עכשיו אחרי שחזרתי, אספתי בדרך את כל הדברים הקטנים שעשו לי את הטיול, כאלו שלא שמים אליהם לב ביום-יום והם בעיקר מצחיקים, אם חושבים עליהם. אז אם אתם מתכננים איזה טיול להודו בקרוב, יש כמה דברים שכדאי שתדעו, סתם ככה לידע כללי:

אוכל

נראה אתכם נכנסים למסעדה הודית בהודו ומבקשים אוכל לא חריף. הם מהנהנים כאילו הם מבינים ואז מגישים את המנה הכי חריפה שאכלתי בחיים! הקטע שהם באמת הכינו מנה פחות חריפה, אבל פחות חריף בהודו זה מאוד חריף בשבילי. אחרי שלוש פעמים שהחזרתי את המנה (ויעקב התעקש שאני אקבל מה שאני רוצה), קיבלתי מנה של דאל (עדשים) בלי תבלינים בכלל! וגם בלי טעם, משהו תפל בטירוף. הזמנתי מנה אחרת.

מוסיקה

כשהגעתי לדרמסלה קניתי לי רמקול שמתחבר ל-MP שלי, כך שאני אוכל להקשיב למוסיקה שאני אוהבת בלי צורך להתחבר לאוזניות. איזו איכות חיים! מומלץ בכלל בכל טיול לחו"ל, שיהיה מה להקשיב לו בחדר וזה אפילו נייד, אפשר לקחת את המוסיקה למקלחת, למרפסת ולשמוע כמו בבית. כייף אמיתי.

מזג האויר

אז נכון, היה שם גשם רוב הזמן (בדרמסלה), אבל תארו לעצמכם גשם שאפשר ללכת עם בגדים קצרים וסנדלים, ולא קר! פשוט לא קר. זה ממש סטארטאפ, צריך לייבא את זה לארץ. בחיי.

קרוא וכתוב

לקחתי איתי לטיול שלושה ספרים, באיזושהי מחשבה שאצליח לקרוא אותם (לפחות את חלקם), הטיול עבר לו ואפילו לא פתחתי אחד. כבר הרבה מאוד זמן אני לא זוכרת תקופה כזו פורה בכתיבה. הכל יצא ממני בלי לעצור וזה כל כך כייף. כתבתי כל הזמן ובכל הזדמנות. במסעדה, בבית קפה, בחדר, במרפסת, באינטרנט וגם כשלא כתבתי פיזית, בראש רצו לי כל מיני מחשבות שהפכו אחר כך לאותיות ומילים כתובות. מבחינתי זה הרבה יותר טוב מלקרוא ספר, הייתי זקוקה להתרכז בסיפור הפרטי שלי, לא הרגשתי צורך או רצון לקרוא סיפורים של אחרים ומבחינתי לכתוב הופך אותי הרבה יותר יצירתית ואקטיבית (בניגוד לקריאת ספר). והכי חשוב - נהניתי ויש לי גם זכרונות.

נקיון

הנקיון בהודו הוא ענין יחסי. הרחובות מטונפים, בעיקר בבוץ אבל גם בזבל. בדלהי זה השיא אבל גם בדרמסלה, אחרי כמה זמן מתרגלים ולא את זה בכלל, אבל מה קורה כששולחים בגדים לכביסה? אז כן, הבגדים חזרו הרבה יותר נקיים ממה שנתתי אותם אבל... עדיים נשארו כתמי בוץ בתחתית המכנסיי. לכביסה הנקיה לא היה ריח של כביסה נקיה, למעןהאמת לא היה לה ריח בכלל.. יכול להיות שהם מכבסים בלי סבון? הממ..

מצעים

ואפרופו כביסה, שמעתי לעצתה של חברתי היקרה ענת, ולקחתי איתי סט של מצעים, ככה כדי להרגיש בבית. מסתבר שלמרות הכובד והמקום שזה תפס לי בתיק - זה היה שווה! איך כמו ללכת לישון במצעים מוכרים, סדין, ציפה, ואפילו ציפיות לכריות. השארתי אותם בדלהי אבל הזמן שהם בילו איתי היה שווה את הכל.

זמן

מושג הזמן בהודו שונה מכל דבר שאנחנו מכירים, או מורגלים בו. השעה בשעון היא רק בגדר המלצה, אין לה שום משמעות מעבר לזה. אפשר לקבוע עם מישהו בשעה מסויימת וזה בסדר ונורמלי אם הוא יגיע שעתיים אחרי, זה טבעי. אפילו השעה בה האוטובוס אמור לצאת (מדלהי לדרמסלה וגם בחזרה), היא שעה מומלצת, כמובן שבשני הכיוונים האוטבוס יצא שעה וחצי-שעתיים אחרי המועד האמור. בגללזה אף פעם הם לא י כולים להגיד כמה זמן לוקח לנסוע את המסלול הזה, כל מי שתשאל יגיד בין 12 ל-14 שעות. (זה כמובן תלוי בזמן שיוצאים... כשאמור אי אפשר לדעת מהו). לזמן בהודו אין משמעות אמיתית, (קחו לדוגמא את הפגישות שלי עם יעקב), כל הזמן קורים דברים שמשנים. רק המורה שלי ליוגה התייצב כל בוקר בשמונה חצי בדיוק, לשיעור.

ולמרות הכל, ואולי בגלל, אם יזדמן לכם לקפוץ לשם, קחו את הכל בקלות ובהבנה שהודו זה לא ישראל, וזה כל ההבדל.

הנחיתה בדלהי היתה קלה, זה בדרך כלל כך, כשיודעים איפה נוחתים, כשחוזרים למקום שהיינו כבר. הגענו בשש בבוקר לדלהי, התנועה עדיין דלילה בכבישים, העומס המוכר לא מורגש בשעות הללו, דלהי מתעוררת לאיטה ואנחנו העמסנו את עצמנו (לילך ואני) ועשינו את הדרך לגסטהאוס. אותו אחד שהתארחתי בו כשנחתתי בדלהי בפעם הראשונה.

650 רופי ללילה ולא היה אכפת לי, מוכנה לשלם את המחיר כדי לא לבזבז את הזמן בחיפושים וגם כדי לא למצוא את עצמי באיזה חדר מג'וייף עם שירותים בחוץ. בשביל לילך זו היתה התפנקות. התמקמנו, הלכנו לאכול ארוחת בוקר וחזרנו למלון לישון, אחרי הכל נסיעה של 12 שעות באוטובוס רעוע, מחייבת קצת מנוחה.

אחר הצהריים הסתובבנו בין החנויות, עשינו קניות כאילו אין מחר, ועל הדרך ניסינו למצוא אנשים שיבואו איתנו לטיול בטאג' מאהל. אחרי שמצאנו הסתבר שזה טיול של 15 שעות, מה שלא התאים לי כי הטיסה שלי תוכננה לאותו הלילה, אז החלטנו יחד לקחת טיול בדלהי, לצאת קצת מה'מיין באזר' ולראות מה יש לדלהי להציע (אחרי הכל מליוני אנשים גרים שם, בטוח יש משהו בעיר הזאת, חות מהג'יפה הכללית).

למחרת יצאנו בבוקר באוטובוס תיירים שהכיל רק תיירים הודים (ואותנו), זה היה מצחיק, ליום אחד היינו באמת תיירים. עוברים מאתר לאתר באוטובוס, יורדים, מצלמים וחוזרים. היה נחמד לראות שיש בדלהי גם איזורים ירוקים ופורחים ולא רק סירחון וליכלוך, וכרגיל, הכרתי עוד הודים וגם יצאו לי אחלה תמונות.

בלילה נפרדתי מלילך ויצאתי לדרך, חזרה לארץ המובטחת. באחת בלילה אספה אותי מונית לשדה, ידעתי שזה הולך להיות לילה ארוך  ויום עוד יותר ארוך למחרת, עד שאגיע, הייתי מוכנה לזה נפשית, בהבנה שבסוף המסע אגיע הביתה. זה היה שווה הכל. בעודי ממתינה בתור להפקדת התרמיל, הסתכלתי אחורה וקלטתי מישהו מחייך אליי חיוך ענק. חייכתי חזרה. לא זיהיתי מרחוק אם הוא ישראלי או לא, אבל היה נחמד לקבל חיוך בכל פעם שהסתובבתי, להזכיר לי שגם בארץ אני יכולה להמשיך ולעשות את זה, לחייך לאנשים שאני לא מכירה. זה כייף. מי יכול לעמוד בחיוך?

זה היה ברוך, הסתבר שהוא ישראלי חייכן ומאוד נעים, היה בינינו קליק מיידי. עלינו למטוס וקבענו להפגש אחר כך, בתחנת המעבר ואכן נפגשנו. אלו היו ארבע השעות הכי כייפיות שהיו לי אי פעם בשדה תעופה! נחתנו בשדה התעופה האוקרייני (קייב), שדה קטן מאוד בלי שום אפשרות לעשות שם משהו חוץ מלשבת ולחכות שהזמן יעבור. החלטנו ללכת לשבת בפאב היחיד שהיה שם, לי היו 40 דולר אחרונים וברוך היה חסר פרוטה. אמרנו שנשב ונעביר את הזמן עד הטיסה יחד.

במהלך ארבע השעות הבאות, שמעתי את סיפור חייו, את החוויות שלו מהודו (שאגב, הוא שהה חודש בדרמסלה ולא יצא לנו אפילו להתקל אחד בשניה), ראיתי תמונות, סיפרתי את הסיפור שלי, עם התמונות שלי. מדהים איך שנינו היינו באותו המקום וחווינו אותו בצורה שונה לחלוטין, לא היו שום נקודות השקה בשני הסיפורים שלנו. בין לבין הזמנו בירה, כל פעם כוס אחת והתחלקנו איתה, אחרי הכל עשר בבוקר זו שעה קצת קשה לאלכוהול, אבל היינו ערים כל הלילה וזה נפל לנו טוב.

ארבעים הדולר נעלמו לאיטם, פעם למים, פעם לסנדוויץ וגם לבירות. צחקנו מלא ומכל הלב, הצטלמנו תמונות מטופשות, דיברנו מלב אל לב, שיחות פתוחות ומאוד אינטימיות. שנינו חזרנו מדרמסלה עם אהבה, שני סיפורים מקבילים ושונים ובכל זאת - אהבה. וזה שווה הכל.

וזו היתה הנחיתה הרכה שלנו, לא יכולנו לבקש סיום יותר טוב למסע שלנו. כל אחד מהסיבה שלו, כל אחד מהכיוון שלו, כל אחד עם הסיפור שלו. שני אנשים זרים בשדה תעופה. כל כך הרבה שוני וכל כך הרבה דמיון. בדיוק מה שכל אחד מאיתנו היה צריך כדי לחזור למציאות.

ועכשיו אני כאן. מנסה לעכל מה עבר עליי בשבועות האחרונים, נותנת לזמן לעזור לדברים לחלחל אליי פנימה. בלי החלטות גורליות, בלי הסקת מסקנות, בלי תכניות קדימה. פשוט להיות. אני עם עצמי, עם החוויות שלי ועם מה שאקח איתי הלאה לתוך החיים הפרטיים שלי. ועם המשפט שיילך איתי עוד הרבה זמן "הכל קורה! צריך רק לדעת לעצור, להקשיב ולהתבונן. הכל קורה כל הזמן".

ברוכה הבאה.

אז הוא לא הגיע באותו הלילה וגם לא הופיע במשך כל היום למחרת. סגרתי את כל העניינים שלי, נפרדתי מכולם, לקחתי את התרמיל על הגב ונסעתי אליו לחנות. הוא לא היה שם, אז החלטתי לחכות לו. מכיוון שלא התחשק לי להסתובב עוד, ישבתי מחוץ לחנות, נהניתי מהשמש שהגיעה סופסוף לבקר ושוחחתי עם שני העובדים שלו בניחותא (והם, שלא ידעו לאן הוא נעלם, כל הזמן קיוו בשבילו שהוא יגיע לפני שאסע).

חיכיתי כמעט שעתיים, אבל הוא לא הגיע. בחמש החלטתי פשוט ללכת, השארתי לו פתק עם כל הפרטים שלי, נפרדתי ממנו ויצאתי לדרך, לא לפני שאמרתי לעובדים שלו שאם הוא יגיע בשעה הקרובה, שיבוא להגיד לי שלום, האוטובוס אמור לצאת בשש.

עד הדקה האחרונה עוד הסתכלתי החוצה מחלון האוטובוס, דמיינתי אותו רץ לכיוון, ממהר לבוא להגיד לי שלום, אבל הוא לא הופיע, האוטובוס התחיל לנסוע ואני המשכתי להסתכל מהחלון בציפייה, אולי הוא בכל זאת יגיע.. אבל לא.

לא יודעת מה גרם לו להעלם ככה פתאום, רגע לפני שאני הולכת, זה מתחבר לי הביטול של הרגע האחרון של הנסיעה לדלהי, יש לי תחושה שהוא נלחץ, אחרי הכל, לבלות רק הוא ואני, בלי שום הפרעות רקע, תודו, יש בזה משהו מלחיץ קצת אבל מצד שני זה היה אמור להיות המבחן שלנו, איך אנחנו מתמודדים עם הזוגיות הזו, רק הוא ואני - הוא השתפן. נראה לי שגם ההעלמות שלו מתקשרת לזה. זוכרת כמה פעמים הוא ביקש ממני שלא אפגע בו, שהלב שלו אצלי וקשה לחשוב על העובדה שאני אסע ואשכח אותו "אל תשכחי אותי!" הוא חזר ואמר בכל הזדמנות ואני תמיד עניתי "בחיים אני לא אשכח אותך!" וזה נכון, אני לא אשכח אותו אף פעם, אבל האם אזכור אותו כדי להיות איתו, כדי לעשות את המאמץ להיות איתו, או אזכור אותו כזכרון מתוק מהודו?

אני לא עצובה, רק קצת מאוכזבת, בעיקר מהעובדה שהוא בחר להעלם ולא להתמודד עם הפרידה שלנו, אבל גם בגלל שלא הספקתי להפרד ממנו באמת. אני מרגישה צורך לסגור את המעגל הזה, לפני שאני מתקדמת הלאה. בהתסכלות לאחור, נראה שהוא עבר תהליך התפרדות ממני כמה ימים לפני המועד האמיתי, כל ההתנהגות המוזרה שלו בימים האחרונים, כולל הביטול של הטיול שלנו לדלהי, מראה שהוא נפרד. אם כדי להגן על עצמו, על הלב והרגשות שלו, ואם אולי זו הדרך שלו להתמודד. פשוט חבל לי שלא הספקנו להפרד באמת, שהוא לא שיתף אותי בפרידה הזו.

אני יושבת פה בדלהי ומתגעגעת אליו, לא מצטערת שהוא לא בא איתי לפה, רק מצטערת שלא הספקתי להפרד, להגיד תודה על הזמן שלנו יחד ובעיקר תודה על זה שהוא אהב אותי ועשה אותי שמחה.

משהו בבטן אמר לי שעד שלא יהיו לי כרטיסים ביד לדלהי, שם דבר לא בטוח. דיברתי על הנסיעה לדלהי לא מעט בשבוע האחרון, ולו רק כדי להפריח את תחושות הבטן הזו. "בוא נקנה כרטיסים" הצקתי כל יום והוא בכל פעם אמר "אל תדאגי, נקנה כרטיסים, אין מה למהר". אתמול, 24 שעות לפני הנסיעה, הוא הודיע לי שצץ משהו בעסק שלו שלא מאפשר לו לבוא איתי לדלהי. לא הייתי מופתעת, התאכזבתי, חשבתי שתחושת הבטן שלי מהתלת בי, אבל לא.

החלטתי לא לתת לזה לקלקל לי את היום האחרון שלי פה, קיבלתי את זה בהשלמה, הרי זה לא משנה אם אתבאס או לא, ההחלטה כבר נעשתה אז למה להרוס לעצמי את הזמן שנותר? רוצה לצאת מפה עם טעם טוב וזכרון מתוק, בלי כעס ותסכולים.

בערב הלכנו יחד לקבלת שבת, היה קסום! הגענו מוקדם ויעקב שיחק עם הילדים, זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו עם ילדים, הם מתים עליו, למרות שהם לא מבינים את השפה, אחד של השני, נוצרה ביניהם כימיה מדהימה. נכנסנו לקבלת שבת, הוא היה מוקסם, היה באמת ערב מיוחד, אני מאוד אוהבת את האווירה הזו ותוך חשבתי לעצמי שאני רוצה לחפש מקום כזה בתל אביב, שאפשר לעשות בו קבלת שבת בחברותא. בטוחה שיש כזה. אחרי התפילה הוא הלך לסגור את החנות, עם הבטחה לחזור אחר כך אלי לחדר, אחרי הכל זה הלילה האחרון שלנו יחד.

בארוחה היינו בערך 50 איש, ישבתי עם שראדה יקירתי, דיברנו, צחקנו, יש בינינו קשר מעולה. התחברנו בקליק וזה מסוג החיבורים שאני הכי אוהבת, בטח עוד נפגש בארץ. לפני סוף הארוחה הלכתי כדי לפגוש את יעקב ולהספיק לארוז. לצערי לא הספקתי לומר שלום לנטע ולילדים, אולי אעשה זאת היום.

מיהרתי לחדר והתחלתי לארוז, קבלת השבת וכל האוירה הקסומה מילאו אותי באנרגיה מדהימה, הרגשתי קלה, שלמה, שמחה, אני מרגישה שאני עוזבת כאן בדיוק בזמן, רגע לפני שנמאס, רגע לפני שהכל מתפורר.

יעקב לא הגיע. אני באמת לא מצליחה להבין אותו, מצד אחד הוא רוצה אותי בטירוף, הוא מאוהב וכשאנחנו ביחד זה כל העולם. מצד שני, אני מרגישה שהוא לא מתאמץ יותר מדי כדי להיות איתי. פאקינג לילה אחרון שלנו יחד, זמן אחרון שלנו להיות רק אני והוא לבד בלי אף אחד מסביב, והוא פשוט לא מגיע.. מה זה אומר? לא יודעת והאמת קיבלתי החלטה לא להתעסק עם זה, מה זה כבר משנה? היום אני נוסעת ומי יודע מתי נפגש שוב, אם בכלל? בשביל מה להשקיע בזה אנרגיות? אני אנסה היום ליהנות מהרגע, בלי סצינות מיותרות, בלי לנסות להבין, בלי שיחות כבדות, בלי כעס, בלי עצבים, פשוט להיות ולנסות לצאת מפה עם חיוך גדול.

דברים אחרונים נכנסים לתוך התרמיל הבוקר, וברקע אוהדי שר על האשה של חייו, וזו הפעם הראשונה שהמילים של השיר המדהים הזה, מתחברות לי לסיפור אמיתי, למציאות שלי.

האישה של חייו עומדת ללכת
האישה של חייו אומרת שלום
האישה שאהב, שעליו היא נתמכת
תעלם מחייו, תשאר כחלום

למרות שידע שהיא לא מאוהבת
למרות שנתן את לבו לחינם
הוא הלך וקנה לה כרטיס לרכבת, שתיסע
העיקר שתהיה במקום שהיא רוצה

האישה של חייו עומדת ללכת
האישה של חייו אומרת שלום

(מילים: אוהדי חיטמן)

כבר עשיתי צ'ק אאוט, עכשיו נותר לי רק לשרוף את השעות עד 6 בערב, לא כל כך בא לי לבלות את היום אתו בחנות, אבל נראה איך יתגלגל לו היום. מה שחשוב בוא שאני מסתובבת עם תחושה של שלמות. שלמה עם עצמי, עם ההתנהלות שלי, עם מי שאני, עם מה שנתתי לעצמי לחוות, עם סגירת החופשה שלי היום כאן, עם לנסוע לדלהי לבד, ובכלל עם הנסיעה הזו להודו. עם הכל. פשוט שלמה. 

עוד יום אחד, עוד בוקר אחרון, עוד מעט כל דבר שאעשה פה יהיה בפעם האחרונה. זה תמיד עצוב להפרד, לפחות הפרידה שלי מיעקב תהיה בהדרגה, איזה כייף שהוא בא איתי לדלהי! זה הופך את הפרידה מדרמסלה למשהו פחות קשה.

המסעדה הקבועה שלי מלאה היום, כמעט כולם ישראלים כאן, ברקע מוסיקה משובחת. החברים של נטשה, עברי לידר, בית הבובות, הג'ירפות, מאיר אריאל, משינה ועוד, וזו הסיבה העיקרית שאני יושבת כל בוקר במסעדה הזו, בעצם.. יש להם גם אוכל טוב (ומוזלי אלוהי!).

היום הכרזתי על יום קניות, עוד לא עשיתי את זה מאז שהגעתי לכאן, כרגיל דוחה הכל לרגע האחרון. האמת היא שאין הרבה מה לקנות פה, יש אבל שום דבר לא מחדש, כל מה שיש פה יש לנו בארץ, רק המחירים זולים יותר.

בערב יש קבלת שבת ב"לב היהודי", יעקב הבטיח לבוא איתי (אם הוא יצליח פעם אחת להגיע בזמן לאנשהו..), מאוד מתרגש מזה, מהמעמד להיות נוכח בקבלת שבת. זו תהיה הזדמנות להפרד מנטע ומהמשפחה ולסגור מעגל.

עוד יום אחד ואני מקוה שאלוהי מזג האויר יהיה נחמד אליי היום ומתחשב, ויעשה שהגשם ייפסק ולו ליום אחד לפחות (או לטיפה יותר), אני בטוחה שבדלהי המיוזעת אני אתגעגעת לגשם הזה, ובכל זאת הייתי מעדיפה שהוא יעלם.

"אני הולך לסגור את החנות ותוך שעה אני אצלך"

"אוקיי. אני אחכה לך בחדר" אמרתי וידעתי שזה ייקח לו יותר משעה. השעה היתה 20:30 החלטתי לחזור לחדר ברגל, בדרך עצרתי בחנויות, לקחתי את הזמן כי בהודו כמו בהודו, זמן הוא ענין יחסי. מאוד יחסי.

21:30 הגעתי לחדר, התארגנתי, התקלחתי, נחתי. 22:00 קצת טלוויזיה, 22:30 העייפות התחילה להשתלט לי על הגוף. 23:00 כיביתי את האור והלכתי לישון. בימים באחרונים, בכל פעם שאני מתייאשת מלחכות לו, אני מכבה את האור ונכנסת לישון, ואז הוא מופיע קיוותי שגם הפעם זה יקרה. התעוררתי בבוקר.

יש משהו מאוד מתסכל בחוסר האפשרות לתקשר, להודיע, לעדכן, איך ניהלנו את החיים שלנו לפני עידן הסלולר? זה נראה כמעט בלתי אפשרי.

בוקר חדש, בחוץ היה שקט, הגשם פינה את מקומו לשמיים בהירים, חשבתי שהגיע הזמן לקצת שמש. כבר יומיים רצוף יורד פה גשם זלעפות ללא הפסקה, בסביבות אחר הצהרים הוא מפסיק ואז הכל מתבהר, אבל אז לא נשאר הרבה זמן מהיום. אני מתכננת לעשות קניות היום, לעבור בין החנויות, להכנס ולצאת, לקנות, להכיר, לגעת, להתרגש.

יצאתי לשיעור יוגה ומשם למסעדה לארוחת בוקר, שם פגשתי שתי בנות שהכרתי באחד מהימים פה. סיפרתי להן על יעקב והן אמרו שאני זוהרת, נראית מאושרת. זה נכון. ופתאום קלטתי שהימים שלי פה הפכו לשגרה. יוגה בבוקר, ארוחת בוקר, אינטרנט ואז בילוי עם יעקב עד הלילה, כל פעם אנחנו עושים משהו אחר ובכל זאת, זה מרגיש כמו שגרה. לא יודעת אם זה טוב או רע, משהו בשגרה הופך את החיים פה למשהו מוכר, ידוע מראש, נוח ומצד שני חסרים לי קצת ההפתעות, והגילויים החדשים, למרות שהבילויים עם יעקב הם כל יו םהפתעה חדשה, מקומות חדשים, גילויים חדשים של הסביבה ושלנו וזה מרגש, ובכל זאת - שגרה.

ואולי השגרה היא סימן שצריך לקום וללכת, להתקדם?

נשארו לי עוד שלושה ימים פה, לא יאמן איך הזמן עבר, אני זוכרת את היום הראשון שלי פה, כל כך הרבה דברים קרו מאז, מצד אחד זה נראה כאילו הזמן עבר ממש מהר ומצד שני נדמה כאילו אני נמצאת פה תמיד.

הגשם התחיל שוב לרדת. מישהו אמר שגרה?

"את יודעת מה?"

"מה?"

"אני אוהב אותך!"

הוא הסתכל לי בעיניים ואני יודעת שהוא התכוון לכל מילה. חייכתי אליו חיוך רחב. "באמת?"

"באמת ובתמים"

יש לנו שיחות טובות, מאוד פתוחות, במיוחד בלילה כשרק הוא ואני לבד, בלי רעשי רקע. בלי הטרדות מהעסק שלו, בלי חברים ואנשים מסביב, רק הוא ואני נטו. מסתבר שבתרבות ההודית לא מקובל להפגין אהבה בפרהסיה, אפילו זוג נשוי יכול מקסימום ללכת יד ביד ברחוב (וזאת בתנאי שלאשה יש סימן על המצח שהיא נשואה..). אז נכון, לא כולם פועלים לפי מה שמקובל, אבל יעקב - כן. במיוחד כאן, כשכולם מכירים אותו "זה ענין של כבוד" הוא מסביר.

אז מדי פעם אנחנו מגניבים נשיקה, ככה כשאף אחד לא רואה, זה מצחיק, יש בזה משהו מרגש, כאילו לעשות משהו שאסור. מצד שני זה קצת מבאס שאי אפשר ללכת ברחוב ולהחזיק ידיים. "כולם כאן יודעים שאנחנו ביחד" הוא אומר "אבל יש פה את הענין הזה של הכבוד, את מבינה? אם היינו במקום אחר זה היה אחרת, הייתי מרשה לעצמי יותר. כשנהיה בדלהי את תראי, זה יהיה אחרת, מבטיח".

כן, יש תכנון שהוא יבוא איתי לדלהי ונמשיך להיות ביחד עד הטיסה. החלטנו שנצא מכאן בשבת בערב, ניקח את האוטובוס של שש בערב ונגיע איתו לדלהי בראשון בבוקר. נבלה בדלהי יומיים שלמים (בתכנון להגיע לטאג' מאהל!!! זה מאוד מרגש אותי, אני מתה להיות שם), ובשלישי לפנות בוקר, חוזרה. כל כך מהר ועם זאת כל כך הרבה דברים קרו.

"אולי תשארי עוד קצת?"

"הלוואי ויכולתי..."

"תשארי ואז נסע מפה, אני אקי אותך למקומות אחרים, כך שנהיה לבד, רק את ואני, שנוכל לעשות מה שאנחנו רוצים מבלי להתחשב באף אחד, כמו פה. תשארי!"

"אתה יודע מה? אני אנסה לבדוק את זה מחר, זה בעיקר תלוי בעבודה שלי. אני אדבר מחר עם הבוסית שלי, מבטיחה"

"מעולה, אחרת תצטרכי לארוז אותי בתיק שלך ולקחת אותי איתך לישראל.."

נזכרתי בשיחה שהיתה לנו אתמול, על זה שכבר מזמן עברנו את הגיל של לחיות מיום ליום, אנחנו כבר בשלב של ההתיישבות, משפחה, משהו יציב. הוא סיפר על חבר שלו שהתחתן עם ישראלית, הם גרים כאן. וכבר הפליג בפנטזיה שאני אשאר פה ונפתח ביחד מסעדה ישראלית. זה הצחיק אותי.

סיפרתי לו שאני רוצה להביא ילד, זה לא הפחיד אותו בכלל, גם הוא חושב על זה, אמר שהיה עושה איתי ילד בלי לחשוב פעמיים...

ככל שאני מכירה אותו יותר ואת התרבות פה, נראה שהיה לי רושם מוטעה (בעיקר בגלל התקרית שהיתה לנו אז) הוא לא פלרטטן בכלל וממש לא מהטיפוסים שמתרועעים עם תיירות כמשהו שבשגרה. הוא מחפש משהו אמיתי, כזה שחייב שהרגיש באמת ולא סתם להיות עם מישהי. וככה כמו כל דבר אצלו, הכל בא לו מהלב.

"את יודעת מה?"

"מה?"

"אני אוהב אותך!"

שמחתי לראות אותו, למרות הכל, הוא נכנס פנימה ובלי מילים התחברנו לחיבוק ארוך. עמדנו ככה אולי עשר דקות, רק מרגישים אחד את השניה, בלי לדבר. כל הכעס, התסכול, האכזבה, העצבים, הכל התפוגג בתוך החיבוק הזה, אחר כך היה יותר קל, דיברנו על הכל. הכי פתוח, הכי מקבל, הכי נעים.

כל מה שקרה ים לפני, היה משחק של אגו גברי הודי, שמסתבר שהוא הרבה יותר גרוע מהאגו הגברי הישראלי, יותר פרמיטיבי. הבנתי למה הוא התנהג כך (לא קיבלתי את זה אבל הבנתי). הוא סיפר לי הכל, החל מהשניה הראשונה שראה אותי, מה הרגיש, מה חשב, מה רצה, כל מה שעבר לא בראש ובנשמה ואני סיפרתי את הצד שלי באותן הסיטואציות ומעבר להן. היתה שיחה כייפית, צחקנו הרבה, צעקנו קצת (עם חיוך), התחבקנו המון, נגענו בגוף ובעיקר בנשמה.

תוך כדי שיחה, שנינו הבנו שיש פה איזושהי התערבות קארמתית, כל החיבור הזה בינינו לא קרה סתם, התגלגלות הקשר, ההתפתחות, התחנות בדרך, הכל עם איזו הכוונה לא נראית, מחבר אותנו חזק הרבה יותר ממה שחשבנו. אחרי שלוש שעות הוא הלך וקבענו להפגש למחרת. החלטנו ללכת לטייל לדרמקוט (הצלע השלישית של דרמסלה, שעוד אל הספקתי לבקר בה).

למחרת התעוררתי מוקדם והתייצבתי כמו גדולה בשמונה וחצי, בשיעור היוגה היומי שלי, כשיצאתי משם ירד גשם חזק, נכנסתי לאחת המסעדות לאכול, בתקווה שעד שאסיים הגשם ייפסק, אבל הוא רק הלך והתחזק, שעה ארוכה. התייאשתי, העמסתי את המטריה ויצאתי מהמסעדה לכיוון האינטרנט (כי מה כבר יש לעשות כשגשם שוטף בחוץ?), בדרך החלטתי ליהנות מהגשם, קיפלתי את המכנסיים עד הברכיים והלכתי לי בנחת בין השלוליות עם נעלי האצבע שלי. היה בזה משהו משעשע, קצת ילדותי וכייפי, לטייל בגשם עם נעלי אצבע מתחת למטריה. מזל שאף אחד לא צילם אותי ככה.

חזרתי לחדר ונחתי לי עד שהגשם נחלש, בארבע פגשתי את יעקב והלכנו לנו לטייל. דרך ארוכה ותלולה בתוך יער ירוק וקסום, הכל היה שקט שקט, נקי אחרי הגשם, האויר מילא אותנו ופתח את הנשימה. העליות אמנם היו קשות אבל עשינו את זה לאט, ברוגע, בשקט, נהנים מהחוויה סופגים את האווירה הקסומה. היה נעים.

מצחיק, הוא מכיר כל כך הרבה אנשים, אי אפשר ללכת איתו ברחוב מבלי לעצור כל שני מטרים. אפילו במקומות הכי נידחים תמיד יהיה מישהו שהוא מכיר - זה מדהים בעיני. תמיד אהבתי את התכונה הזו אצל אנשים. מאוד חברותי, מאוד אהוב, רואים את זה בעיניים של האנשים שמדברים איתו, נחמד עם כולם, מכבד. פשוט כייף.

בדרמקוט פגשנו את אייל וליטל, הזוג שהכרתי במטוס והגעתי איתם לדרמסלה, היתה לי תחושה שאני אפגוש אותם. מחר הם נוסעים למנאלי. ישבנו איתם קצת, החלפנו חוויות, דיברנו, צחקנו והבטחנו כמובן לשמור על קשר. הם מקסימים! משם המשכנו בטיול, באמצע הדרך תפסנו לנו סלע ענקית שמשקיפה על כל האיזור, התיישבנו לנו שם, על גג העולם, נתנו לאויר להכנס לנו לריאות ולשטוף את הגוף, הנוף כולו ירוק ולמטה שמענו את רחש המים של הנחל שזרם. יכולנו לשבת שם כך לנצח. היה כל כך נעים.

יש משהו מאוד נוח ונעים בחיבור שלנו, הוא מאפשר. היום גיליתי שאנחנו יכולים לשבת ופשוט לשתוק, ככה בלי שזה מעיק. איזה כייף. יש בו משהו שעושה לי את זה, הוא ג'נטלמן, רגיש, מצחיק, חברותי ובעיקר הוא בא מהלב, בכל דבר שהוא עושה ואומר, הכל בא מהמקום הנכון וזה מרגש אותי יותר מהכל. נראה שהקארמה עשתה פה עבודה טובה, לחבר אותנו ככה ביחד.

או כמו שיעקב אמר, היינו צריכים את הטלטלה ההיא כדי להתחבר יותר קרוב. כנראה שהוא צודק.

ככה כשמנמיכים ציפיות, האכזבות כמעט מפוגגות כליל. אז כצפוי הוא לא הגיע ואני התעוררתי לבוקר חדש, עם חיוך בלב ואנרגיה מחודשת יצאתי לברר מה יזמן לי היום הזה. בדרך פגשתי את נטע, שסיפרה שהם נוסעים, כל המשפחה לטיול של יומיים במנאלי, כי לילדים נמאס להיות במקום אחד, ובמנאלי אין גשם. לשניה חשבתי שאולי גם אני אצא לגיחה לאנשהו, לראות קצת שמש, אבל באותה השניה החלטתי שאני רוצה להשאר, עוד לא הספקתי לחוות את המקום עד הסוף.

אחרי ארוחת הבוקר המשכתי לי לקורס צורפות כדי לסיים את הצמיד (המהמם!) שעשיתי, נותר רק לעשות פוליש אחרון ולסגור את החשבון. רגע לפני שנכנסתי פנימה, הרמתי את הראש בהיסח הדעת וקלטתי שלט גדול "יוגה סנטר", לא יאמן ולא ברור לי איך לא ראיתי את זה קודם, הרי עברתי במקום הזה כל כך הרבה פעמים בימים האחרונים.. הבטחתי לעצמי שאחרי שאסיים את ענייני הצורפות, אקפוץ למעלה לברר על קורס יוגה.

בעשרה לארבע, כשסיימתי, עליתי ליוגה. מסתבר שמתקיימים שם שיעורים פעמיים ביום, פעם ב-8:30 בבוקר ופעם ב....- 16:00 כן, עוד עשר דקות. קורס לא מחייב, משלמים פר מפגש 150 רופי לשעתיים יוגה. בהחלטה של רגע ספונטני החלטתי להכנס לשיעור של ארבע, ירדתי מהר למטה לקנות מים ועליתי לשיעור ונחשו מה? הממ.. כמובן שאני לבד בשיעור, שיעור פרטי אני והמורה. לא יאמן!

המורה שלי, פנקאג' (Penkaj אני בטח מעוותת את השם שלו בטירוף), הוא הודי טיפוסי, רזה רזה, גמיש כמו נערת גומי, שחור, חייכן עם שיניים עקומות. חמוד. מסתבר שהיום הוא חזר מחופשה של שבועיים ואני השיעור הראשון שלו מאז החזרה, איך דברים מסתדרים בדיוק במשבצות הנכונות, הרי לא יכולתי לפגוש אותו קודם ואולי בגלל זה לא ראיתי את השלט לפני כן..?

השיעור היה חוויה מרגשת, גיליתי שהגוף שלי הרבה יותר גמיש ממה שחשבתי, עשיתי את התרגילים מבלי לחשוב מתי זה יסתיים, נהניתי מכל רגע ו.. גולת הכותרת - פעם ראשונה בחיים שלי שהצלחתי לעשות עמידת ראש (!) אני! אמנם לא לבד ועם תמיכה של המורה המקסים שלי ובכל זאת, שיעור ראשון ביוגה ואני כבר עומדת על הראש. לא יאמן.

אחרי השיעור הרגשתי את הגוף שלי יותר גמיש, ההליכה היה קלה יותר (אפילו בעליות התלולות), החלטתי שאני לא מוותרת לעצמי והבטחתי להופיע לשיעור יוגה כל יום ולנצל את הימים הספורים שנותרו לי כאן.

אחרי השיעור הלכתי לטייל במעלה הרחוב הראשי, למקומות שעוד לא ביקרתי בהם. פגשתי אנשים ומצאתי מקום לשבת לאכול ארוחת ערב. גם שם מצאתי ישראלים צעירים, דיברנו קצת ואז החלטנו ללכת לחפש ג'אם סשיין (שקורה פה מדי פעם וזה מגניב), כשאל מצאנו החלטתי לחזור לחדר, רציתי ללכת לישון מוקדם כדי שאוכל לקום רעננה לשיעור היוגה שלי מחר ב- 8:30 בבוקר.

נכנסתי לישון בערך בעשר וחצי, עשר דקות אחרי שכיביתי את האור שמעתי דפיקות בדלת. זינקתי בבהלה מהמיטה, פתחתי את הדלת וראיתי אותו עומד שם, מחייך אליי במבוכה. יעקב.