיגות יום העצמאות (אני מודעת לכך שאני מסתכנת כעת בחשיפת מקום מגורי, מכיוון שאנחנו כנראה העיר היחידה בארץ שלא קיימה חגיגות יום עצמאות.
אפילו זיקוקים לא היו.
היה די משעשע לראות גדודי ילדים בני 10 (פלוס-מינוס) מסתובבים עם ספריי קצף ביד ומבט אומלל בפרצוף ומחפשים על מי להשפריץ את כל הטוב הזה.

הערב הדלקנו מדורה. הראשונה שלנו כהורים. עד עכשיו הסתפקנו בלהסתובב עם הילדים במדורות של אחרים.
אפילו מס' 3 הגיע למדורה וחגג אל מול האש. (דפק בקבוק מטרנה, עשה גרעפץ וחזר לישון - הקטנים האלה יודעים איך לחגוג).
הנה מספר מסקנות לשנה הבאה:
1. מנגל!!! (היינו הפראירים היחידים בלי).
2. כסאות פלסטיק (אותו כנ"ל)
3. אולי גם שולחן.
4. מרשמלו
5. דלי עם מים.

שבועות מתקרב. אף אחד המשפחה שלי לא מת על מאכלי חלב, אבל מכיוון שאני היחידה שמכינה אותם בצורה סבירה שבועות הפך להיות הפרוייקט שלי. מתכונים לפשטידות לא יבשות ומרשימות במיוחד יתקבלו בשמחה.

ב-1/6 אני חוזרת לעבודה.
דקת דומיה לזכר חופשת הלידה שלי.
טוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
מעניין מה נשאר מהתפקיד שלי. לאחר חופשת הלידה הקודמת התפקיד קוצץ בחצי. מעניין איזה מטאמורפוזה הוא יעבור הפעם.

נכתב על ידי nina, 9/5/2004 00:59, בקטגוריות עובדת (?), יום העצמאות, הריון ולידה, אם השנה
14 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-11/5/2004 21:24

אושר, קיטורים וסיכומי סוף שנה

יש אנשים שחושבים שאושר זה מצב קבוע ששוטף אותך באחת, ונשאר לתמיד. בתכלס, אושר זה קבוצה של רגעים קטנים. לדוגמא, יום שישי בערב, כשהחנוכיות של הילדים דולקות בשלל נרות על השולחן במטבח, האוכל על הפלטה מפיץ ריח נעים, אני חנוטה בתוך פיג'מה נעימה לאללה, הבית נקי ומסודר והילדים יושבים על הריצפה ומשחקים בסביבונים.

אם כבר דיברנו על אושר, אז הנה האנטי-תזה.
בגילגולי הקודם הייתי מרבה לקטר על האנשים שאני עובדת איתם. האנשים לא השתפרו מאז. אני פשוט התרגלתי אליהם. למרות זאת הם מדי פעם מצליחים להפתיע אותי מחדש:
* רפרנטית המיחשוב שאין לה הרבה חיים מחוץ לעבודה ושמקבלת תשלום עבור שעות נוספות, שזרקה עלי פרוייקט שאמור להיות בטיפולה רק בגלל שאין לה כח לסוע מדי פעם לחיפה (העובדה שבמועד בו יסתיים הפרוייקט אני אהיה בחופשת לידה, העובדה שאני לא מקבלת תשלום עבור שעות נוספות והעובדה שלי יש חיים לאחר השעה 16:00 לא ממש מזיזות לה).
* מזכירת היו"ר שסרבה לחזור מחופשה בת 3 שבועות, הודחה מתפקידה, החרימה את זו שמונתה במקומה, קיבלה את ההצעה הנדיבה לפרישה מוקדמת, יצאה לחופשת טרום פרישה ומאז לא שבה כדי להפרד.
* המזכירה החדשה של היו"ר, שהתלוננה על היחס הקר שהיא מקבלת מהמזכירה הקודמת של היו"ר, דבר שלא מנע ממני לתת לי יחס דומה רק בגלל שהבוס הלביש עלי פרוייקט שלדעתה היה אמור להיות בטיפולה (וזאת למרות שכל היום אני שומעת אותה מקטרת על כך שהיא טובעת בעבודה).
* אותה מזכירת יו"ר ששמעה אותי תוהה על כך שהבוס לא ענה ביום א' אחה"צ לטלפון, והציגה פוקר פייס כאשר העלתי אפשרויות משעשעות למה זה קרה, כשהיא בעצם מסתירה את העובדה שהבוס עבר באותן דקות ניתוח, שכל המשרד ידע עליו, אבל הסתיר זאת ממני כאילו מדובר במידע צבאי סופר מסווג.

לפעמים אני תוהה מאיפה הקריצו את כל היצורים האלה, ואיך הכניסו את כולם למשרד אחד. לפעמים אני תוהה כמה טיפש יכול להיות אדם מבלי שיכאב לו. ולפעמים אני סתם מחכה שחופשת הלידה תגיע כבר.

לפני שנה ורבע נתקפתי בהתקף טירוף, מחקתי את כל הבלוג ופתחתי חדש.
לפני שנה החלטתי לחזור.
לפני 5 שנים הבת הבכורה שלי נולדה.

עד כאן סיכומי סוף השנה שלי. לא מתכוונת לחגוג הלילה. לא משהו עקרוני. סתם אין לי זמן וכח. חוצמזה יש איזו התרפסות יהודית מביכה בשלל חגיגות ה"סילבסטר" האלה. מין: "תראו, אנחנו יהודים מודרנים. אנחנו חלק מהעולם הנאור. אנחנו יודעים לשתות שמפניה ולדפוק נשיקות בדיוק כשהשעון מכה חצות". יאללה סבבה. תהנו. ותזהרו לא להתפוצץ או לחטוף איזה לייזר בעין.

עדכון סיכומי סופשנה (גם ככה נראה לי ששיעממתי את התחת של כולם עם הפוסט הזה, אז נעמיס עוד פריט מידע משעמם על קוראי האומללים):
הרגע קיבלתי מכתב מרגש מלשכת עורכי הדין. לאחר 4 שנות גסיסה קריירת עריכת הדין שלי הלכה בשעטו"מ לעולמה - חברותי בלשכה הושעתה.
מעכשיו אני לא צריכה להתלבט האם לרשום ברובריקת המקצוע עו"ד או פקידה. מעתה אני יכולה לרשום בלב שלם ובנפש חפצה: פקידה.
מהיום אני באופן רשמי ומוחלט פוטנציאל מבוזבז.

נכתב על ידי nina, 31/12/2003 09:15, בקטגוריות מקטרת, עובדת (?), אם השנה, אנתרופולוגיה בגרוש
8 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דיטי ב-6/1/2004 16:12

בדידות, אסרטיביות וסתם קיטורים.
עד לאן מגיעה בדידות של אדם?
למעשה כל מי שגולש באינטרנט (שלא למטרות עבודה) הוא אדם בודד במובן מסויים. גם כתיבת בלוגים או כתיבה בפורומים המיועדים לתמיכה היא ביטוי לבדידות.
אני לדוגמא - בסה"כ אני לא אדם בודד. יש לי את בעלי והילדים ויש את המשפחה המורחבת. יש לי גם 2-3 חברות. אבל בסופו של יום כשאני ממש רוצה לספר משהו למישהו אני לא מסתפקת רק בטלפון לבעלי (שלרוב עסוק), לאמא שלי (שעסוקה כרגע בעיקר בבירוקרטיה שנוגעת לרכישת בית), לאחותי (שצריכה תמיד לצרוח על הילדים שלה תוך כדי השיחה איתי), לחמותי (שמתעניינת רק בהריון ובנכדים) ולשתי החברות (שלרוב עסוקות באמבטיות של הילדים או בהשכבתם לישון). אני רוצה לדווח לעוד. ואם קרה משהו מאוד חשוב בזמן שאני בעבודה, אז רשימת האנשים שאני יכולה לשתף אותם בחוויותי מצומצמת עוד יותר - את הקולגות לעבודה אני לא מוכנה לשתף בכלום (עדיף שידעו מה שפחות על חיי האישיים), ורוב מכרי אינם זמינים בשעות אלה. כך יוצא שאפילו אני - אדם לא בודד בעליל - מוצאת את עצמי נגררת לאינטרנט ומשתפת שורה של זרים גמורים בפכים מרגשים מחיי.
מה יעשה אדם שאין לו גם את זה? אדם שמסיבה כלשהי לא מוצא את עצמו בחברה הוירטואלית? ירים טלפון לחברה עתיקה מתקופת התיכון ויטחן לה בשכל. אז נכון שבילינו 4 שנים נהדרות בתנאי פנימיה, ונכון שחלקנו במשך מספר חודשים חדר, אבל מאז עברו 12 שנים. השתניתי. גדלתי. פיתחתי תחומי עניין חדשים. יש לי חברים חדשים. יש לי חיים חדשים. אין לי על מה לדבר איתך.
כמה בודד צריך להיות אדם כדי להתקשר אל אדם שממנו הוא היה מנותק במשך 12 שנה ולספר לו פנינה של הבן? כמה כהת חושים יכולה להיות זו שאליה מתקשרים כדי לנתק את השיחה לאחר 2 דקות בטענה שיש לה עומס של עבודה.
אני מודה שקשה לי עם שיחות טלפון. ועוד יותר קשה לי עם סמול טוקס. בעוד שבשיחה אישית תמיד אני יכולה לתקוע פרצוף חביב כשיש שתיקה. בשיחת טלפון חייבים למלא את השתיקה בתוכן. בעוד שבמייל אני יכולה לשלוח שלל (-: ו - }{ לאדם שהוא חצי זר עבורי, בשיחת טלפון אני צריכה להיות אמיתית יותר. אי-אפשר לדפוק בוסה בטלפון בתגובה על סיפור מרגש ואי-אפשר לזייף צחוק כשהבדיחה או החכמה של הבן אינה מצחיקה.
אז אולי אני באמת כהת רגש, ואולי סתם פולניה קרה. קשה לי לנהל סמול טוק עם מישהי שאין לי שומדבר משותף איתה למעט העובדה שלפני 12 שנה למדנו יחד בתיכון. אני מרחמת עליה, אבל מודה שלא ממש ברור לי מה אני אמורה לעשות כשהיא מתקשרת.

שמתי לב שחוסר נוחות גופנית גורם לי להיות אסרטיבית יותר. ההריון הזה מוציא ממני את כל הביצ'יות שתמיד היתה בי, אבל היתה שמורה בעיקר לדיאלוגים שנונים וסודים עמוק בתוך המח שלי (דיאלוגים שידועים גם בכינוי: "הייתי צריכה לומר לו..."). פתאום אני מרשה לעצמי להתעצבן, להתלונן כשלא מוצא חן, לדעת איך לדרוש דברים מאנשים, לדעת איך לעמוד על שלי. זה פן חדש באישיות שלי שלמען האמת די מוצא חן בעיני.

הפן החדש הזה לא עזר לי הרבה להתחמק ממטלה שהבוס החליט להלביש עלי דווקא לקראת סופו של ההריון, ודווקא בשלבים בהם ההריון שלי נכנס לאזור המסוכן.
בעוד כשלושה שבועות אאלץ לתזז את ישבני העגלגל ובטני הענקית (או ההפך) פעם בשבוע לאורך חצי ארץ. הבוס שולח אותי לטפל בפרוייקט שמרחיק אותי מכיסאי הנח שבת"א עד לאי-שם בצפון. אני עדיין מקווה שאיזו שמירת הריון תיפול עלי ותציל אותי מהעונש הזה, אבל בינתיים רוע הגזרה מרחף מעלי ומצחקק באכזריות.

נכתב על ידי nina, 8/12/2003 12:26, בקטגוריות מהרהרת, הריון ולידה, עובדת (?), מקטרת
22 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-15/12/2003 14:42

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.