עד עכשיו לא ברור לי מה היה שם בדיוק. אני מניחה שיש דברים שצצים בלי התראה מוקדמת וזה בסדר, לו"ז לפעמים משתבש וכשאין סלולרי, קצת קשה להתריע ולעדכן. אז חיכיתי לו שעה והוא לא בא, הנחתי שמשהו קרה שעיכב אותו, גם ככה הייתי באנרגיות נמוכות וכל מה שרציתי זה שהוא יחבק אותי. החלטתי לחזור למלון. בעודי מטפסת במעלה הרחוב, קולטת עיני מישהו שמזכיר לי אותו. לבוש לבן כולו "לא, זה לא הוא" אמרתי לעצמי כלא מאמינה ואז הוא הסתובב וקלט אותי מביטה בו.

הכל התבלבל לי מול העיניים, לא הבנתי מה הוא עושה שם, כולו לבוש בהידור מטייל להנאתו, בזמן שהוא יודע שאני יושבת ומחכה לו. הוא ניגש אליי, גימגם משהו על זה שהיה צריך לנסוע דחוף לדרמסלה, לה הבנתי חצי מהדברים שהוא אמר, הוא נראה מבולבל ואני לא הייתי בפוקוס בכלל, בהיתי. רציתי ללכת משם, אבל משהו לא נתן לי לזוז. "תבואי יותר מאוחר, אני בחנות", הנדתי ראשי לשלילה "אוקי, אז מחר אחרי הקורס, תבואי" "לא יודעת" עניתי בחוסר חשק.מצד אחד רציתי לבעוט בו קיבינימט ולא לראות אותו שוב לעולם, אבל מצד שני רציתי להמשיך ולבלות איתו. ידעתי שאם אני מתנתקת, אצטרך להתחיל הכל מההתחלה ולא התחשק לי.

פתאום קלטתי את הבחורה הגרמניה, שיום לפני כן הוא סיפר שנמאס לו ממנה ושהיא משגעת אותו ושהיא קצת משוגעת בעצמה. ועכשיו הוא איתה, במקום להיות איתי. לא שאכפת לי עם מי הוא מסתובב, מעצבן שזה על חשבון הזמן שלי, הזמן שישבתי וחיכיתי לו כמו מפגרת. היום לי דמעות בעיניים כשדיברתי איתו, מזל ששמתי משקפי שמש גדולים, עצרתי את הדמעות, נפרדתי ממנו ואמרתי שאין לי משוב גם אחזור. משהו בזה שהוא לא התעקש לפגוש אותי, שכאילו לא היה לו אכפת, שהוא אמר שאעשה מה שנוח לי ומה שבא, עצבן אותי עוד יותר. רציתי שירצה אותי, שיתאמץ לשנכע אותי שילחם על כל דקה איתי. זה לא קרה.

חזרתי לחדר והרגשתי אבודה, ידעתי שאני יכולה להסתדר בלעדיו אבל לא רציתי, היה לי נוח שהוא לידי, היה לי נעים. לא בא לי לוותר על זה. נשארו לי עוד כמה ימים, אני לא רוצה להתחיל לחפש את עצמי עכשיו. מצד שני, כוס אמא שלו! שיחפש אותי הוא עכשיו, ממתי אני תלויה בגבר? לא מתאים לי. אני צריכה לחתוך ולהתעורר מחר להזדמנויות חדשות.

נזכרתי שתשעה באב היום, אולי בגלל זה הכל הולך לי עקום? מחר יום חדש, הכל יפתח, אתן לזמן לעשות את שלו.

נרדמתי קצת, כשהתעוררתי הרגשתי יותר טוב, נזכרתי ביעקב וכל מה שרציתי זה ללכת אליו ולתת לו לחבק אותי. זה הכל. אבל ידעתי שזה לא הצעד הנכון. יצאתי לאינטרנט קצת, אחר כך הלכתי להביא את הכביסה שלי, חזרתי לחדר עם אנרגיות חדשות, שאלתי את עצמי אם זה יהיה נכון ללכת אליו עכשיו. שש בערב. או שאולי פשוט אשכח ממנו ואסגור את הפרק הזה?

למרות הכל, החלטתי ללכת, חשבתי שאעשה את ההליכה אליו ברגל, חצי שעה לנקות את הראש, זו שעה פחות עמוסה, נשאר לי רק לקוות שהוא יהיה שם כשאגיע. כל הדרך חשבתי מה אומר לו, מצד אחד רציתי לספר לו לשהוא פגע בי ומצד שני לא בא לי לעשות סצינות, בלי שיחות כבדות, הכל פה זמני, מה אני משקיעה אנרגיות במשהו בר חלוף?!

נכנסתי לחנות והוא היה שם עם העובד שלו, חייך ואמר ששמח לראות אותי ואני הרגשתי לא שייכת, הוא המשיך לדבר עם העובד שלו ואחר כך בא עוד מישהו ועוד אחד והרגשתי שהוא מושך את הזמן רק לא להיות איתי לבד. "מה קרה היום?" שאלתי בין לבין והוא ענה בנונשלנטיות "מה קרה היום? כלום לא קרה היום!" ברור שכלום לא קרה, חשבתי לעצמי, הרי בשביל מה לעשות מזה ביג דיל?

הוא נזכר שהוא חייב לרוץ לפגישה, הבנתי לבד שאני לא רצויה ואז הוא אמר שקיבל את הפתק שהשארתי לו והוא תכנן לבוא אליי למלון בערב. הופתעתי. מיד חשבתי שאם הייתי קצת פחות אימפולסיבית, אולי הייתי מאפשרת לו לעשות את הדרך אליי במקום להיפך..

ואז הוא עמד והתקרב אליי "את חסרת אנרגיה היום, מה קרה?" הסתכלתי לו בעינייים ושתקתי, הוא חיבק אותי חיבוק ארוך, בדיוק כמו שהייתי צריכה, רק בשביל זה היה שווה לעשות את הדרך עד אליו, ואז הוא נתן לי נשיקה על השפתיים, קלילה כזאת "עוד שעה אני אבוא אלייך, אטפל בך קצת, מסאז' אולי הילינג, כדי שתרגישי יותר טוב" חייכתי.

ידעתי שזה לא יקרה עוד שעה, כי בהודו מסתבר יש זמן אחר, מצד שני קצת נלחצתי, זה בטח יגלגל לסקס ואני לא בטוחה שבא לי... בשניה הזו הבנתי איך הוא מפעיל את קסמיו על בחורות, כנראה עושה את זה הרבה וזה בסדר, אלו הם חייו. והנה גם אני נפלתי ברשת הזו. בידיעה ובכוונה, זה בסדר לי. טוב לי ככה.

משם הלכתי לאכול, עוד מעט אלך לחדר להתקלח ולראות אם הפעם הוא יקיים את הבטחתו. יש לי תחושה שלא..

את הימים האחרונים אני מבלה בעיקר עם יעקב, הוא לוקח אותי למקומות חדשים, מראה לי, מסביר, מספר, ממש מדריך פרטי צמוד, זה כייף ונעים לי איתו, אני מרגישה בטוחה ושמחה. הוא מכיר פה מלא אנשים, מדבר את השפה וזה הרבה יותר קל להסתדר ככה. אני לגמרי מסודרת!

אתמול הלכנו למנזר של הקרמפה לאמה (נזיר נחשב, משהו מקביל לדלאי לאמה), שנתן הרצאה ואחר כך בירך אחד אחד וחילק סרט אדום לכל אחד. היתה אוירה מקודשת וחוויה מרגשת. משם הלכנו לנובלינקה, המנזר הקודם של הדלאי למה, מקום קסום קסום, בשניה שנכנסים פנימה מרגישים את האנרגיות, רוגע בכל הגוף, שלווה, טוהר, נקיון. כולם שם טיבטים שמסתובבים. על הקירות יש ציורים מדהימים בשלל צבעים, בחוץ המפלים זורמים בשקט, והכל ירוק ורגוע רגוע. נכנסנו פנימה והתיישבנו מול הבודהא, קשה לי לאתר במילים את ההרגשה של להיות שם, פשוט להיות. זה ממלא באנרגיה אחרת, שונה. קסומה.

המשכנו לטייל עד הערב וקבענו להפגש היום. אבל.. משהו השתבש, לא ברור בדיוק מה ואיך ולמה אבל קרה משהו מוזר. הגעתי אליו והוא לא היה, לפעמים הוא יוצא וחוזר. חיכיתי שעה ארוכה ואחר כך הלכתי והשארתי פתק. היתה לנו תכנית מלאה להיום, תכננו ללכת לקניות בדרמסלה ואחר כך לטייל בעוד כמה מקומות, אבל זה התפספס. בדרך חזרה לאיזור שלי, פתאום ראיתי אותו, שם. עומד ומעשן סיגריה. הוא היה עם הגרמניה שיום קודם קילל אותה והתעצבן עליה, היתה לנו שיחה מאוד מוזרה, הייתי מרוחקת, מהבוקר חיכיתי להפגש איתו כדי לחוות ולהתרגש כמו אתמול, אבל הוא התנהג מוזר (וגם אני). יש משהו באויר, אולי זה תשעה באב, אולי סתם מצב רוח לא טוב שאני מסתובבת איתו מאז הקורס בבוקר. נפרדתי ממנו בלי להבטיח שנפגש שוב, אולי הגיע הזמן לשחרר ולהתקדם בלעדיו. חבל..

הימים עמוסים בעשייה, בחוויות, בהתחברות למקום ובהרפתקות מרגשות. כל יום הוא הפתעה חדשה וזה כל כך כייף. מודה, זה לא בדיוק איך שדמיינתי שהחופשה שלי תראה, זה שונה מכל מה שהעלתי בעיני רוחי, לא יותר טוב ולא פחות, פשוט שונה. וברגע זה, זה ממש לא משנה, מה שחשוב הוא שאני נהנית, אני רגועה, אני מגלה עולמות חדשים ועל הדרך לומדת גם קצת על עצמי.

אתמול הכנתי את הטבעת הראשונה שלי, מי היה מאמין שאני אכין טבעת אחת שווה בעצמי?! נרשמתי לקורס צורפות, זה תמיד היה משהו שרציתי לעשות וניצלתי את ההזדמנות שאני פה כדי לחוות את היצירה מקרוב. ידעתי גם שהרבה ישראלים נרשמים לקורסים האלו, אז חשבתי לעצמי שזו הזדמנות להכיר על הדרך אנשים חדשים.

הגעתי כולי מרוגשת, 10 בבוקר, נכנסתי פנימה ו.. גיליתי שאני לבד בקורס הזה, שידור פרטי אחד על אחד. בשניה הראשונה קצת התבאסתי, כי באמת רציתי להכיר ואז נזכרתי שבטיול הזה, מסתבר, הוא לא כדי להכיר ישראלים או להתחבר לישראלים, אלא כדי לחוות את הודו דרך ההודים עצמם, כי זה מה שהזדמן לי בתקופה שאני פה. מה שהופך את המסע שלי לחוויה אחרת לגמרי.

גיליתי שבצורפות צריך ה-מון סבלנות, דיוק ואורך רוח ומשם מגיעה גם היצירתיות, ואני רציתי כל כך כבר להחזיק ביד משהו שיצרתי בעצמי, שלא היתה לי סבלנות לדרך ובכל פעם שקצה הסבלנות שלי, חייכתי לפארוק (המורה לי) וביקשתי שיעזור לי לסיים את השלב.

הקורס הוא כייפי, זה כייף ליצור והחוויה היא נעימה, שלוש שעות בכל פעם ואני יוצאת עם תכשיט חדש. מרגש. ועם זאת, היום החלטתי שאני עוזבת את הקורס, אחרי השיעור השני (מתוך ארבעה), הבנתי שזה לא בשבילי, אין לי את הסבלנות הזו והשאיפה לשלמות, אולי זה רק בגלל שאני כאן ואולי זה באמת לא בשבילי. מחר אני אסיים את הצמיד המהמם שעשיתי ואפרד מהם לשלום ואמשיך בדרכי, מעניין מה ייזדמן לי בהמשך.

בשש בערב הגעתי לחדר, התארגנתי, התקלחתי, לבשתי לבן ועליתי לשכנים שלי, הלב היהודי. היינו כמה בנות, שיחקנו קצת עם הילדים, לאה ניגנה בגיטרה ושרה ולאט לאט המקום התחיל להתמלא. אוירה של שבת, רגוע, נעים, הדלקנו נרות יחד ואז התחילו את התפילה. זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני נמצאת בתפילה של קבלת שבת. נטע נתנה לי סידור וקראתי מתוכו כמו כולם, שרתי עם כולם, החדר החל להיות צפוף. אנרגיות מדהימות. אנשים נקיים, יפים, ילדים, משפחות, צעירים, גברים, נשים, כולם התכנסו לכבוד השבת. היה קסום.

ככל שעבר הזמן הגיעו עוד ועוד אנשים, רובם ישראלים כמובן אבל היו גם כמה שלא, בזמן הארוחה הגענו כמעוט ל- 60 איש. היה משהו מאוד מחבר בהתאגדות הזו, רובם לא הכירו אחת את השני, ובכל זאת היה שם משהו שמשותף לכולם. יש משהו בהתאחדות לכבוד שבת כשנמצאים בחו"ל שהוא שונה לגמרי מהארץ, אנשים מחפשים להיות ביחד להאחז במשהו שיחבר אותם לדבר אחד.

אחרי הקידוש ישבנו לאכול, כולם, יחד, שמענו סיפורים, צחקנו, דיברנו ו.. פגשתי את שרדה, בחורה ישראלית שמהשניה הראשונה נהיינו החברות הכי טובות. היא סיפרה על התקופה הקשה שעברה כשהגיעה לכאן, הזדהתי איתה. אבל אצלה זה לקח... שבועיים (!) ואני לא מצליחה להבין איך היא החזיקה מעמד שבועיים שלמים? אני במקומה הייתי רצה בחזרה הביתה. היא סיפרה שעזבה את העבודה והשכירה את הדירה שלה לחודש וחצי, כך שלא היה לה לאן לחזור באמת. העבירה את הימים עד שהתאוששה והתחילה ליהנות.

מסתבר שזה תהליך שכולם עוברים, התחלות קשות בדרך למשהו טוב יותר. ממלא יותר, חזק יותר ומהנה. "העיקר שתהיי שמחה!" זה מה שהיא אמרה והרגשתי שהיא אומרת את זה בעצם לעצמה. משהו בי היה שמח על הסיפור שלה, על התהליך שהיא עברה, זה שיקף לי את עצמי, את התהליך שאני עברתי. במרחק של זמן נראה כי הנחיתה וההתחלה הפרטית שלי, היתה הרבה יותר פשוטה ממה שהיא נראתה כשהייתי שם. יש בזה משהו מעודד.

המשכנו לדבר שעה ארוכה על כל הדברים בעולם וקבענו כמובן להפגש בהמשך. איזה כייף להכיר חברים חדשים.

שבוע טוב!

הבוקר השמש חייכה אליי, לא האמנתי שזה קורה. שמש! פתחתי את הווילון וכל המרחב הירוק נפרס לפני נוצץ ושמח. יצאתי למרפסת וישבתי שם, חייכתי, שאפתי את האויר הכי מדהים שהכנסתי לתוכי אי פעם, אויר הרים צלול ופתאום קלטתי - אני נמצאת על הרי ההימלאיה - פאקינג הימלאיה! מי היה מאמין?

התקלחתי, התארגנתי ויצאתי ואז נזכרתי בטיפ החשוב של יעקב "תמיד תקחי איתך מטריה, המונסון אוהב להפתיע, אל תצאי אף פעם בלי מטריה!", חזרתי לקחת את המטריה השווה שלי, ועליתי לנטע לברר מתי מתקיימת היום קבלת שבת, אחר כך ירדתי לעיר, נכנסתי לאינטרנט, יצאתי משם אחרי שעתיים (!) וזה בסדר, הזכרתי לעצמי שאני בחופש ואני עושה מה שבא לי, אז מה אם אני על הרי ההימלאיה ומבזבזת שעתיים מהיום להיות ברשת? לא אכפת לי.

משם הלכתי להרשם לקורס צורפות. תמיד רציתי לדעת איך עושים תכשיטים ונדמה לי שזה זמן מתאים לעשות את זה. 1500 רופי, ארבעה מפגשים, כל מפגש שלוש שעות ו.. התכשיטים נשארים אצלי. בטוחה שיהיה מדהים. אני מתרגשת.

משם נסעתי למקלאוד לפגוש את יעקב, קבענו לצאת לטייל אבל הוא לא היה בחנות. נכנסתי למסעדה טיבטית קטנה ליד, הזמנתי לאכול וחיכיתי שיחזור, ואז התחיל לרדת גשם. בכמויות, בלי הפסקה. מה שכייף בגשם פה הוא שלא קר, גם לא חם מדי, נעים ואפשר ללכת עם סנדלים פתוחים וחולצות קצרות ואני אומרת, אם כבר חורף אז שיהיה חם.

כבר שעה שהגשם נופל מהשמים בכמויות שאי אפשר לתאר, שוטף את הרי ההימלאיה ומאיים להשאר פה עוד הרבה זמן. מזל שלקחתי מטריה.

התעוררתי הבוקר עם תחושה טובה יותר, רגועה יותר ועם התרגשות לקראת יום חדש. בשניה הראשונה רציתי לצאת מהמיטה ולמהר ליום החדש, כדי שאוכל להספיק דברים, אבל אז פתאום קלטתי שאני בחופש! הגיע הזמן לשנות את המוד. לא, אני לא צריכה להספיק הרבה דברים, אני לא צריכה למהר, לא לקום מוקדם, לא לרדוף אחרי הזנב של עצמי. אני צריכה לקחת את הזמן, בדיוק כמו שעושים בחופש. לנוח, להרגע ולהבין שמה שאני אראה ומה שאני אעשה זה מספיק, זה בסדר. לא פחות מדי ולא יותר מדי, בדיוק מה שאני צריכה.

ליהנות מהרגע, ליהנות מהרוגע, זה בסדר גם לא לעשות כלום ופשוט להיות. הכל בסדר, הכל מתאים, הכל נכון בשבילי. אני בחופש! עם המחשבה הזו חזרתי לישון. התעוררתי מאוחר, לקחתי את הזמן, התקלחתי באיזי, התארגנתי, נשמתי והזכרתי לעצמי שוב - אני בחופש!

לקחתי את המטריה הצבעונית שלי ויצאתי ליום החדש. עליתי על ריקשה למקלאוד (העיר שבה הכל קורה), זכרתי שענת סיפרה ששם נמצא המנזר של הדלאי לאמה, אז הלכתי לראות את המנזר ולברר אם הדלאי נמצא באיזור היום. בדרך לשם פגשתי נזירים טיבטיים חייכנים, תיירים הודים, והרבה חנויות עמוסות בדברים טובים. קריסטלים, בדים צבעוניים, בגדים, ספרים, מזכרות - הכל! ליד אחת החנויות פגשתי את יעקב (Yaqub), הודי מקומי בעל חנות קריסטלים, שהתחיל לדבר איתי והזמין אותי פנימה לחנות. בשניה הראשונה כמובן שסירבתי ואז נזכרתי שאני בחופש ואני לא באמת ממהרת לשום מקום, ושבכל פעם שמזדמנת לי עצמי באמצע הדרך, כדאי שאנצל אותה. 

מסתבר שהעצירה הזו היתה תחנה חשובה בהמשך הדרך שלי. יעקב התגלה כבחור נחמד מאוד, אינטלגנט, בעל ידע רב על האיזור וכל מה שקשור לסביבה המקומית ולהודו בכלל. הוא סיפר לי על הדאלי לאמה (מסתבר שפיספסתי אותו ביום! ואף אחד לא יודע מתי הוא יחזור שוב. כנראה שאצטרך לחזור לפה שוב כדי לפגוש אותו...), על המנזר שלו, על האטרקציות, על התרבות, האנשים, על הודו בכלל. היה מרתק! יצאתי ממנו לכיוון המנזר וקבענו להפגש שוב בערב.

בדרך למנזר נתקלתי בתופעה מוזרה, בתקופה הזו מגיעים לכאן הרבה תיירים הודו, מאיזור אחר ופרמיטיבי, באים לחופשה של שלושה ימים. בעיקר צעירים בנים. קבוצות של נערים הודיים שביקשו להצטלם איתי. יעקב הסביר לי שהם מגיעים מאיזור ששם אין תיירים וזו הפעם הראשונה שהם נתקלים במישהי כמוני מקרוב (בהירה מהם ועם שיער מתולתל!). כל אחד מהם רצה תמונה איתי בנפרד (חס וחלילה לא כולם ביחד). זה הצחיק אותי. הרגשתי כמו סלבריטית, עשרות  תמונות וכל פעם עם מישהו אחד וכולם מתרגשים מעצם המעמד. מצחיק. בטח התמונות שלי יתפרסמו בכל האיזור שם. מפורסמת :-)

במנזר מצאתי לעצמי משפחה הודית חמודה, טיילנו שם ביחד, שישה ילדים וארבעה מבוגרים. התאהבתי בהם. הצטלמנו מלא, צחקנו, טיילנו, דיברנו ובסוף הבטחנו להיות בקשר עם אהבה גדולה. היה מרענן.

בערב נפגשתי עם יעקב לארוחת ערב (סופסוף טעמתי אוכל חדש, קיבלתי הסבר מפורט על כל התפריט). ישבנו שעות במרפסת גבוהה באחת המסעדות היחידות שפתוחות עד מאוחר (רובם כאן סוגרים בתשע-עשר) ישבנו שם שעות, דיברנו מלא, צחקנו, שתינו בירה, אכלנו כמובן ובסוף הוא ליווה אותי למלון שלי, מרחק של חצי שעה הליכה ברגל, בלילה, הכל שקט, כל כך שונה מהיום. אפשר לשמוע את רחש הנהר, כל כך רגוע וקסום. היה נעים. וככה הסתיים לו יום נוסף, עמוס בסברים טובים וחדשים והרפתקה מרגשת. מחר יום חדש. יום של חופש.

אחרי שהתמקמתי, התקלחתי ונחתי קצת. יצאתי החוצה. רעננה יותר, קלה יותר, ורגועה טיפה יותר ואז התחיל לרדת גשם. בהתחלה טיפטף ואחר כך הכה בכח בלי רחמים. רצתי מהר לאינטרנט הראון שנתקלתי בו ונכנסתי פנימה, רטובה לחלוטין ושוב עם התחושה הזו של "אבודה". התיישבתי מול המסך ושמחתי על ההזדמנות להתחבר לעולם המוכר שלי, לאנשים שאני מכירה ואוהבת, למקום שמרגיש כמו בית.

התחלתי לשלוח מיילים כאילו אין מחר, שפכתי הכל לכולם. סיפרתי על ה"לבד" על חוסר האונים, על התסכול, על הקושי, על הרצון לחזור הביתה ומהר שחררתי הכל, כל מה שהעיק עלי לכל החברים, חוץ מ... אמא. לאמא שלחתי מייל אופטימי ומחייך, היא גם ככה דואגת בטירוף, אז לא רציתי להדאיג אותה יותר. אני מכירה את אמא שלי, היא פשוט לא היתה ישנה לילות בגלל זה, חבל.

אחרי שהתבכיינתי לכולם וקיבלתי עיצות, וחיזוקים, ומילים חמות וקריאות עידוד ואהבה גדולה מכולם (אני אוהבת אתכם!), ואחרי שהבנתי שאני מאוד קשה עם עצמי ושאולי כדאי לי לתת לעצמי קצת זמן לעכל. ניגבתי את הדעמות ויצאתי למצוא לי מקום לאכול בו (לא לפני שעצרתי לקנות לי מטריה צבעונית ושמחה, שתגן עלי מהגשם וגם תעשה לי מצב רוח טוב).

"חיפה קפה" זו מסעדה ששורצים בה בעיקר ישראלים, חשבתי שזה יהיה מקום טוב להתחיל איתו. התיישבתי לי ליד שולחן ריק, הזמנתי לאכול, הוצאתי את המחברת שלי והתחלתי לכתוב. מסביב התאגדו קבוצות של ישראלים, כולם צעירים מאוד ומעשנים בלי הפסקה, לא בדיוק סוג האנשים שרציתי לשהות בחברתם.

אחרי שני ביסים מהסנדוויץ אומלט שלי, ניגש אליי לשולחן גבר גבוה ומרשים. "אפשר לשבת לידך חמש דקות?" הוא שאל בנימוס, כמובן שהאינסטינקט הראשוני שלי אמר "לא תודה" אבל הוא התעקש ואני נעניתי והזמנתי אותו לשבת. חשבתי איזו דפוקה אני, כבר שעות מתבכיינת על זה שאני לבד והנה בא מישהו שרוצה להיות בחברתי ואני ישר אומרת "לא". 

רהול, הודי שהגיע לנופש, טיול קצר בדרמסלה (שלשה ימים), התאהב בי ממבט ראשון. "אני כבר רבע שעה יושב בצד ולא מצליח להוריד ממך את העיניים. את מדהימה!". חייכתי וחשבתי לעצמי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו, מישהו שיעלה לי בחזרה את הבטחון העצמי. את שאר היום בילינו רהול ואני ביחד, טיילנו, צחקנו, הצטלמנו, הוא היה ג'נטלמן ונעים, לקח אותי  למקומות שכנראה לא הייתי מגיעה אליהם לבד, הראה לי קצת את האיזור, הסביר לי ובעיקר התאהב בי יותר ויותר.

בערב כשישבנו יחד עם חברים שלו ושיחקנו שש-בש (כמובן שניצחתי! היה כייף), הוא אמר לי באוזן שהוא רוצה לבלות איתי את כל החיים (!) חייכתי. הרי ברור שהוא מגזים ולא מציאותי ועם זאת, זה עשה לי נעים. אחרי שהחברים שלו הלכו והשאירו אותנו לבד, הוא סיפר שוב שאני מדהימה אותו ולא אכפת לו לעבור לגור בישראל רק כדי להיות איתי. הוא הציע לי להתחתן איתו. איזה כייף לקבל הצעת נישואין בדרמסלה, קצה העולם, למרות שזו בעצם אשליה, זה נתן לי להרגיש מאוד טוב עם עצמי, הרגשתי יפה. לא הרגשתי אליו שום תחושות מיוחדות, והוא אמר ששברתי לו את הלב. שיתמודד.

נפרדנו עם הבטחה לשמור על קשר, אמר שלא ישכח אותי לעולם ואני חשבתי שזה נעים לדעת שיש מישהו איפשהו בקצה העולם שיזכור אותי תמיד עם חיוך רחב והרבה אהבה. בבוקר הוא נסע.

איך זה שמהמקום הכי לא צפוי הגיע לו רהול והרים אותי מהשפל למקום מאוד גבוה, הצליח לחזק לי את הבטחון העצמי ולעזור לי לחזור לעצמי. תוך כמה שעות הייתי בן אדם חדש. כל כך הרבה דברים קורים פה כל הזמן, אני חייבת לזכור לשמור על ראש פתוח, לב פתוח ולהיות פתוחה לקבל את כל מה שהיקום מזמן לי (גם אם זה הודי שרוצה להתחתן איתי).

הלכתי לישון עם חיוך ועם ידיעה שמחר הוא יום חדש ומי יודע מה היום הזה יזמן לי?

אחרי ארוחת הבוקר נטע החליטה ללכת לשיעור יוגה ביחד עם לאה (בחורה שגרה איתם), שמחתי על ההזדמנות לרדת איתן למטה ולא לעשות את זה לבד. לאה עזרה לי עם התיקים ובכל זאת הצלחתי להחליק וליפול על סירפד שעקץ אותי באכזריות ביד, כאילו אמר לי "תתעוררי!".

נפרדתי מנטע ולאה והמשכתי לכיוון הגסטהאוסים, כדי למצוא לי מקום להתמקם. פגשתי בדרך ישראלים וככל שעליתי במעלה ההר התלול, ירדה לי האנרגיה ותחושת תסכול הציפה אותי. הייתי עייפה אחרי לילה של נסיעה באוטובוס, בלי שינה, התיקים היו כבדים מנשוא והעליה תלולה בטירוף! אני לא בכושר, גם בלי התיקים קשה לי בעליות. איזה תסכול! מצאתי ישראלית אחת שאמרה שאני יכולה להשאיר את התיקים בבית חב"ד עד שאמצא מקום, הלכתי בשמחה שהתחלפה מהר מאוד בתסכול, כי לא היה שם אף אחד בשעת בוקר מוקדמת. נשארתי עם התיקים. החיוך נמחק, לא הצלחתי למצוא חדר. עצרתי באמצע הדרך, הורדתי את התיקים והתחלתי לבכות.

הרגשתי אבודה. הישראלים שפגשתי בדרך לא היו נחמדים במיוחד, חסרי סבלנות, התיקים כבדים, העייפות, החולשה, חוסר האונים. הכל ביחד. רציתי לחזור הביתה. עכשיו! חשבתי  לתומי שכשאגיע לדרמסלה (המהוללת) הכל יהיה פתוח, יחייך אליי, דברים יהיו קלים. אבל מסתבר שהתחלות הם תמיד קשות, גם אם זה נראה קל, תמיד יהיו מכשולים שצריך לעבור, הסתגלויות, מקום חדש, הכל חדש. ויתרתי לעצמי מהר, לא היה לי כח. ואז פתאום עברה לידי בחורה ישראלית, שאלתי אותה בייאוש על מקומות לישון, היא סיפרה לי על מקום שקט, טיפה מרוחק, בלי עליה תלולה (שזה כבר שימח אותי), לקחתי את המלצתה בחום, הרמתי את התיקים על הגב הלתחלתי לצעוד, הפעם בכיוון למטה. איזה כייף שלכל עליה יש גם ירידה.

Seven Sea קיבל אותי בברכה, בחור נחמד מאוד וחייכן, שסיפר לי שראה אותי בבוקר ורצה לקרוא לי לבוא אבל.. לא הצליח, והנה אני כאן. הגעתי. אמנם כמה שעות אחרי ובכל זאת. הרגשתי שזה המקום הנכון עבורי. 300 רופי ללילה (שזה בערך 30 ש"ח), חדר גדול, נקי, מקלחת עם מים חמים (בתוך החדר ולא בחוץ!), טלוויזיה עם ערוצים באנגלית, מרפסת שפונה להר ירוק במיוחד, ממנה אני גם רואה את הדגל של "הלב היהודי" משהו שמחבר אותי לנקודת ההתחלה ולבית, נותן לי תחושת בטחון.

זהו, מצאתי את המקום שלי, אני מתמקמת, מתארגנת ומתחילה לנשום שוב. מחדש. והפעם, אויר הרי ההימלאיה.

הנחיתה היתה קצת הלם. כנראה שהציפיות היו מאוד גבוהות, סיפורים מדהימים על מקום קסום, הכו בי בפנים ברגע. לא האמנתי שאני פה, שזה המקום המדהים שכולם מדברים עליו. ברגע הראשון זה נראה כמו דלהי קטנה, עם פחות אנשים, יותר ירוק ועדיין הבוץ נמצא בכל מקום וחבורות של הודים מצתגודדים סביב ריקשות וצועקים לעברנו.

הרמתי את הראש למעלה וקלטתי אי שם באופק בתוך המון ירוק, את דגל ישראל, תלוי גדול וגאה. בשניה הראשונה זה נראה לי קצת מוגזם לשים דגל ישראל כאילו לכבוש את המקום, אבל אחרי שניה ידעתי שזה המקום שאני רוצה להיות בו ברגע זה. הרי אין כמו לפגוש ישראלים כשאתה במקום זר, בלי מושג ירוק מה לעשות, איפה להיות ומה זה המקום הזה לעזאזל?!

אני מודה, לרוב אני לא בעד התגודדויות של ישראלים בחו"ל, אבל במקומות כאלו, אני מחפשת אותם, לפחות כדי להתחיל להתניע, ומביוחד כשאני פה לבד. טיפסנו בעליות תלולות (מאוד תלולות!), 7 בבוקר, הכל רדום, הנוף לא מוכר, ירוק בכל מקום ובין לבין רואים בתים שנראים ספק בתי מגורים ספק מלונות. בסוף הגענו (בלי אויר). נטע קיבלה אותנו בחיוך והזמינה אותנו פנימה. נכנסנו וגילינו מרחב גדול, מרפסת ענקית וילדים משחקים ומציירים. במבט ראשון זה נראה כמו גן ילדים, אבל לא. אלו הילדים של נטע (ארבעה ועוד אחד בבטן), כל המשפחה ביחד ב"לב היהודי" שזה בית פתוח לישראלים. לא כמו בית חב"ד, זו משפחה יהודית שמתחלפת שם בבית כל כמה חודשים, הם עושים סדנאות, מארחים ישראלים, עושים קבלת שבת ובקיצור מנסים לשמור על היהדות גם במקומות כאלו.

נטע הסבירה לנו על המקום, האנשים, האוירה והסתבר שהם נמצאים שם בסה"כ שבוע (!) ונראה כאילו הם חלק מהנוף. האם גם אני אראה וארגיש ככה עוד שבוע...? האיזור שהיינו בו נקרא בגסו, שהוא שליש ממה שכולם קוראים דרמסלה, יש גם את מקלאוד שזו העיר ומרכז העניינים ואת דרמקוט שזה האיזור השקט והקטן יותר. אייל וליטל, הזוג שהתחברתי אליהם מהטיסה, החליטו להמשיך לדרמקוט. אני החלטתי להשאר. הרגשתי שאני זקוקה לבטחון שהקרינה נטע, להאחז במשהו יציב, לשאוב קצת מהאנרגיות שלה ולהרגע. היא המשיכה לספר לי בשלווה על המקום, על המשפחה, על האנשים. הרגשתי בטוחה.

נטע הזמינה אותי לארוחת בוקר עם הילדים, כל כך שמחתי על ההזדמנות להשאר עוד קצת במקום הבטוח הזה. תוך כדי הארוחה הגיע נתנאל, בעלה. מלא מרץ ואנרגיה, חזר משיעור יוגה, שמח וטוב לב ומבטיח לילדים לקחת אותם לטיול, כי אין גשם היום.

נטע ביפרה שהגשם לא הפסיק לרדת שלושה ימים רצוף, זה היה הבוקר הראשון שהם התעוררו לשמש. "זה לכבודך" אמרה לי בחיוך. גם אני הרגשתי כך, באותו הרגע, נטע היתה השמש שלי.

הנחיתה בדלהי היתה סוג של חוויה מוזרה. אחרי דרך מאוד ארוכה הגעתי למקום הזה שכולם מדברים עליו. הודו. אחת בלילה. פגשתי זוג ישראלים במטוס וחברתי איתם יחד להתחיל את המסע, זה תמיד הרבה יותר קל מאשר לבד. רגע לפני שיצאנו מהשדה, לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי.

המוני הודים עמדו שם עם שלטים, צועקים, מזיעים, מקובצים יחד. זה הצחיק אותי. כמו ג'וקים גדולים, אחד על השני צועקים כאילו אין מחר. לקחנו מונית ונסענו למיין בזאר, המקום שכל התיירים מגיעים אליו. בדרך ספגתי את הריחות והלחות המטורפת. היה חם. שמחתי שהגענו בלילה, כי לא היה בלאגן בכבישים (זאת אומרת, היה בלאגן וצופרים ורעש, אבל הרבה הרבה פחות מאמצע היום...).

החלטתי שאני לוקחת הכל בקלות, לא אכפת לי. אני יודעת מהסיפורים, מה זה דלהי ומה קורה שם. כולם אומרים שלנחות בלדהי זה הלם תרבות. משומה לא חוויתי הלם, אולי בגלל שכל כך הכנתי את עצמי לגרוע מכל ואולי בגלל שידעתי שאני שם ללילה אחד ועוזבת.

מצאנו מלון דיי מהר, הלכנו לישון בשלוש לפנות בוקר, אחרי מקלחת חמה ומיטה נוחה. בבוקר קמתי בעשר כדי להספיק לקנות כרטיס לדרמסלה. יצאתי לרחוב עם חיוך רחב, ידעתי שזו הולכת להיות חוויה מרגשת. ואכן כך היה. עומס של אנשים, רחובות לא סלולים ובגלל המונסונים, הכל שלוליות של בוץ, סירחון, חום מטורף עם לחות לא הגיונית, ו..אנשים מחייכים. כל הזמן מחייכים. גם אני חייכתי. היה מרגש להפגש עם העולם שלהם, עם תרבות חדשה, עם כל מה שרק שמעתי עליו מסיפורים של אחרים. היה מרגש לראות את זה מקרוב, לגעת, להריח, לחוות.

הלכתי לאכול ארוחת בוקר, בדרך פגשתי אנשים, חלקם ישראלים, חלקם תיירים או הודים שניסו למכור לי דברים. ישבתי לי בבית קפה ופתחתי את המחברת, בזמן שחיכית לאוכל (שאגב מגיע אחרי ה-מון זמן. כמו בסיני..), ברקע הרדיו ניגן.... גלגל"צ. כן. זה נעים להרגיש ישראליות כשאתה לבד בחו"ל, לפחות בהתחלה. דווקא חיפשתי ישראלים, זה יותר נוח להבין מה קורה סביב כשיש אנשים שמדברים בשפה שלך.

אחרי שקניתי כרטיס, יצאתי שוב לרחוב. פגשתי את נדב (המהמם!) וטיילנו יחד. את נדב ראיתי בשדה התעופה, אבל לא דיברנו, קלטתי את החיוך המדהים שלו. פשוט הבן אדם לא מפסיק לחייך וזה מדבק! הוא היה האדם הנכון במקום הנכון. טיילנו יחד ברחובות דלהי, צחקנו כל הזמן. ספגנו ביחד את האווירה והחוויה. היה כייף. הצלחתי בעזרתו להסתכל אחרת על דברים, לא להבהל, לא לפחד, לא להגעל, פשוט לחוות, לחייך, להתרגש, לנסות. גם לי החיוך לא ירד מהפרצוף כל היום.

בארבע היה אמור להגיע האוטובוס ולקחת אותי לדרמסלה. אבל בהודו כמו בהודו, אין שום משמעות לזמן. אז מה אם קבעו איתי בארבע? חיכיתי, בסבלנות, כי חייבים סבלנות. וברבע לחמש רק הגיע הנהג, שחיכה לעוד אנשים וביחד הלכנו לכביש הראשי (דרך ארוכה), שם פגשתי שוב את נדב וגם את הזוג שהגעתי איתו. נדב נסע למנלי והזוג ביחד איתי לדרמסלה.

חיכינו שעה ארוכה על הכביש הראשי, שהפרות שם שולטות. שמחתי שיש איתי עוד אנשים שאני מכירה, כדי לא לעבור את החווויה הזו לבד. האוטובוס (שהיה אמור להיות אוטובוס תיירים מפואר) התגלה כאוטובוס סתמי, מלא באנשים שאיתם נסעתי 14 שעות (!) לדרמסלה.

הנסיעה לא היתה קלה, אבל בדרך לא חשבתי בכלל על מתי זה יגמר, הרגשתי שאני פתוחה לעולם, שאני חוויה את הודו כאן ועכשיו. לא עניין אותי מה יהיה עוד רגע, ידעתי שאני בתחילתו של מסע, שמתי את ה- MP שלי, עם המוסיקה שאני אוהבת, ונתתי לעצמי להנות  מהדרך.