פוטנציאל מבוזבז

פוסט נשי כזה
ישבנו שלוש בנות ודיברנו על כלום. ואז אחת מאיתנו זרקה את עיתון "רייטינג" שבו דיפדפה עד לאותו רגע, ופלטה אנחה: "אני שמנה!". מיד הזדרזנו לומר לה: "לא, את נראית נהדר", והיא אמרה: "לא, אתן נראות נהדר", ואנחנו אמרנו: "לא, את נראית נהדר", והיא אמרה: "לא, אתן נראות נהדר", וככה המשכנו 5 דקות בערך, עד שהיא נופפה בתמונה של איזו דקיקה אחת ואמרה: "פעם היה לי גוף כזה".
אם נהיה כנים לרגע, לאף אחת מאיתנו מעולם לא היה גוף כזה, אבל השנים הכהו את הזיכרון, וכמעט כל אישה תישבע לכן שפעם היא היתה מידה 36. [במקרה שלי, לדוגמא, זו אמת לאמיתה. הייתי מידה 36 עוד לפני שקסטרו חשבו לייצר בגדים במידה כזו. אבל סטיתי מהנושא.]
התגובה הנכונה לשלוף ברגע בו חברה למין הנשי מבכה את אובדן גיזרתה אל מול תמונת דוגמנית מושלמת, היא: "טוב, אבל היא לא עברה 3 הריונות ולידות". זהו שקר נשי מוסכם, שתמיד נוסך בנו נחת: אנחנו אמנם שמנות / מלאות, אבל עשינו זאת למטרה טובה, הקרבנו את גופנו על מזבח העתיד הדמוגרפי של העם היהודי. הבעיה היא שיש כמה נשים שהורסות לנו את הקונספציה, כמה נשים שמתעקשות להראות רזות וחטובות גם לאחר הריון ולידה, ואפילו לאחר שניים (ולכל מי שמרימה גבה יש לי רק 2 מילים לומר: גלית גוטמן).

לא הלידות משמינות אותנו, אלא חוסר תשומת הלב לגוף. נשים רבות שוכחות את עצמן ברגע שנולדים הילדים. אם עד לרגע הלידה הן חיו רק בשביל עצמן, לאחר הלידה הן חיות רק בשביל הילדים. הגוף שלהן כבר לא משרת אותן, אלא מהווה כלי הנושא את היישות שמטרתה לשרת את הילדים. ביטול עצמי כזה גורם לנשים רבות להתעלם מהמראה החיצוני שלהן ואלה שכן שמות לב אליו פשוט לא מוצאות זמן לטפל בו.

בעיתון של שבת קראתי על אישה בת 44 אם ל-18 ילדים שנפטרה בפתאומיות ממחלת הסרטן. בעיתון היה כתוב שהיא לא הרגישה טוב זמן ממושך, אבל רק לאחרונה, כשמצבה החמיר, היא הלכה להיבדק.
אני לא רוצה לגמור כמו האישה הזאת, למות כי הייתי יותר מדי שקועה בילדים ולא מצאתי זמן ללכת לבדוק את עצמי. אני חושבת שלילדים עדיף אמא שקצת יותר מרוכזת בעצמה, מאשר אמא ששוכבת בבור באדמה.

הגיע הזמן להתקשר לרופא ולקבוע סידרת בדיקות. אח"כ נעבור לטפל בכושר הגופני הלקוי שלי, בכרס שצימחתי לי (ולא, אני לא בהריון ) ובעור הפנים הנבול שלי (ולא, אני לא קרובת משפחה של דולצ'ין וגם לא יצור חד גבה).

לנשים שקוראות כאן אני רוצה להזכיר ללכת לעשות בדיקת שד. אחת מתשע אלה אחוזי הסתברות גבוהים, וגילוי מוקדם - במיוחד במחלה הזאת - יכול להציל חיים.

שמור בטל

נכתב על ידי nina, 1/11/2006 12:49, בקטגוריות מביעה עמדה חברתית, אם השנה
71 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אור ב-7/11/2006 16:13

כשר אבל מסריח

הלכתי אתמול עם ענבל לאכול ארוחת צהרים מחוץ למשרד.

כמו תמיד, כל יציאה כזאת דורשת תכנון מוקדם מראש: ענבל מגיע אלי לחדר, אני נכנסת לאתר של rest.co.il ושתינו מדפדפות בין "שלל" המסעדות הכשרות שיש פה באזור ומלבטות לאיזה מהן ללכת. לאחר כשעה של התלבטויות ותהיות, אנחנו בדר"כ מתייאשות ומוותרות על הרעיון. הפעם התעקשתי שבכל זאת נחליט ונלך. לאחר דיון נוסף בן חצי שעה שעיקרו היה: "תחליטי את" "לא, תחליטי את" "לא, את" וכו' החלטנו ללכת על קפה הלל.

כשהגענו למקום שמתי לב ל-2 דברים חשובים:

1. על השלט של המקום לא הופיעו המילים "כשר"

2. על הקירות לא תלתה שום תעודת כשרות.

החלטתי לקחת את הסיכון ולשאול מלצר אומלל האם יש תעודת כשרות. בתגובה ענו לי שאין תעודה, אבל הם כשרים. הם לא מוכרים בשר, רק חלבי, אבל מכיוון שהם פתוחים בשבת, הרבנות מסרבת לתת להם תעודת כשרות.

עכשיו סילחו לי לרגע על הצרפתית שלי, אבל כל זה מעניין לי את התחת. שאלתי שאלה מאוד ממוקדת ואינפורמטיבית. לא בא לי לשמוע את כל קורות החיים של המסעדה. תענו לי רק בכן או לא.

האמת היא שהחיים לימדו אותי כבר שאם לא כתוב בכניסה למסעדה באותיות קידוש לבנה שהמסעדה כשרה, סימן שהיא לא כשרה. החיים גם לימדו אותי שאם תעודת הכשרות לא תלויה במקום בולט (כזה שאפשר לאתר אותו במבט מהיר שנשלח מדלת המסעדה פנימה) סימן שאין לה תעודה. בכל זאת, שאלתי. למה? כי ברוב תמימותי הנחתי שאם מסעדה מפרסמת את עצמה ככשרה, חזקה עליה שיש לה תעודת כשרות.

אם יורשה לי לרגע להיות דוברת הציבור הדתי, אני יכולה לומר במידה רבה של ביטחון שאחת התשובות השנואות על הדתיים היא: "אנחנו כשרים אבל רק בגלל שאנחנו פתוחים בשבת אין לנו תעודה" (תשובה חלופית נוספת היא: "אנחנו כשרים, אבל בגלל שלא בא לנו לשלם לרבנות המושחתת אין לנו תעודה"). כדאי שבעלי מסעדות ובתי קפה יפנימו שלא מעניין אותי אם לדעתם המסעדה כשרה, לא מעניין הסיכסוכים שיש לבעל המסעדה עם הרבנות, לא מעניין אותי מה שעתם על חוקי הכשרות, על הרבנות הראשית, על המשגיח ועל אמו הצולעת. לא מעניין אותי שסבא שלהם היה רב גדול במרוקו או חבר קרוב של רש"י. כל מה שמעניין אותי זה: יש תעודה או לא. קחו בחשבון שכשאני שואלת את השאלה הזאת, אני נמצאת במצב צבירה של רעב מתקדם, ואני מחפשת נואשות מקום בו אוכל לשבת ולבלוס בלי להתעסק בשאלות של דת ומדינה.

בסוף מצאנו מקום כשר לאכול בו, אבל החוויה כולה שלחה אותי (כמו תמיד) להירהורים נוגים.

למה מנסים לשכנע אותי לצרוך מוצר שמלכתחילה הצהרתי שאני לא מעוניינת בו? למה מתייחסים אלי בפטרוניות, כאילו אני לא מבינה מה אני בדיוק אני רוצה? למה מתעלמים מהדרישה הברורה שלי לצרוך מוצר מסויים? ולמה לעזאזל בכל מתחם רוטשילד - אחד העם כמעט ואין מסעדות כשרות?

מכיוון שבחו"ל אני לא מקפידה על אכילה רק במקומות כשרים, ואני חוגגת על כל סלט פנוי ו/או דג מזוהה, זרקו לי לא אחת את השאלה: מדוע הסטנדרטים הכפולים? (או כמו ששכנה שלי ניסחה זאת בעבר: אההה, אז את דו-פרצופית).

אני לא סבורה שיש פה סטנדרטים כפולים. מעבר לזה שבארץ יש לי ברירה ואפשרות היכן לאכול, מה שלא כך בחו"ל (ללכת ברגל 10 ק"מ כדי למצוא מסעדה כשרה בפאתי בודפשט לא נחשב בעיני כברירה או אפשרות, אם כי גם את זה עשיתי), אני חושבת שיש לי בארץ חובה להתעקש שיכבדו את הדרישות הצרכניות שלי. אני רואה בתעודת כשרות לא רק כורח דתי, אלא דרישה צרכנית. מבחנתי, מסעדה בעלת תעודת כשרות, היא מסעדה שפונה לקהל לקוחות שאני נמנית עליו. מסעדה שלא דאגה לתעודת כשרות היא מסעדה שמזלזלת בדרישותי הצרכניות. למה שאכבד בנוכחותי ובכספי מסעדה כזאת, גם אם לטענתם האוכל שלהם כשר והסבא של הבעלים היה רב?

לטובת כל קוראי (5 לפי הספירה האחרונה) שמחפשים כמוני מסעדות כשרות (וירדנו ל-2) אני מבטיחה לאסוף המלצות למסעדות כשרות טובות, בינתיים קבלו את ההמלצות הבאות:

oro - במילה אחת: יאאאאאאאאם! בכמה מילים: תמורה כספית הולמת ואחת המסעדות הטעימות שסעדתי בהן.
ברונו - מוערך יתר על המידה. אולי בערבים האוכל שם מוצלח יותר, אבל יצא לי לאכול שם פעמיים בארוחות עסקיות, ובשתיהן לא נפלתי מהכסא מרוב התלהבות. האוכל היה הרבה יותר יקר מאשר טעים או מיוחד.
אוליב ליף - היינו לפני כשנתיים ומאוד מאוד נהננו. האוכל יקר מאוד, אבל היינו ביסקית, מה שהוזיל משמעותי את המחיר. בינתיים קראתי ביקורת קטלנית על המסעדה הזאת אצל מבקר המסעדות של עיתון מעריב, כך שלא ברור לי האם ההמלצה שלי עדיין רלבנטית.
קלודין - לא מצדיק את המחיר. בעצם, גם אם היינו משלמים חצי ממה ששילמנו זה לא היה מצדיק את המחיר. או שאוכל צרפתי ממש לא עושה לנו את זה, או שזו אכן המסעדה הגרועה ביותר שביקרתי בה אי פעם.
אחוזת מרגו - הנה מסעדה שנותנת תחרות לקלודין האמורה לעיל. למען ההגינות יש לומר שהפעם האחרונה שאכלתי שהם היתה לפני יותר משנה, ובכל זאת היה מגעיל. המסעדה שוכנת במבנה מדהים ביופיו, מה שגורם לסועדים רבים להסתנוור מהיופי ולא לשים לב לאוכל שמוגש להם.
פטרוזיליה - בסדר בשביל ארוחת צהרים. פשוט, לא יומרני וטעים.
גינצבורג - אולי אני בררנית מדי, אבל מסעדות עם שולחנות דביקים ממש לא עושות לי את זה. לגבי האוכל, כבר טעמתי אוכל טעים מזה.
ג'וי - מצויין. החסרון הוא המקום הקטן והקלסטרופובי שגרם לי לתהות לאורך כל הארוחה כמה נזק יכול לעשות מחבל שיחליט להתפוצץ במרכז המסעדה. דלגו על הסביצ'ה לכו על פלטת בשרים בגריל.
לה גוטה - גם פה המקום היה צפוף למדי. בעל הבית היה עצבני ומרבית הארוחה היה עסוק בחשבונות וצעקות על העובדים. האוכל עצמו היה סביר. לא יותר מזה. חברים חילונים שאכלו איתנו לא התלהבו (וזה בלשון המעטה).

נכתב על ידי nina, 15/5/2006 13:28, בקטגוריות חדשות המגזר, מקטרת, נינה מדגמנת אג
100 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אליאנה ב-7/9/2006 23:32

הטרדות מיניות

ב', מנהל אגף הכספים בחברה בה אני עובדת, אמר לאילנה, אחת המזכירות פה (שאינה כפופה לו ישירות או בעקיפין), שיש לה ריח סקסי. אני טענתי שזו הטרדה מינית, ומי שהיה מעז לומר לי דבר כזה היה חוטף נעל בראש. האחרות טענו שזו דווקא מחמאה נחמדה וממש לא מטרידה.

לוביסט אחד, מהגדולים והידועים, בא לפגישה אצל מנכ"ל החברה. כשהוא יצא ממנה הוא דפק נשיקה לחה למזכירת המנכ"ל, בחורה נחמדה וידידותית שלא בוחלת בנשיקות נימוסין על הלחי. לטענתה, הנשיקה הספציפית הזו היתה קצת יותר מנשיקת נימוסין. אח"כ הלוביסט נעמד מולה, החווה לכיוון איבר מינו ואמר לה: "את רואה מה את עושה לי?". לא נכחתי בחדר, אבל הבנתי שבהחלט היה אפשר לראות מה היא עשתה לו.

האמת היא שאין ולא תהיה הגדרה להטרדה מינית. זה משהו מאוד סוביקטיבי שמושפע ממידת הרגישות של האישה וגם מהרקע שלה והאופן בו חונכה. אני, לדוגמא, מובכת ומוטרדת ביתר קלות מדברים שלא מטרידים נשים אחרות. אני מניחה שזה נובע, בחלקו, מהעובדה שאת גיל ההתבגרות העברתי בחברה נפרדת, תוך כדי קבלת הרצאות רבות על הסכנות שבבני המין השני.

מבחינה אוביקטיבית, אני מאמינה שמרבית האנשים יסכימו שהמקרה השני הוא הטרדה מינית, בעוד שלגבי המקרה הראשון הדעות מן הסתם תהינה חלוקות. האמת כנראה, נמצאת (כמו תמיד) בשטח האפור שבין מקרה מס' 1 למקרה מס' 2.

מישהו הציע בעבר מבחן שיסייע לגבר לדעת האם מעשיו הם בגדר הטרדה מינית: שאל את עצמך האם היית נוהג בדרך זו גם עם הבת שלך.

מעניין אם יש אבות שהיו נוהגים כמו אותו מנהל ממקרה מס' 1.

בפורום האהוב עלי (לאלה שלא עוקבים אחרי על בסיס קבוע, הכוונה לפורום הורות ומשפחה בכיפה), סיפרה אחת המשתתפות על תקיפה מינית שעברה. ההודעה הזו פתחה תיבת פנדורה שלא תאמן בנוגע להטרדות ותקיפות מיניות שעברו משתתפות אחרות בפורום.

העובדה שכמעט כל אישה עברה הטרדה מינית היתה ברורה לי (כל שיח נשים שממצה את נושא הבעל והילדים מגיע בסופו של דבר לנושא ההטרדות המיניות וחושף את העובדה שכל אחת מהמשתתפות בו הוטרדה לפחות פעם אחת), אבל איכשהו כשהידיעה הזו קיבלה שם ותיאור מפורט, וכשהשירשור הזה הלך והתארך, זה גרם לי לתחושה עמוקה של בחילה.

ואם ההודעות על הטרדות מינות באוטובוסים ובמקומות הומי אדם היו מוכרות לי היטב, הרי שההודעות הרבות על תקיפות מיניות בתוך המגזר שלנו הותירו אותי המומה. תקראו לי תמימה, אבל בחיי שהאמנתי שמדובר בתופעה יחסית שולית. זה לא שלא ידעתי שיש גם סוטים דתיים, אבל לא האמנתי שמדובר בתופעה בהיקף כזה גדול, כמו שעלה מהשירשור הזה.

כשסיפרתי לבעל על ההודעה והתגובות לה הוא שאל אותי המום: "מה גם את הוטרדת מינית?". "ברור" עניתי. אח"כ תהיתי איך זה יכול להיות שאני חיה עם אדם 10 שנים, ומעולם לא טרחתי לספר לו על ההטרדות המינות שעברתי. האם זו הדחקה או שמא לא מצאתי לנכון לציין את מה שנתפס בעיני כמובן מאליו (או אף מזעזע מזה: כשיגרה)? האם יש אישה שלא ניסו למזמז אותה באוטובוס או במקום הומה אדם? האם יש אישה שלא זרקו לכיוונה משפטים או רמזים גסים שמתייחסים לאיברי מינה? האם מישהי מאותן נשים עדיין מרגישה מושפלת כשזה קורה? האם מישהי מאותן נשים בכלל תופסת את עצמה כאחת שבעבר הוטרדה מינית?

מבלי לזלזל בחוויה המזעזעת שחווה אישה שמותקפת מינית או נאנסת, אני חושבת שההתייחסות השקטה והמשלימה שלנו להטרדות המיניות מזעזעת הרבה יותר מהסטטיסטיקה אודות מספר הנשים שמותקפות מינית בכל שנה. ואולי השתיקה שלנו על ההטרדות המיניות היא זו שתרמה למספר הגבוה של ההתקפות המיניות? אולי השתיקה מעודדת את אותם מטרידים להפוך בשלב מאוחר לתוקפים?

נכתב על ידי nina, 20/2/2006 14:07, בקטגוריות מביעה עמדה חברתית, מהרהרת
53 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של רונה# ב-27/2/2006 19:13

אבל הגננת, מה אני אעשה אם אין לי אמא?
לא יודעת איך זה עובד במערכת החינוך החילונית, אבל מערכת החינוך הדתית לא מכירה במושג "משפחה חדשה". מבחינת מערכת החינוך הדתית משפחה היא מסגרת שבה אבא ואמא נשואים זה לזה (באושר), האב הוא המפרנס העיקרי והאמא לרוב עקרת בית או מקסימום עובדת בחצי משרה. רצוי שברקע יהיו גם לפחות 2 אחים/אחיות. כל מבנה משפחתי ששונה מהמבנה הזה נחשב לחריג.
החינוך למבנה הזה מתחיל מהשלבים הנמוכים ביותר במערכת החינוך, אבל בולט בעיקר באירועים השונים שמערכת החינוך מארגנת.
אפשר אולי להבליג על שלל תמונות ה"אמא מבשלת" "אבא הולך לעבודה" שמעטרות את קירות הגן, ספרי הלימוד והקריאה. אפשר אולי להבליג על העובדה שבקבלות השבת בגן "אבא של שבת" מביא יין ומנהל את הטקס ו"אמא של שבת" נדרשת להביא עוגה ולהביט על אבא בעיניים מעריצות. אפשר אולי להבליג על כך שהבנות אינן מתפקדות כחזניות בתפילת הבוקר, אלא מקסימום כקולות רקע למקהלת הבנים (וכנראה שגם על זה אני צריכה להודות, הרי בריל לייפ קולן של הנשים בכלל לא נשמע בית הכנסת). אבל קצת קשה לי להבליג על מקומה המרכזי של האמא במסיבות הגן.
האמת היא שהטרוניה שלי באה ממקום מאוד אגואיסטי. אני לא מתה על מסיבות בגן. אני לא ממש משתייכת לזן האמהות שכל ויץ של הילד שלהן מכניס אותן לויבראציות. הילדים שלי מקסימים, יפים, חמודים וחכמים. אני יודעת את זה. אני בטוחה בזה ב- 100%. אין לי צורך לרוץ ולספר את זה לכולם או להוכיח זאת כל פעם מחדש. הצורך לדחוס את עצמי לכיסא שהישבן שלי גדול ממנו, והצורך לקום ולרקוד אל מול למעלה מ- 30 אנשים זרים ולמעלה מ- 30 דרדקים זבי חוטם, גורם לי אי-נוחות רבה.
המסיבה האידיאלית מבחינתי היא: הילדים שלי רוקדים ושרים ואני עומדת בצד ומצלמת. מקסימום שאבא שלהם ירקוד איתם. המסיבה האידיאלית מבחינת הגננת היא: בלי אחים! אבא יכול לבוא, אבל שיעמוד בצד (או בחוץ) ויצלם. במקרים נדירים האבא נדרש כדי לברך על הנרות / העוגה / הילדים. האמא יושבת מאחורי הילד - מגישה לו את האביזרים הנדרשים למסיבה, משכנעת אותו לקום ולרקוד, ומדי פעם מבצעת אקרובטיקה מרשימה של מעבר מעל כסאות הגן אל מרכז הרחבה (נשמע קל? נסו לעשות את זה כשמשקולת של לפחות 5 קילו תקועה לכם במרכז הבטן ומערערת את שיווי המשקל), אחיזה בידי הפעוט וביצוע ריקוד מרשים (רצוי עם נרות).
ילד ש(לא עלינו) אין לו אמא או ילד שאמא שלו לא יכלה להגיע למסיבה מסיבות שונות ומשונות (לדוגמא, נאלצה להשאר בבית כדי לשמור על האחים שאסור היה להביא אותם למסיבה) ממש אומלל במסיבות האלה. הגננת אומרת: "כל הילדים מחזיקים את הידים של אמא ורוקדים איתה ביחד", והילד פורץ בבכי.
השנה נאלצתי לרקוד על 2 חתונות - 2 מסיבות חנוכה באותו יום. נאלצתי לעזוב את המסיבה של הבן באמצע, כשאני משאירה מאחורי את האבא, הסבתא המעריצה ומצלמת הוידאו, ורצתי במהירות למסיבה של הבת כשאני מלווה בהמון מרץ, בטן שמנה ומצלמת סטילס. האבא ומצלמת הוידאו היו אמורים להצטרף בשלב מאוחר יותר (אחחחח... הלוגיסטיקה הנדרשת כאשר יש יותר מילד אחד...). מסתבר שבסוף המסיבה אצל הבן כל ילד היה צריך לרוץ, לחפש את אמא ולתת לה חיבוק. כל הילדים רצו לאמא, ומי נשאר לעמוד באמצע הרחבה בוכה ואומלל? כמובן, הבן שלי! הוא לא מצא את אמא, וסירב להסתפק באבא או סבתא. בעלי חשב שזה מאוד חמוד, וצילם עבורי את הרגעים המרגשים בוידאו. אני דווקא חשבתי שזה קורע לב, וכמובן נמלאתי ברגשות אשם. אבל זה מין מצב של no win - הרי מה יכולתי לעשות? לוותר על המסיבה של הבת?
ההורות שמה אותנו לא אחת במצב בו עלינו לבחור בין 2 אלטרנטיבות - האחת רעה והשניה גרועה הרבה יותר.
בסופו של דבר הילד לא גילה סימני טראומה (בערב הוא השתולל על המיטה שלו בשמחה, ונהנה לראות את עצמו בוכה בוידאו), אבל אני נשארת תוהה: למה הגננת במקום לומר: "כולם לרוץ לאמא" לא יכלה פשוט לומר: "כולם לרוץ לאמא או אבא".

[הערת אגב לסיום: שמתי לב שהתחלתי את הפוסט עם ניחוח פמניסטי וסיימתי בניחוח אימהי מתמרח. כנראה שאני לא ממש טיפוס בעל אידאולוגיה מוצקה ולוחמנית, אלא סתם אחת שרואה את כל העולם מנקודת מבט צרה ואישית].

קיטור לסיום: בת"א יש זיהום אוויר זוועתי. כבר כמה ימים אני יושבת במשרד ונאבקת על כל נשימת אוויר. איך שאני מגיעה הביתה (לפרברים הרחוקים) התעוקה יורדת מהחזה והנשימה הופכת לקלה ופשוטה. מזג האוויר בימים האחרונים רק מרע את המצב. אני מוצאת את עצמי נושאת עיניים לשמים ומחפשת ענני גשם, מציירת סביבי מעגל ומתפללת כמו חוני המעגל לכמה טיפות שיורידו את האבק הזה למטה.
אני לא רוצה לתאר לעצמי מה היה קורה לו הייתי צריכה לסחוב את שלושת החודשים האחרונים של ההריון בקיץ. בע!

נכתב על ידי nina, 18/12/2003 09:28, בקטגוריות אם השנה, הריון ולידה, מביעה עמדה חברתית, מקטרת
36 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אליאנה ב-1/1/2004 17:20

אני מביעה מחאה חברתית
ש: "לֶמה אתה הכי מתגעגע?" מראיין חדשות 10 שואל את אחד מהילדים במאהל האמהות החד- הוריות בירושלים).
ת: "לסוני פלייסטיישן שלי" (משיב הילד בתמימות).
הנה morcarmon זה מה שמפריע לי במאבק של ויקי כנפו.
אני יודעת שיש בזה התנשאות, אבל כשמישהו צועק: "אין לי כסף. תתנו לי", אני שואלת: "אין בעיה אדוני. מהי התוכנית העיסקית שלך? בוא נראה את התקציב אל מול ההוצאות".
כשמישהו מבקש ממני לשלוח יד לכיס ולממן אותו, אני מרשה לעצמי להיות גסת רוח, ולבדוק מה אני מממנת. האם את הלחם שלו, או שמא את השמנת.
עופרניקוס דן בעבר בנושא דומה כאשר תהה כיצד למובטל שמתקשה לגמור את החודש יש כסף לסיגריות.
אצל אליאנה (בתגובות) התפתח דיון בנושא מכיוון אחר: האם עלי לתרום לכל פושט יד, או שמא מותר לי לסנן ולהחליט למי לתרום.

אני אישית נוטה להתייחס למאבקים חברתיים בציניות מסויימת. יש למאבקים האלה נטיה להסתיים בקול ענות חלושה. בסוף תמיד נמצא הפתרון שמסייע לשני הצדדים לרדת מהעץ עליו טיפסו מבלי לפתור את הבעיה לגופה. המצוקה כמובן שבה ועולה על פני השטח לאחר חודשיים בדיוק. מישהו יכול להצביע על ההישג הגדול שהשיגו הנכים בשביתתם? היום רובם מודים שהמאבק נכשל.
ההימור שלי: בספטמבר יהפוך מאהל החד-הוריות להערה היסטורית. לאותם ילדים יהיה לפחות סבבה של חיבור בנושא: "מה עשיתי בחופש הגדול" (עמדתי והחזקתי מגפון ליד פיה של אמא, כדי שכל עמישראל ישמע אותה צועקת בפריים טיים מילים גסות).

וקצת באותו ענין (ובאיחור היסטרי) - היתה כאן איזו התלהבות תקשורתית מהמהלך של כמה חדים (גברים ונשים הנושאים לבד בעול אחזקת המשפחה), שנכנסו לסופר וגנבו מכל הבא ליד.
שוב, יכול להיות שהיצור הקפיטליסטי הקטן שבי מדבר, אבל גניבה זו גניבה זו גניבה. נכון שעל גניבת כיכר לחם לא צריך להנתן אותו עונש כמו שניתן על גניבת 25 מיליון ש"ח, אבל להפוך גנב לגיבור? להפוך את אקט הגניבה לאקט ראוי להערצה?
רבותי וגבירותי הגנבים - לא דפקתם את הממשלה וגם לא את חברת עלית-שטראוס. דפקתם את מנהל הסופר האומלל שמימן את הגחמה התקשורתית שלכם מכיסו. מקווה שנהניתם מהמילקי.

במהלך שיטוטי באינטרנט הגעתי לאתרה של שרית פרקול ושם מצאתי ראיון הזוי עם בעלת הבלוג "האקווריום".
לא רוצה להשמע נעלבת, או משהו, אבל ראבק, מה אני? עז??? אני נמצאת פה כבר למעלה משנה ויש אפילו 5 אנשים שקוראים אותי קבוע. מה בדיוק אמור להביע הציטוט הבא:

"ש: מי הם באמת הסלבריטיז של ישרא? הדוגמניות, השחקנים, הפוליטיקאים והכדורגלנים של הזירה?
ת: יש את נורית שהיתה צ'פי בעבר, היא מהמסתובבים (רואים את התגובות שלה בכל בלוג) יש את הקליקה של עומר, גולדפיש ופלסטיק, כולל הנספחים - החצילה, בננה בפיג'מה, וכל החברים שלהם. אסטרו ובסדר הן בחזקת קליקת הגותיות, אני חושבת, הן ועוד כמה. מאליס אין צ'יינס, מובילה חברתית. השרמוטה עם הסטנדרטים, חתולה שחורה - לא יודעת בדיוק לאיזו קטגוריה לשייך אותן אבל גם הן ידועות בציבור. מהוותיקים יותר יש את טיני (טינאייג'ר) נוי-נוי (וירטואל קרמבו). הנערה בג'ינס, ראנצ'וק, וכמובן הבלוגריות מעבר לים - פינוקי, פידי, קים.
...
ש: אקווה, אז מי הרווק המבוקש של הזירה?
ת:ארז-ברז. אין עליו, הוא המלך. אריקון זה 'לזקנים'. קחי בחשבון שרוב האוכלוסיה הפעילה בישרא לא עוברת את גיל ה-25 בערך".

כ"כ הרבה תהיות. כ"כ מעט זמן וכסף לפסיכולוג טוב כדי לפתור אותן.

ועדכונון אחרון: שבוע 7 + כמה ימים. נצפה דופק.
חוצמזה בחילות, עיפות, חצקונים, הורמונים סוערים - סטנדרטי.

נכתב על ידי nina, 16/7/2003 14:08, בקטגוריות מהרהרת, הריון ולידה, מביעה עמדה חברתית, חלק מהבלוגספירה
56 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אליאנה ב-11/8/2003 19:21

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.