פוטנציאל מבוזבז

פוסט רוחני למוצאי יו"כ
לאנשים דתיים יש חיבור מאוד מיוחד לתפילת מוסף של יו"כ. לא יודעת למה דווקא התפילה הזאת מוציאה מהם את כל האמוציות (אולי כי היא הארוכה ביותר בסידור התפילה היהודי), אבל אנשים מתחברים לנוסח מסויים, ומוכנים לעשות הרבה כדי לשמוע דווקא את הנוסח הזה במהלך הצום. הכרתי כאלה שהתארחו כל יו"כ כדי לשמוע את המוסף של החזן אליו התרגלו בילדותם, הכרתי כאלה שחצו חצי עיר ברגל כדי לשמוע את החזן אליו התרגלו, והכרתי כאלה שחזרו לישיבה והסכימו לישון על מיטת סוכנות רק כדי לשמוע את החזן אליו התרגלו.

הנוסח שאני אוהבת הוא נוסח מעורב של החזן ששמעתי בילדותי במושב ושל סגן מנהל האולפנא שניהל כל יו"כ תפילה מופתית, הן מבחינה מוסיקלית והן מבחינה רוחנית. אני לא יכולה לחזור לאף אחד מהחזנים האלה. לגבי הראשון, אין לי מושג אם הוא חי או איפה הוא מתפלל היום. לגבי השני, הוא פרש לפני כמה שנים, ובכל מקרה לא הייתי חוזרת לאולפנא ליו"כ כי יש לי היום משפחה.

האמת היא שהאמהות שלי היא בדיוק הנקודה שמונעת ממני להנות מתפילת יו"כ (ולקוראי החילוניים אומר, שיש הנאה בתפילת יו"כ, וזו דווקא לא הנאה מזוכיסטית הנובעת מעמידה של שעות על הרגליים ללא מזון / משקה). כדי להנות מהתפילה צריך לבוא אליה בראש נקי. התפילה של יו"כ בונה את עצמה לאט לאט, נדבך על גבי נדבך. מתחילים מתפילה קלילה ופשוטה ולאט לאט עם הרעב והקושי של הצום, התפילות מעמיקות בחפירה הפנימית ובבקשת הסליחה. הוידוי הראשון, שנאמר על בטן מלאה, הוא וידוי מהיר, שעוברים עליו בלי הרבה מחשבה. בווידוי של מוסף כבר מתעמקים בכל מילה ומילה של הוידוי, ומנסים לבדוק מה באמת עשיתי מתוך הרשימה, ומה זה אומר עלי. שיא תפילת מוסף, מבחינתי, היא תפילת "ונתנה תוקף" שמעמתת את המתפלל עם הצד המעשי של יום הדין (חטאת, נשפטת, זה מה שיכול להיות העונש שלך: "מי בחרב, מי במגפה, מי ברעב ומי בצמא"). כאמא אין לי את הפריבילגיה להגיע לתפילה בראש שקט, ולהתרכז בה מספיק זמן כדי שהיא תעבוד עלי. אני מגיעה לתפילת יו"כ כשהראש מלא במחשבות על הילדים (הם אכלו מספיק בסעודה המפסקת? הם בתפילה או בגינה? הילד שצורח שם בחוץ זה שלי או של אמא אחרת?), אני מנסה לומר וידוי תוך כדי שאני מוודאת שהילדה לא מפריעה למתפללות אחרות, אני מקשיבה ל"ונתנה תוקף" אבל בעצם מתכננת מתי ללכת להכין צהרים לילדים. כבר 11 שנים שלא יצא לי להתרכז בתפילת יו"כ ולהרגיש אותה. הדרך היחידה שבה אני מרגישה את יו"כ זה דרך הצום והסחרחורת (שהשנה, אגב, היתה מהגרועות שידעתי).

כבר 11 שנים שאני שומעת נוסח תפילת יו"כ שאני לא אוהבת ולא מתחברת אליו. אחרים באים ממרחק כדי לשמוע את החזן שאני מקטרת עליו, אז אני מניחה שהוא לא כזה גרוע. אני לא יודעת אם הקושי שלי עם התפילה שלו נובע מכך שאני רגילה לתפילה אחרת או מכך שבאותן 11 שנים לא יצא לי מעולם לשמוע את התפילות שלו מההתחלה ועד הסוף בלי הפרעה. לפעמים אני מתגעגעת להתחברות הזאת ליום ולתפילות. אני יודעת שההורות היא המשימה שלי עכשיו, והיא דוחה דברים אחרים, אבל יש בי חלק, עמוק יותר מהתודעה שלי, שמאוד מתגעגע.

אגב, כל התעלות רוחנית נגמרת בסופו של דבר בשפל. לא היה מועד מופרע יותר באולפנא מהלילה שהגיע בסוף צום כיפור. כל ההתעלות הרוחנית של היום נשברה בהשתוללות מטורפת עד לשעות הבוקר. מסכנים השכנים.

גמר חתימה טובה לכולם!

נכתב על ידי nina, 19/9/2010 01:24, בקטגוריות שוקעת בנוסטלגיה, שוקעת בהירהורים תיאולוגיים, ראש השנה
15 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-5/10/2010 09:45

12 שנים

חגגנו אתמול יום נישואים (לועזי). הבעל שאל אותי אם אני רוצה שיחזור של הלילה הראשון שלנו, ואני שאלתי אותו אם הוא באמת רציני, כי הלילה הראשון סבב בעיקר סביב הוצאת סיכות מהשיער שלי, ונסיונות עקרים לממש את נישואינו. בסוף לא חגגנו את יום הנישואים בשום טקס מיוחד, אם כי המוני ילדים באו אתמול לביה"ס לבושים בחולצות לבנות, לכבוד יום הנישואים שלנו. חמודים.

12 שנים אנחנו נשואים. אם היינו מצליחים לממש את הנישואים שלנו בלילה הראשון, אולי היינו חוגגים בת מצווה השנה לבתנו הבכורה. מצד שני, כשהתחתנו טענתי שאני צעירה מדי לילדים, והמתנו כמעט 3 שנים.

10 ימים לאחר החתונה שלנו אירחנו חברים לצפיה בוידיאו של החתונה (משעמם, בנאלי, אבל הכרחי, כי אחרת איך הם ימצאו שידוך???). בערך בקטע בו הסרט שיעמם לכולנו את העכוז, סבתא שלי התקשרה ושאלה אם אנחנו רואים חדשות. אמרתי לה שחדשות זה משעמם. אז היא אמרה שירו ברבין. אמרתי לה שלא יכול להיות, והיא רק אמרה לי להסתכל בחדשות.

יותר מכל תחושה אחרת, התחושה שתמיד מלווה אותי כשאני נזכרת ברצח רבין היא ההלם. לא כעס, לא עצב, לא תוגה ולא שירי יום זכרון, אלא הלם מוחלט. אני זוכרת שצפיתי בכל התוכניות באותו שבוע כשידי מכסה את פי הפעור מתדהמה.
היתה הסתה עצומה באוניברסיטה כנגד רבין, והקריאות למחוק את רבין מהמפה הפוליטית נשמעו היטב (ללא לחישות), אבל התייחסתי לזה בזלזול. זה היה נראה לי מקרה קלאסי של "כלב נובח אינו נושך". לא האמנתי שנגיע לרצח פוליטי, לא האמנתי שיהודי יהרוג את ראש ממשלת ישראל, לא האמנתי שהרוצח יהיה מישהו שאני מכירה.

עברתי עכשיו על פוסטים ישנים שכתבתי בנושא רצח רבין, על מנת לכתוב היום את מה שלא כתבתי בעבר. משום מה הייתי בטוחה שכתבתי כבר בעבר את פוסט ה"איפה הייתי ומה עשיתי כששמעתי שרבין נרצח", אבל לא. גם הייתי בטוחה שכתבתי בעבר את דעתי על מורשת רבין, אבל מסתבר שהסתפקתי בעקיצה קצרצרה. בכל אופן, יום הזכרון חלף, ואני לא יודעת אם יש טעם לכתוב פוסט מנומק המסביר מדוע לא ציינו (וכנראה גם לא יציינו) את רצח רבין בבי"ס שבו לומדים הילדים שלי. אני לא מסכימה עם הדרך שבה נהג בי"ס, ואני אף כועסת על זה , אבל אני בהחלט יכולה להבין אותם, ואולי בשנה הבאה אכתוב על זה פוסט.

נכתב על ידי nina, 25/10/2007 09:24, בקטגוריות רצח רבין, שוקעת בנוסטלגיה
77 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-19/11/2007 07:32

"את נראית בדיוק אותו דבר"
מביך לגלות שאנשים מסויימים חושבים שלא השתניתי בכלל מאז שנראיתי ככה:

זיהה אותי היום מישהו שבפעם האחרונה שהתראינו אני הייתי בת 10 וקצת והוא היה בן 20 פלוס. אם לא הייתי נתקלת בשם שלו קודם ותוהה אם הוא לא אותו אחד שהכרתי בעבר, לא הייתי מצליחה לזהות אותו בחיים. הוא לעומת זאת זיהה אותי בתוך שניה.

אני עדיין פה, נאמנה לתורתה של אימי האומרת: "אם אין לך משהו חשוב לומר, עדיף שתשתקי".
הכל טוב, חוץ מברונכיט זוועתית שגורמת לי להשתנק ממחסור בחמצן כבר שבוע ימים. מעולם לא ידעתי כמה זה כיף לנשום נשימה עמוקה שממלאת את כל הריאות בחמצן.

נכתב על ידי nina, 20/6/2007 21:30, בקטגוריות שוקעת בנוסטלגיה, מעדכנת
66 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-11/7/2007 12:38

נחשו מי חזר אחרי 10 שנים?
הייתי עסוקה בלעלעל בכתבה משמימה במיוחד בעיתון "לאישה" (משהו על שמירת התשוקה בחיי הנישואים) כשפתאום נפרצו בסערה דלתות חדר ההמתנה שליד חדרי הניתוח. צוות של 4-5 אנשים שעט במהירות לכיוון חדר הניתוח תוך שהוא מסיע מיטה ועליה אישה בקושי מכוסה בסדין עם כתמי דם. מאחורי העדר השועט נגרר גבר צעיר מבולבל ומבוהל. העדר השועט נכנס לחדר הניתוח והגבר צווה להשאר בחדר ההמתנה.

יש דינמיקה מאוד מעניינת בחדר ההמתנה שליד חדרי הניתוח. אוסף אנשים זרים מתוודעים בלית ברירה זה לצרתו של זה, כשלמעשה כל אחד מהם נמצא במצב שבו הוא כ"כ שקוע בצרתו שלו, שהצרות של האחרים לא ממש מעניינות אותו.

"לידה שהסתבכה" לחשתי לאמא שלי.
"מאיפה את יודעת?" היא צעקה בחזרה (אמא שלי לא ממש מכירה את המושג 'דיסקרטיות' וגם לא את המושג 'לרכל מאחורי הגב')
"תחושה שמבוססת על גיל האישה שהובהלה לניתוח, גיל הגבר הממתין, המבט שעל פני הגבר הממתין ומיקום הכתמים שהיו על הסדין שכיסה את האישה" עניתי.
ממש בשניה הזאת מיהרו 2 אחיות להכניס לחדר הניתוח אינקובטור ובלון חמצן. "את רואה?" לחשתי לאמא שלי.

5 דקות אח"כ יצא רופא ילדים מלווה ב-2 אחיות ואינקובטור מחדר הניתוח.
"רגע" הוא עצר את האחיות "תנו לאבא לראות את הבן שלו"
"הוא חי?" שאל האבא.
"כן" ענה הרופא "והוא הגיב מאוד יפה לאחר הלידה. כרגע הוא מקבל קצת חמצן, אבל בסה"כ הוא מצליח לנשום. הגעתם ממש בזמן"
האבא הביט המום בבן שלו, ואז שמתי לב שלא מדובר בתינוק בשל, אלא בפג צעיר מאוד. הוא נראה חייזרי בדיוק כמו שהבת שלי נראתה מיד לאחר הלידה שלה. התמונה הזאת של הפג באינקובטור טילטלה אותי והחזירה אותי 8 שנים אחורה.

היה מעניין לראות את הדברים מהצד, להבין איך הכל נראה בזמן שאני שכבתי כאובה והמומה על המיטה בחדר הלידה, שניה אחרי שהוציאו ממני את הילדה. זה נתן לי הזדמנות לראות ולהבין מה עבר על בעלי באותם רגעים. ראיתי את הדאגה על פני האבא, את הלחץ שנשבר בבכי, את הבילבול שלו וחוסר היכולת להחליט מה לעשות - האם להמתין ליד חדר הניתוח עד שאשתו תתאושש או ללכת לפגיה לראות מה עלה בגורל הבן שלו. אח"כ שמעתי אותו מעדכן את בני המשפחה על הלידה, לא יודע אם לשמוח שנולד לו בן או לבכות מהדרך שבה הוא נולד, לא יודע אם לקרוא לו "תינוק" או "עובר".

זה היה דה-ז'וו מעניין 8.5 שנים אחורה.
ואז אבא שלי יצא מניתוח, ואמרו לנו שהסרטן חזר לו. זה היה דה-ז'וו פחות מעניין 10 שנים אחורה.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 17/5/2007 08:33, בקטגוריות הריון ולידה, שוקעת בנוסטלגיה, מעדכנת
48 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-20/6/2007 21:13

הילדים שיהיו, הילדים של היום והילדות של פעם
אני מבייצת.
לא שזה אמור לעניין מישהו, אבל אני מתה מכאבים. כבר 3 ימים אני מקופלת מכאב אוחזת בצידי הימני. זה מרגיש כאילו הגוף שלי צועק לי בקולי קולות: "אני עושה את העבודה שלי, עכשיו תורך! תשתמשי בביציות האלה או שנפוצץ לך את השחלה!!!".

אני כל הזמן חושבת על הריון. כל הזמן. לא בא לי הריון, לפחות לא עכשיו, אבל אני כל הזמן עסוקה בזה. אני מוצאת את עצמי מתנצלת שוב ושוב לפני אנשים על כך שאני לא בהריון, למרות שהם אפילו לא שאלו אותי בנושא ובכלל לא מעניין אותם לדעת מה תוכניות הילודה שלי.
סיפרתי לחברה שלי שכל חודש, כשהבלנית אומרת לי "שתזכי לבשורות טובות", אני רוצה לומר לה שהיא יכולה לוותר על המבט המרחם ושאני לא בהריון מתוך בחירה חופשית. חברה שלי אמרה לי שאני סתם מדמיינת, ושהבלנית בכלל לא מתכוונת לזה, אלא היא רק רוצה לברך אותי באופן כללי, כמו שהיא מברכת את כולן.

אני מנסה להבין למה אני עסוקה בנושא הזה כ"כ הרבה, אם כבר החלטתי שעדין לא מתאים לי ילד נוסף. אני לא מצליחה לשים את האצבע על הנקודה שמפריעה לי. לחץ חברתי? הגיל? הצורך בתשומת לב? העובדה שמס' 3 כבר גדול ומפתח גינונים עצמאיים משלו שלא כוללים מתן חיבוק ונשיקה לאבא ואמא? לא יודעת.

החג עבר בנעימים. מדהים איך נהיה נעים לבלות עם הילדים ככל שהם גדלים.
טיילנו בשבילי ישראל. היה לי נחמד לראות את הבת שלי מטיילת בקלילות יחסית במסלולים שבעבר היו לה קשים מאוד. ולחשוב שלפני חצי שנה, בחוה"מ סוכות, נסחבנו איתה בכיסא גלגלים עם 2 רגלים מגובסות.
אמרתי את זה לבעלי, והוא שאל אותי: "את זוכרת כמה קשה היה איתה אחרי הניתוח?" עניתי לו שאני לא ממש זוכרת. האמת היא שאני זוכרת מצויין, אבל מעדיפה להדחיק. לפעמים אני מצליחה להדחיק כ"כ טוב, שמדהים אותי לגלות שהניתוח היה רק לפני חצי שנה ולא לפני עידן ועידנים.

בעלי קנה לי שסקים בשוק.
בילדותי היה לנו עץ שסקים בכפר. היינו יושבים מתחתיו כל שבת אחה"צ וטוחנים כמויות בלתי יאומנו של שסקים. את הגלעינים היינו זורקים לכיוון הרפת הישנה ואומרים שזה כדי שיצמח שם עץ שסקים נוסף. יום אחד באמת צמח שם עץ שסקים, אבל זה גדל במקום כ"כ תקוע ומלא קוצים שהיה כמעט בלתי אפשרי להגיע אליו.
אני מתגעגעת לטעם של השסקים האלה. השסקים מהשוק הם גדולים, מלאי גרעינים ונטולי טעם, לעומת זאת השסקים ההם מהעץ היו קטנים, חמצמצים, מלאי מיץ וטעם.
לפעמים חבל לי שהילדים שלי לא זוכים לאותה ילדות שהיתה לי.

נכתב על ידי nina, 10/4/2007 10:02, בקטגוריות אם השנה, פסח, שוקעת בנוסטלגיה
45 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אור ב-16/4/2007 08:13

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.