יצור כלאיים בשם: פמניזם דתי

אני לא פמניסטית. באמת שלא. כבר כתבתי פה בעבר, שבאופן עקרוני אני נטולת עקרונות, ובכלל זה גם עקרונות פמניסטיים. אימוץ אג'נדה כלשהי יכריח אותי לשבת לקרוא ולהתעמק באותה אג'נדה, ואין לי זמן וכח לזה. וגם אם אמצא זמן לשבת ולקרוא ולהתעמק באג'נדה מסויימת, ההצהרה כי אני מחזיקה באג'נדה זו או אחרת, תצמיד אלי עדר נודניקים, שירגישו צורך עז להתווכח איתי ויכוחים עקרים ומעיקים, שכל תכליתם היא להוכיח לי שאני טועה ומטעה וגם טיפשה. לפיכך אני מודה כבר כאן ועכשיו: אני טועה ומטעה וטיפשה (והנה חסכתי לעצמי לפחות שעה מהחיים שיכלה להתבזבז בויכוח שבמילא זו היתה המסקנה שמגיעה בסופו).

אני לא פמניסטית, אבל אני לא אוהבת שמקפחים אותי. ואין לזה קשה לעקרונות מוצקים או למאמרים מרשימים או לשמות של נשים שבשנות ה-60 פרצו דרך והיום מחלקים איזה פרס חשוב על שמן. אם מישהו מקבל 5 תותים, אני רוצה גם חמישה, באותו גדול ורצוי באותו צבע. אני קנאית. אני לא אוהבת שמישהו מקבל יותר ממני. זו תכונה פנימית שלי ולא אג'נדה. אני מסרבת שיתייחסו אלי שונה מאחרים רק בשל העובדה שאני אישה / דתיה / אמא / אשכנזיה (או כל תואר אחר שתרצו להצמיד לי). וזה לא כי יש לי עקרון מוצק בנושא, אלא כי אני קנאית שרוצה שבצלחת שלה יהיה את אותו אוכל שיש בצלחת של זה שיושב לידה.

אחרי שהבהרנו את 2 הנקודות החשובות לעיל, אפשר לעבור לנושא שלשמו התכנסנו: פמניזם דתי

מפעם לפעם שמחים העיתונים החילוניים לדווח על רוח חדשה הנושבת בציבור הדתי, רוח הפמניזם. כל פעם הם מביאים דוגמא אחרת לנשים פורצות דרך, שמעיזות לעשות דברים שבעבר נחשבו למעוזי גברים מובהקים בטקסיות הציבורית הדתית (לדוגמא, טוענות רבניות, מנייני נשים, מדרשיות המלמדות נשים גמרא). הבעיה היא שהפמניזם הזה מתחיל ונגמר בדקירת העין ששולחות אותן "פמניסטיות דתיות" לעבר השמרנות הדתית. הפמניזם של אותן "פמניסטיות דתיות" לא נובע מתוך אידאולוגיה פמניסטית מוצקה וכוללת, אלא מתרכז (לרוב) רק בדאגה לזכויותיהן הדתיות של הנשים, תוך התעלמות מרמיסת זכויות אחרות. אפלית נשים במקומות עבודה? לא נורא שישבו בבית ויגדלו ילדים, העיקר שהגברים יתנו להן לעלות לתורה בשבת.

גם נטולת עקרונות פמניסטיים כמוני מודה שחג שמחת תורה הוא החג הכי מבאס לנשים. הגברים רוקדים בשמחה עם ספרי התורה 7 הקפות שלמות, וכל מה שנשאר לנשים לעשות זה להביט בהם במבט מעריץ ממרומי עזרת הנשים.

כילדה, הייתי נכנסת לעזרת הגברים ורוקדת עם אבא שלי. בגיל יותר מבוגר, הייתי מסתובבת בין בתי הכנסת בעיר במסגרת בני-עקיבא. היינו הולכות אחרי הבנים, שרות ברחובות העיר, ונכנסות בכל בית כנסת לעזרת הנשים בשירה חזקה שמתחברת לשירת הבנים בעזרת הגברים. אהבתי את החג הזה ולקחתי בו חלק פעיל, עד שהגעתי לגיל שבו תנועת נוער כבר לא רלבנטית. אני זוכרת כמה כאב לי החג הראשון שבו נאלצתי לבהות מעזרת הנשים על השמחה הגדולה שהיתה בעזרת הגברים, מבלי יכולת להצטרף אל השמחה הזאת.

מתישהו התגברתי על הכאב. אולי זה היה חלק מניתוק מסויים מהדת שחוויתי במילא, ואולי זה היה בבחינת "אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם" (כלומר, אם אני לא יכולה לרקוד ולהזיע בשמחת תורה, אני אחתוך יותר מוקדם הביתה ואתעמק בעיתוני החג כשאני שרועה על הספה מתחת למזגן).

אולי בגיל 20 הייתי מוצאת עניין במניין לנשים, שבו נשים רוקדות עם ספרי התורה (ואף קוראות בתורה). ממרומי גיל 34 זה נראה בעיני מיותר. זה נראה לי כמו מאבק על כלום, מאבק חיצוני שכל מהותו היא יחסי ציבור ולא רצון אמיתי בשינוי מעמד הנשים ביהדות ובכלל.  

אישית, אני שמחה שאלוהים חילק את המצוות שלו בצורה לא שווה. גם ככה קשה לי לקיים את רובן, אז אם הייתי מוסיפה לזה את כל מצוות העשה שהזמן גרמן, הייתי בכלל במינוס מצוות אדיר. נח לי להאחז במשפחה ובילדים כתירוץ לאי יכולתי לקיים שורה ארוכה של מצוות. כשזה מגיע לקיום מצוות אני בהחלט לא מחפשת להגדיל ראש, אלא מסתפקת במה שממש ממש חייבים לעשות.

אני בהחלט יכולה להבין את אלה שנפגעות מזה שחלק נכבד ממצוות היהדות לא סופר אותן, אבל אני מבקשת שלא יקראו לעצמן פמניסטיות ולא ינופפו באידאולוגיה הפמניסטית בבואן לתבוע את עלבונן. יש ביהדות מספיק כללים / טקסים אנטי פמניסטיים שאפשר לנסות לשנות (מישהו אמר "כיסוי ראש"?), לפני שנטפלים למאבקים חסרי תכלית ותועלת כמו ריקוד עם ספר תורה בשמחת תורה.

(ואם הייתי קוראת מאמרים ומעמיקה אינטלקטואלית במה שניסיתי להביע כאן, הפוסט היה יוצא יותר מסודר ועם קצת יותר בשר, אבל את זה אני אשאיר לחברותי החכמות, האינטלגנטיות והפמניסטיות: נטע ושיר דמע. אני מסתפקת בזה שזרקתי להן כדור להנחתה).

בלי קשר: היה לי ממש כיף בחגים. אני יודעת שלא יפה להודות בזה, ושהטרנד הנכון הוא לקטר, אבל בחיי שנהניתי מכל רגע ושהתבאסתי לחזור לעבודה הבוקר.

לכבוד בנק לאומי למשכנתאות

פקיד יקר,

שלום.

1. קיבלתי אתמול מכתב המדווח לי, כי במהלך הרבעון הראשון של שנת 2007 גביתם ממני עמלות ודמי ניהול בסך 6 ש"ח.
2. בחישוב שערכתי עולה, כי עלות זמן עבודתו של הפקיד שבדק את המידע יקר הערך הזה, עלות זמן עבודתו של הפקיד שהיה אחראי להדפסת ושליחת המכתב, עלות הנייר עליו הודפס המכתב ועלות המשלוח, עולות כולן יחד על 6 ש"ח.
3. לפיכך, הריני להציע לכם הצעה עסקית משתלמת: אתם תוותרו על גבית אותם 6 ש"ח לרבעון מחשבוני, ואני בתמורה אוותר על קבלת מכתב מטעמכם המודיע לי על גבית אותם 6 ש"ח. כך אתם תוכלו להציג התייעלות נפלאה למנהלי הבנק, ואני אחסוך 24 ש"ח בשנה.

בכבוד רב, ובתקווה להמשך שיתוף פעולה עסקי פורה בעתיד הקרוב,

נינה.

ליכלכתי פה לא ממזמן על נעלים מסויימות, כשאמרתי שהן עדיין לא ממלאות את ההבטחה הגלומה בהן. אני רוצה לחזור בי מדברי. הנעלים מסתמנות כנעלי פלא. ההליכה של הבת שלי השתפרה פלאים. היא הולכת בגב זקוף ממש עם צליעה יחסית מנימלית (אין מה להשוות לצליעה שהיתה לה לפני הניתוח ולפני הנעליים). הבעיה שלה מתמקדת עכשיו בעיקר באזור אגן הירכיים.

בזכות הנעלים האלה, אני מרשה לעצמי לגלות טיפה אופטימיות.

אם ראיתם לאחרונה אישה קטנה ועצבנית נוסעת בחדווה על פיאט פנדה בצבע בננה, דעו כי מצאתם אותי.

רצה הגורל והאוטו שלי הלך לעולמו בטרם עת (איך לאוטו שנת 2003 הולך הגיר??? איך??????), וכך מצאתי את עצמי מכתת רגלי בין כל חברות השכרת הרכב באזור גוש דן, עד שאחת מהן הסכימה להשכיר לי את הפיאט פנדה השובבה הזאת.

מסקנותי:

1. גיר אוטומטי עולה המון כסף. המון!

2. פיאט פנדה לא מאיצה מ-0 ל-100 קמ"ש ב-16 שניות כמו שנכתב בלינק דלעיל. זה לוקח לה הרבה הרבה יותר זמן (ותאמינו לי שניסיתי).

3. האוטו נהדר לנסיעה עירונית (נכנס כמעט לכל חניה). קצת פחות לנסיעה בין עירונית.

4. מאוד קשה לשכור רכב בארץ מהיום להיום.

5. אנשים מזלזלים בכלי רכב קטנים, מבלי לדעת שכשהנהג הנכון יושב בהם האוטו הזה מסוגל להותיר אותך פעור פה ביציאה מהרמזור (אפילו אם לוקח להם יותר מ-16 שניות להאיץ ל-100 קמ"ש). איסטה לה ויסטה אוטו גדול ואיטי, נפגש ברמזור הבא (או שלא).

איזה אובך מגעיל יושב עכשיו על ת"א.

בינתיים אני נושמת בסדר, אבל הבן שלי כבר עבר הבוקר 2 אינהלציות + משאף. נקווה שזה יחזיק אותו עד אחר הצהרים, אחרת אקבל קריאת אזעקה מהעבודה. באחס. וזה לא שאחרי שיגמרו השרבים האלה יהיה יותר טוב. החום של יולי-אוגוסט זוועתי לא פחות.

אישה, למטבח!
לרגל יום האישה (שנמתח ל"שבוע האישה")  קיימתי שיחה עם הביג בוס החדש. ליתר דיוק, לא רק אני קיימתי שיחה איתו, והשיחה בכלל לא התקיימה לרגל יום האישה אלא בגלל שהוא בוס חדש ורוצה להכיר את פקודיו, אבל בל ניתן לזוטות להסיט אותי מהכיוון אליו אני שואפת.
 
אני גרועה בשיחות עם בוסים, ובשיחות עם ביג בוסים אפילו יותר, לכן אני אוהבת להתכונן לפני השיחה, לדמיין תרחישים אפשריים. בכל התרחישים שלי הייתי עסוקה רבות בלספר בשבחי, בחשיבות שלי למחלקה ובהשכלתי המרשימה והמבוזבזת. באף אחד מהתרחישים לא תיארתי לעצמי שחלק נכבד מהשיחה יוקדש לעיסוקו של בעלי ולהצלחתו המקצועית.
זה הלך בערך ככה:
ביג בוס: "ספרי לי קצת על עצמך"
נינה: "אני גרה בעיר מהממת"
ביג בוס: "אני רואה שיש לך 2 שמות משפחה"
נינה: "כן, הראשון שלי והשני של בעלי"
ביג בוס: "במה בעלך עוסק"
נינה: "הוא עו"ד"
מהנקודה הזאת ולמשך 5 דקות לפחות השיחה עסקה בתחומי התמחותו של בעלי, תחומי העניין שלו, עברו ההשכלתי והמקצועי, אנשים שאולי שניהם מכירים וסיכויי הצלחתו המקצועית בעתיד. ניסיתי מדי פעם להשחיל את העובדה שגם לי יש השכלה משפטית, אבל כנראה שזה היה פחות מעניין. אפילו לא נשאלתי אם עבדתי בעבר כעו"ד ולמה עזבתי את המקצוע.
 
כשסיימנו לדון בבעלי, עברנו לנושא המרתק הבא:
ביג בוס: "יש לך ילדים?"
נינה: "כן. שלושה. בת 8 בן 6 ובן 3"
ביג בוס: "שלושה? איך הספקת? בת כמה את? את נראית ילדה"
נינה (בחיוך מרוצה מאוד): "אני בת 34"
ביג בוס: "את נראית יותר צעירה"
(טוב, לחלק הזה של השיחה אין שום רלבנטיות לפוסט, אבל בעיני זה מידע חשוב שראוי שיתפרסם)
ביג בוס: "ומתי את מספיקה לראות את הילדים שלך?"
נינה: "אני מסיימת לעבוד מוקדם, עד 16:00 אני מגיעה הביתה ואוספת את הילדים מכל מסגרות הצהרים שלהם"
ביג בוס: "מה? את עובדת רק 8 שעות?"
נינה: "כן. ככה נקבע בחוזה העבודה שלי. אין לי אפשרות לשעות נוספות"
ביג בוס: "ולא יצא לך אף פעם, בין הנקה להחלפת חיתולים, לעבוד מהבית?"
אני מודה שבשלב הזה הרמתי יותר מגבה מעוצבת אחת. איזה דימוי הזוי של המושג "אישה עובדת" יש לבן אדם.  מילא החלפת חיתולים, אבל הנקה? בחיים לא הצלחתי לעסוק בזה יותר מחודשיים (וגם בהם חיפפתי). המומה קלות השבתי לביג בוס: "אני לא מניקה (זה הגודל הטבעי שלהם), והילדים שלי גמולים מחיתולים ממזמן"
אבל הביג בוס התעקש: "ולא יצא לך לעבוד בשעות הערב מהבית?"
'למה?' חשבתי לעצמי 'עשיתי רע למישהו שאצטרך לעבוד גם מהבית? לא מספיק לסבול 8 שעות ביום?', אבל בקול עניתי: "מעולם לא התבקשתי לעשות את זה".
ואז הביג בוס פצח בנאום נרגש על זה שהוא מתנגד לאלה הרואים במשכורת מטרה ובעבודה אמצעי. בעיניו, העבודה היא המטרה והמשכורת היא הטבה נחמדה מהצד. הוא מצפה להשקעה של 100% בעבודה, גם מעבר לשעות הקבועות בחוזה.
 
הינהנתי נמרצות, רק כדי להיות מנומסת, אבל אח"כ במשרדי הטחוב חשבתי לעצמי: ראבק, אם הייתי רוצה לעבוד 10-12 שעות ביום, הייתי נשארת בעריכת דין. נטשתי את עריכת הדין לטובת עבודה הנמצאת 20 דרגות מתחת לכישורי, רק משום שהעבודה הזאת צפנה בחובה אפס השקעה, ראש קטן ולא יותר מ-8 שעות עבודה ביום. אני מעבירה כרטיס בבוקר, מתקתקת על המחשב, מעבירה כרטיס בצהרים ומשאירה הכל מאחורי. ברגע שאני יוצאת מהעבודה הראש שלי שקט ופנוי למשפחה ולילדים. אף פיסת עבודה לא חודרת לחיים הפרטיים שלי, וטוב לי ככה. בשביל השקט הנפשי הזה ובשביל המשפחה הייתי מוכנה לוותר על הגשמת פוטנציאל אישי, אז עכשיו אתה בא ומדבר איתי על להשקיע את כל כולי בעבודה ולתת יותר מ-8 שעות ביום? זה משבש לי את כל סדרי העדיפויות, ואם כבר שיבשתי את סדרי העדיפויות, אז אשקיע את כל כולי בעבודה שיותר הולמת את כישורי המקצועיים ממה שיש לו להציע לי.
 
אחרי שהתעצבנתי ופרקתי את העצבים אצל הבעל (דרך הטלפון. תרגיעו עם הדימיון בבקשה)  התחלתי לחשוב על המבוי הסתום שהביג בוס דחף אותי אליו: או לשבת בבית ולגדל את הילדים או לעבוד במשרה מלאה פלוס פלוס פלוס. לשיטת הביג בוס, משרות אם של 8 שעות אינן קיימות. אם את אמא לילדים קטנים, ואכפת לך מהם, ואת רוצה להשקיע בהם (כמו שבוודאי את צריכה) הואילי נא ושבי בבית, ואל תסתובבי לנו מול העיניים בחולצות שסמארק מרוח עליהן. לחילופי חילופין, את יכולה ללבוש גלימה אדומה ולהפוך לסופרוומן - אחת כזו שגם מניקה, גם מחליפה חיתולים וגם מנהלת שיחות ועידה ביפאנית שוטפת עם משקיעים מטוקיו, והכל בו זמנית.
הפשרה השפויה שמצאתי לעצמי בין עבודה למשפחה, לא קיימת בעולם המושגים של הביג בוס החדש, וזה די מבאס. כי הביג בוס הוא "איש העולם הגדול" שבא לחברה מעולם העיסקי האכזר שבחוץ, ואם אלה הציפיות מאמהות בעולם שבחוץ, אז בטח שאין לי מה לחפש שם, ונכון לעכשיו ספק אם יש לי מה לחפש בפנים.
 
"יום האישה" שמח. יהיי!
שמור   בטל

הרשעת רמון - מוטיבצית יתר של מערכת המשפט הישראלית

כשראיתי הבוקר שנטע כתבה פוסט בנושא הכרעת הדין בפרשת רמון, אמרתי לעצמי: סבבה. היא חסכה לי להגג בחוסר כשרון על הנושא. כל שאצטרך לעשות זה ללנקק אליה ולהגיד שככה גם אני חושבת. אבל לאחר קריאת הפוסט של נטע, אני חייבת לומר שהפעם אני לא מסכימה איתה.

ראשית אני מבקשת להתנצל על כל בורות שאגלה להלן בנבכי המשפט הפלילי. הפעם האחרונה שבה עסקתי בתחום היתה לפני 14 שנים, וגם אז היה לי מרצה גרוע למדי, שעדיין לא התגבר על העובדה שביטלו את עבירות המין ההומוסקסואלי בחוק העונשין, ובכך גזלו ממנו את אחת השאלות האהובות עליו בבחינת סוף השנה ("ראובן מקיים יחסי מין עם שמעון, כשלוי צופה ברקע. בלהט העיניינים מניח ראובן את ידיו על צאוורו של שמעון ומביא לחניקתו...").

בכל הנוגע לחלק העובדתי ביהמ"ש היה מאוד נחרץ. עדות המתלוננת ועדי התביעה היו אמינות בעיניו, עדות רמון ועדי ההגנה לא.

הצורה המפורטת שבה ביהמ"ש מתייחס לכל פסיק באירוע ולכל עדות שנאמרה במהלך הדיון, התמיכה הגורפת בכל עדי התביעה וההסתייגות המוחלטת מכל עדי ההגנה, הציון החוזר ונשנה כי ביהמ"ש התרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים, תיאור מפורט של התרשמות ביהמ"ש מהתנהגות העדים במהלך הדיון ותיאור של התרשמות ביהמ"ש ממידת אמינותם, כל אלה מביאים אותי לידי מסקנה שביהמ"ש עשה הכל כדי לכתוב את פסק הדין בצורה כזאת שהעירעור עליו יהיה בלתי אפשרי.

צר לי, אבל אני מתקשה לקבל את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט. לא בגלל שהעדויות שקראתי בעיתונות שיכנעו אותי יותר מהעדויות שלא שמעתי במהלך הדיון, אלא משום שמבחינה הגיונית לא תתכן שלמות כזאת שבה כל עדי התביעה קדושים וטהורים ואמינים, וכל עדי ההגנה נכלולים ושקרנים. כמתמחה, יצא לי לצפות בדיונים פלילים ואף לסייע לשופט לתקצר את עמדת כל אחד מהעדים. אני חייבת לומר שגם כאשר היה לי ברור שהנאשם ביצע את המעשה, תמיד היה ספק קטן שהתגנב בעקבותיה של עדות מסויימת. תמיד היה עד שלא לגמרי התאים לתמונה וגרם לי להרהר או להתאמץ להפריך את עדותו. במיוחד בתיק סובייקטי כמו זה של רמון, לא יתכן שכל עדי התביעה היו אמינים לחלוטין וכל עדי ההגנה היו שקרנים.

ונניח שהשופטים אכן האמינו בלב שלם לתובעת וחשבו שרמון "לא דבק באמירת אמת, ניסה להסיט את האש ממנו והלאה, המעיט וצמצם את מעשיו ואת אחריותו, ומנגד, הגזים והפריז באשר לחלקה של המתלוננת, עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת". מעבר לכל המסכת העובדתית של מי עמד איפה ומי אמר מה, עלתה במשפט גם שאלת ההסכמה - האם המתלוננת הסכימה או לא הסכימה לנשיקה צרפתית?

בימ"ש מתייחס לשאלת ההסכמה כחלק מהמסכת העובדתית. אני תוהה כיצד המתרחש בליבו של אדם יכול להוות עובדה אותה ניתן להוכיח בבית המשפט. אם X פירש את ההתנהגותה של Y בדרך מסויימת, הרי כל מה שהם יכולים לטעון הוא: "אני ממש לא הסכמתי, ואפילו חשבתי על זה חזק-חזק בתוך הראש". "אני הבנתי שהיא מסכימה, ואפילו חשבתי על זה חזק-חזק בתוך המכנסיים". היא הרגישה כך, הוא הרגיש אחרת, ואף אחד מאיתנו - גם לא כבוד ביהמ"ש - אינו בוחן כליות ולב.

ונניח שבית המשפט אכן התרשם (באופן בלתי אמצעי, כמובן, כדי שחלילה רמון לא יוכל לערער על החלק העובדתי) שהמתלוננת שידרה באופן בולט את חוסר הסכמתה, ורמון היה צריך לקרוא את תמרורי ה"עצור", נשאלה השאלה - וזו לטעמי השאלה המרכזית - האם מערכת המשפט הישראלית השתגעה לגמרי??? מה בדיוק עבר בראשו של היועץ המשפטי כשהחליט להגיש כתב אישום כנגד רמון בגין נשיקה? כן, נכון שיש לקבוע נורמה ראויה, אבל הקביעה צריכה להעשות חברתית, לא משפטית. במדינה לבנטינית וחמה כמו ישראל, נשיקה במקום העבודה, בין גברים לנשים, בין נשים לנשים ולעיתים אפילו בין גברים לגברים, היא דבר של מה בכך. אם מישהי מרגישה שהנשיקה חצתה את הגבול שתפנה ישירות למנשק ותודיע לו על כך באסרטיביות, שתפנה לממונה על נושא ההטרדות המיניות במקום העבודה שלה, שתפנה לבוס הישיר שלה או של המנשק. לבית המשפט אין מה לומר פה.

יש צורך בחוק נגד הטרדה מינית ו/או מעשה מגונה, אבל יש צורך גם למצוא את הפרופורציות הנכונות להפעלת החוק. בעיני, רק התנהגות סידרתית מצדיקה פניה למשטרה ולביהמ"ש. לדוגמא, אם לבוס שלי היה תחביב (ואין לו, תודה לאל) לספר בדיחות גסות במקום העבודה תוך כדי הדגמה בפנטומימה, הייתי מיידעת אותו שלא נח לי עם ההתנהגות הזאת והייתי מבקשת שיפסיק. לו היה ממשיך בהתנהגותו גם לאחר שביקשתי שיפסיק, זה השלב שבו נכון לערב את מערכת המשפט הישראלית המופלאה. אם הבוס שלי היה מאלה שמסוגלים לומר בוקר טוב לנשים רק באמצעות חיבוק מוחץ ציצים, הייתי אומרת לו שהתנהגות כזאת לא מקובלת עלי. אם הוא היה ממשיך לחבק אותי גם לאחר מכן, זה המקום לערב את מערכת המשפט.

התקשורת בין בני האדם היא מילולית כמו גם גופנית. אני בדעה שבית המשפט - בעבירות מסויימות - לא יכול לשפוט אדם רק כי פרש לא נכון את השפה הגופנית של זה שמולו. כדי שתתפרש אי הסכמה, במיוחד בכל הנוגע למעשים הנחשבים בחברה הישראלית כמעשי פלירטוט והבעת חיבה, נדרשת אמירה מפורשת. אף אחד מאיתנו אינו קורא מחשבות, חוץ מאורי גלר.

לסיכום, גם אם הייתי מאמינה לבית המשפט (ואני לא) שמסכת העובדות במקרה הזה חד משמעית נגד רמון, אני סבורה, כמו רונית תירוש, שההרשעה בנושא זה היא בבחינת חצית גבול וגול עצמי לפמניזים.

זהו. עד כאן עמדתי המנומקת בנושא. בשולי הדברים, אני רוצה לחזק את ידה של הקלדנית אביגיל, שהקלידה 73 עמודי פסק דין בלי אף שגיאת כתיב. מלכה!

לו הייתי גילה...

בעצם, לו הייתי זבוב על הקיר בסלון של הבת של משה קצב בגבעת שמואל.

הסתכלתי על תמונה מכונית השרד החונה בחניה וניסיתי לדמיין את השיחה המתנהלת בתוך הבית.

לו הייתי גילה קצב, הייתי קמה והולכת. אולי בתקופת החקירה הייתי נוהגת כמוה, ונותנת לו להנות מהספק, אבל מהרגע שבו החליט היועץ המשפטי על הגשת כתב אישום, הייתי קמה והולכת. באותה שיחה משפחתית כבדה בבית הבת, הייתי מודיעה לבני המשפחה שהלכתי אחרי האבא שלהם כברת דרך ארוכה למדי, אבל אני לא יכולה לספוג יותר.

אם יש דבר יותר אכזרי מלבגוד באישתך (ותעזבו כרגע אונס או לא אונס) זה לעשות את זה בפומבי, בפריים טיים, בכותרת הראשית של כל העיתונים ומהדורות החדשות. ואם יש דבר יותר אכזרי מזה, זה להכריח אותה להתנהג כאילו כלום לא קרה. לגרור אותה יד ביד (משל היו חרמנים צעירים בני 18 שלא יכולים להפרד לשניה) לכל אירוע נשיאותי, כשכולם מצלמים אותה, מסתכלים עליה ובוחנים כל תגובה. התמונות האלה שלה מכווצות את ליבי. עם חיוך מאולץ ועינים כבויות גילה נאלצה להיגרר אחרי כבוד הנשיא במשך חצי שנה ולהציג את דמות הרעיה התומכת.

לו הייתי גילה קצב, הייתי מודיעה אתמול בערב לבני המשפחה, שמבחינתי נגמרה הדרך. ביטלתי את עצמי מספיק זמן לטובת האיש והקריירה, ועכשיו אני יוצאת לדרך משלי.

בזמנו נמתחה ביקורת על כוכי מרדכי שקמה ועזבה את איציק מרדכי מיד כשהתפוצצה פרשת ההטרדות המיניות. החברים שלו חשבו שהעזיבה הזאת פגעה במעמד הציבורי של איציק מרדכי. לטענתם, כוכי היתה צריכה להשאר ולתמוך בבעלה לאורך המשפט, ולהתגרש רק אחריו. אני דווקא חשבתי שהמעשה שלה היה אמיץ וראוי. הפולטיקה הישראלית (ובכלל) התרגלה לנשות פלקט, שנמצאות תמיד מאחורי הבעל ומתפקדות כקישוט חסר אישיות וחיים משל עצמו. מצא חן בעיני לראות שיש נשים ששומרות על כבודן ועל עצמאותן ומתנהגות אחרת.

על סמך תקדים כוכי מרדכי, פנתה בילי מוסקונה לרמן לגילה קצב, זמן קצר לאחר שהתפוצצה הפרשה, וקראה לה לעזוב את בעלה בשם כבודן של הנשים:

"ובכן, מה אנחנו כנשים רוצות ממך, הגברת הראשונה גילה קצב? אנחנו רוצות שתרימי את הראש, שתסתכלי לעובדות ההולכות ומצטברות בעיניים. ושתעשי מעשה. אנחנו הנשים רוצות לשמוע את הקול שלך. הברור, הצלול, המנומק, קול של אדם בוגר שיודע להחליט על דרכו ולא מנווט כמריונטה שהחוטים שלה רופפים.
ההתנהגות שלך מקרינה מעצם מעמדך כגברת הראשונה גם עלינו הנשים-כעלובות, כשקופות, כבלתי נראות, כחסרות קול. וכשיגיע הרגע ותחליטי לפעול, ואני מעיזה לדבר פה על סמך אינספור שיחות במעגלי הנשים סביבי, וכולן מודעות לדרך הייסורים שאת צועדת בה בלי שבחרת-נעמוד מאחורייך. כולנו נעמוד מאחורייך. קדימה גילה, זה הרגע להוריד את מחרוזת הפנינים."  

בזמנו הסכמתי עם הביקורת שנמתחה על הקריאה הזאת. חשבתי שזה שלב מוקדם מדי בחקירה להחליט שקצב אכן אשם ולקרוא לאשתו לעזוב אותו, אבל מעבר לזה חשבתי שהגב' מוסקונה לרמן הגזימה בחדירתה לחיים הפרטיים של הנשיא ובפטרוניות שהפגינה כלפי גילה קצב.

בעיני, היום זה הזמן הנכון מבחינת גילה קצב לעשות חשבון נפש. אני לא משתמשת בטון הפטרוני-שחצני של בילי מוסקונה לרמן, ולא קוראת לגילה קצב לעזוב את בעלה בשם ההגנה על כבוד הנשים בארץ ובעולם, אבל לו הייתי גילה קצב, הייתי קמה היום ועוזבת.

קריאה מונחית:

תומר פרסיקו מנסה להסביר למה כוכי כן וגילה לא.