במפגש בינינו חיינו את הרגע, הזמן היה קצר ולא התעכבנו על תחקיר ההיסטוריה אחד של השניה. חיינו כאן ועכשיו, איפשרנו לרגשות שלנו להוביל אותנו צעד אחר צעד, אחד לקראת השניה, בקצב שכל אחד מאיתנו יכל להכיל. מה שהיה חשוב זה אנחנו, החיבור, הקשר, ההתמזגות שלנו, באותם רגעים כל דבר אחר היה חסר משמעות אמיתית, האהבה הזינה אותנו ומילאה אותנו בכל מה שהיינו צריכים. מדי פעם עלתה שאלה לאויר, כזאת שמנסה לברר על נקודה בעבר של אחד מאיתנו, לכל שאלה כזו היתה תשובה שלא הפריעה לנו להמשיך בדרך בה בחרנו, להפריד אותנו מהעולם ולחיות את הרגעים הקצרים בזמן השאול.

גם אחרי שנפרדנו פיזית, אנחנו מנסים להמשיך לחיות את הפנטזיה הזו ולא מאפשרים לדברים ארציים להפריע לנו לחלום, לחיות, לגעת בנקודות נסתרות ולהתמזג. בדרך עושים את הצעדים לקראת מפגש אמיתי, מה שגורם לשנינו להתמודד עם מכשולים אמיתיים. אולי זה המבחן שלנו ואולי זה תהליך התעוררות שיגרום לנו לצאת מהבועה הפרטית שבנינו לעצמנו.

***

אז הוא שלח לי העתק של הדרכון שלו, ואני במקביל אוספת ומכינה את כל המסמכים שצריך כדי להגיש את הבקשה לקבלת ויזה לישראל. את טפסי הבקשה החלטתי למלא ביחד איתו, התחלתי להקריא לו את הסעיפים והוא ענה ואיית לי בזמן שאני ממלאה את המשבצות, כל סעיף בשתי שפות, אנגלית ועברית. 

שם: יעקב מוחמד (התעלמתי באלנגנטיות מה"מוחמד" וכתבתי רק "יעקב" כי חשבתי ש"מוחמד" זה לא שם טוב לקבל איתו אישור כניסה לארץ)

שם האב: עבד אל ראחמן (מוזר, חשבתי לעצמי...)

שם האם: סארינה (טוב, זה נשמע הגיוני)

וכך המשכנו הלאה, מקום מגורים, מקום לידה, תאריך לידה, סטטוס, מקצוע וכו', אני שואלת והוא משיב על כל שאלה בחיוך, בין לבין משחיל מילות חיבה ומספר לי כמה הוא אוהב אותי ומתגעגע בטירוף. אני ממשיכה למלא את הטופס... דת? אני שואלת והוא עונה בחיוך "מוסלמי", באותה השניה הפסקתי לנשום, הרגשתי איך הדם עוזב לי את הגוף "מיי לאב?" הוא קורא לי מהצד השני של הגלובוס "כן" אני משיבה בהיסוס "את בסדר?" "כן, כן, הכל בסדר" מנסה להבין מה קורה לי.

"את ידעת שאני מוסלמי, אהובתי"

"לא, לא ידעתי..."

"את יודעת, זה לא כמו המוסלמים באיראן.."

"כן, כן, אני יודעת, סתם הופתעתי, זה הכל. הכל בסדר יקירי"

"את בטוחה?"

"כן, כן. בטוחה"

המשכנו למלא את הטופס ואני ניסיתי לחזור לעצמי, אבל לא הצלחתי.."

סגרנו את השיחה עם הבטחה שנדבר בהקדם, והוא שוב סיפר לי כמה הוא אוהב אותי ומתגעגע "גם אני אוהבת אותך" אמרתי ולא בטוחה שהאמנתי לעצמי באותו הרגע.

הנחתי את הטלפון, ישבתי מול הטופס והמבט היה תקוע על משבצת אחת "דת: מוסלמי". המשכתי לבהות בטופס דקות ארוכות, לא ידעתי איך לעכל את זה, לא הבנתי מה לעשות עם זה, המוח היה ריק. לא הצלחתי לחשוב, לא הצלחתי להרגיש, לא הצלחתי להתמודד.

וכל מה שעבר לי בראש הוא איך מכל הגברים בעולם התאהבתי בהודי? ואיך מכל ההודים בעולם דווקא מוסלמי?

"עובדה: בהודו חיים 81% הינדים ו- 13% מוסלמים והשאר דתות שונות", אז אומנם 13% מתוך יותר ממליארד הודים, זה לא מעט ובכל זאת, בכשרון רב החלטתי לבחור באחד מתוך ה- 13% - מישהו אמר סטיית תקן?

הזכרתי לעצמי שזה יעקב, אותו יעקב, האיש שהתאהבתי בו, האיש שאוהב אותי, האיש שרוצה לבוא לישראל ולחיות איתי, להביא איתי ילדים... "ילדים!" אמרתי לעצמי ואז נזכרתי שבאיסלאם, דת הילד נקבעת לפני האבא וביהדות הדת נקבעת לפי האמא, מה יקרה לילדים שלנו? עוד לפני שנביא אותם לעולם הם יהיו מתוסבכים? אני באמת רוצה לחיות עם מוסלמי? שהילדים שלי יגדלו כמוסלמים? או כיהודים מעורבבים עם מוסלמים? ועוד בישראל? מי היה מאמין שהסיפור המורכב שלנו יקבל טוויסט ויהפוך אותו מורכב הרבה יותר?!

שרון אומרת שהטוויסט הזה לא הופך את הסיפור שלנו למורכב יותר, הוא פשוט מפשט אותו "פרט המידע הזה יעזור לך יותר לקבל החלטה" היא אמרה ואני חשבתי שיש משהו במה שהיא אומרת, אולי זה הופיע פתאום כדי לעזור לי. ואז חשבתי, יכול להיות שאני כל כך תמימה? איך לא שאלתי אותו? איך לא דיברנו על זה? למרות שהיו סימנים, לא ייחסתי להם חשיבות, הייתי שקועה באהבה שלנו. גם כשהוא אמר לי בטלפון כמה פעמים "אינשאללה" על דברים ששאלתי, זה הצחיק אותי. וכששאלתי אותו למה הוא אומר את זה, הוא ענה "ככה אומרים אצלנו" ועדיין, האסימון לא נפל, אפילו לשבריר שניה לא חשבתי לכיוון. מי שאמר שהאהבה עיוורת, כנראה שהתכוון בדיוק לזה.

***

בימים האחרונים יש לי מחשבות על איך התרבות שלנו, המקום בו אנו חיים, המהות שלנו, משרישים בנו סטיגמות, מחלקים תוויות שאנחנו מדביקים לאנשים ולא בגלל מי שהם אלא בעיקר בגלל מה שהם מייצגים עבורנו, במה הם מאמינים, מה הדעות שלהם, המראה שלהם, כל כך הרבה תוויות בלי הבנה אמיתית שבסופו של דבר, בשורה הכי תחתונה, זה מפגש של שני אנשים, בסה"כ שני אנשים שאולי בזום אאוט הם יכולים לראות את כל התוויות שמודבקות על האדם שעומד מולם, אבל אם הם מתקרבים ומסתכלים לו בעיניים, הם יכולים למצוא דברים אחרים לחלוטין.

מה יקרה איתנו? זה עוד מוקדם לדעת, החלטתי לתת לחיים להוביל אותי ולהיות מספיק פתוחה כדי לקבל את מה יזדמן לחיי בתהליך הזה. לא לקבל החלטות גורליות כרגע, לראות מה יוליד יום. אומרים שהכל לטובה, האם זה אומר שיהיה טוב? אינשאללה.

"אני מתערב איתך על 20 דולר שאני מצליח לנשק אותך בלי לגעת לך בשפתיים" אמר כשהם עומדים צמוד בבר הומה אנשים, שניהם שיכורים קלות והמתח המיני נבנה במהירות. היא מופתעת וסקרנית, "בלי לגעת לי בשפתיים?" שאלה ולא הצליחה להבין איך. "בלי!" הוא ענה בבטחון, שלף שטר של 20 דולר והגיש לה אותו. "אוקי" אמרה בסקרנות, ואז הוא התקרב אליה יותר והצמיד את השפתיים שלו על שלה, היא התמסר, ואז הביטה בו במבט של 'עבדת עליי' והוא ישר ענה בחיוך מרוצה "היה שווה כל סנט".

סצינה קצרה מתוך סרט שראיתי אתמול, ולמה אני מספרת לכם על זה? כי חשבתי לעצמי האם באמת אפשר להתנשק בלי לגעת בשפתיים? האם אפשר לעשות סקס בלי לגעת בגוף? האם אפשר להרגיש משהו פיזי בלי לגעת באמת? כנראה שכן (ולא בהתערבות תכמנית), המוח שלנו מאפשר לנו להיות בכל מקום, להרגיש כל דבר, להתחבר, רק בכח החשיבה. עם הריכוז הנכון, עם הדמיון המפותח, ועם רצון ממש חזק - זה אפשרי. הכל אפשרי.

תהליכים שלמים בנויים על כח המחשבה, יש שיקראו לזה מדיטציה, יש שיקראו לזה דמיון, זה לא משנה, העיקר שאנחנו מצליחים להרגיש באמת, למרות שזה 'בכאילו'.

שיחת טלפון ספונטנית היום, וככה במרחק של אלפי קילומטרים הצלחנו להרגיש אחד את השניה, לגעת, להתרגש, לגמור.

מסתבר שהודו לא כל כך רחוקה אחרי הכל..

דלתות מסתובבות (אם האהבה היתה בוחרת בי)

היא הרימה את הראש וראתה את השלט הגדול "בית של אהבה" היה כתוב שם באותיות גדולות באנגלית ומתחתיהן המשפט "כאן האהבה נמצאת גם בפרטים הקטנים", חייכה לעצמה והרגישה שכנראה מצאה את המקום הנכון ביותר עבורה, רגע לפני שהתייאשה לגמרי, אחרי בוקר ארוך של חיפושים, עם תיק על גבה שהפך כבד יותר ויותר בכל דקה שחלפה. היא נכנסה פנימה "Good morning, do you have rooms?" שאלה את האשה שהיתה שם, שנראתה עסוקה בעבודת ניירת. היא הרימה אליה את המבט וחייכה חיוך רחב, החיוך הכי קורן שראתה מאז שהגיעה להודו "בוודאי שיש לנו, ויש לי גם חדר בדיוק בשבילך" ענתה בעברית רהוטה "קודם כל תורידי את התיק הענק הזה מעלייך" חייכה וניגשה למקרר, שלפה משם בקבוק מים קרים והגישה לה. "תשתי, נראה שעברת דרך ארוכה, תחזירי לעצמך את הנשימה לאט, שבי, אין לאן למהר, החדר שלך מחכה לך".

היא ישר הרגישה בבית, קבלת הפנים לא השאירה בה ספק, זה המקום שחיפשה, האנרגיות בו התאימו לה בול והאשה המדהימה הזו נתנה לה להרגיש שייכת, מענין מה הסיפור שלה, חשבה לעצמה. "אני גרה פה כבר כמה שנים" ענתה, כאילו שמעה את המחשבות שלה "מנהלת את חיי בעיקר פה, אבל נמצאת על הקו הודו-ישראל. השנה לא אסע לישראל בגלל ההריון, אבל המשפחה שלי תגיע לקראת הלידה שזה גם סוג של להיות בישראל", אמרה וליטפה את הבטן. היא נראתה מאושרת, הלוק שלה היה מעורב, שילוב של הודית וישראלית, עיניים גדולות וביניהן טיקה צבעונית, חיוך רחב של שפתיים בשרניות, שיער ארוך מתולתל, מתהלכת בשמלה קייצית ארוכה שמחמיאה לבטן ההריונית שלה, יחפה, שלוש טבעות כסף מקשטות את בהונות רגליה וצמידים מרשרשים חרישית בשני הקרסולים שלה, ההליכה שלה נראתה יותר ריחוף מהליכה, היה בה משהו מלאכי.

"בואי אני אראה לך את החדר שלך" אמרה וקטעה לה את המחשבות. הן עלו במעלה המדרגות לקומה השניה, המסדרונות נראו נקיים "יש לנו מקרר בכל קומה, מלא כל טוב, אפשר בכל שעה ביממה לפתוח אותו ולקחת מה שבא לך, צריך רק לרשום במחברת מה לקחת ואת מספר החדר שלך, בסוף אנחנו עושים את החישוב, תרגישי חופשי". "איזה רעיון גאוני! ממש כמו בבית, זה יכול לפתור את בעיית המאנצ'יס שלי באמצע הלילה" חייכה. "זה אכן פותר את בעיית המאנצ'יס של כולם כאן" אמרה בחיוך. "תגידי, כמה חדרים יש לכם פה?" שאלה "12 חדרים, 6 בכל קומה והקומה השלישית זה גג, שם ממוקמת המסעדה שלנו". "יש כאן גם מסעדה?! זהו, מצאתי את גן עדן! את מנהלת גם את המסעדה?". שאלה בהערצה "לא לא, את המסעדה מנהל בעלי, אני מנהלת את הגסטהאוס, ככה כל אחד מאיתנו אחראי למה שקרוב לו ללב. זה חוסך הרבה מריבות". "טוב, נשמע הגיוני" חייכה ומרגע לרגע הבינה שזה המקום, בדיוק המקום.

החדר היה החדר הכי יפה שהיא ראתה מאז שהגיעה להודו. "אני מאוד מאמינה בצבעים" אמרה האישה, על הקיר הלבן היו עיטורים צבעוניים שצויירו בעדינות ובאהבה, היא הסתכלה על המיטה בפליאה, המצעים היו בגוונים של כתום וירוק, ואז כאילו שוב קראה האישה את מחשבותיה ואמרה: "איפה כתוב שמצעים צריכים להיות לבנים? לבן תמיד מזכיר לי בית חולים, אצלנו אין מצעים לבנים, גם המגבות לא לבנות, הכל כאן בשילוב של צבעים, שיהיה שמח!". החדר אכן היה שמח, נעים, רגוע, נקי, נתן תחושה שהאהבה כאן היא באמת בפרטים הקטנים. ביציאה למרפסת היה תלוי פעמון רוח שהשמיע ניגון עדין, הנוף מהמרפסת היה עוצר נשימה, משקיף לעמק ירוק וסביבו הרים שנגעו בעננים. היא כבר דמיינה איך היא מבלה את השעות במרפסת, מול הנוף האילם. כותבת, קוראת, מתחברת לעצמה ומצליחה להשאיר את הסיפור שלה מאחור. "טוב, אני לוקחת" אמרה בהחלטיות. "ברור שאת לוקחת, אמרתי לך שזה החדר שלך, הוא חיכה לך", "כן, גם אני מרגישה ככה. תודה".

"טוב, בואי נרד למטה, נסדיר את ענייני הניירת, נמצא מישהו שיעלה לך את התיק לחדר ואחר כך תוכלי לעלות לארוחת בוקר ועל הדרך לפגוש גם חברים חדשים, המשפחה החדשה שלך, כל מי שגר פה נכנס למשפחה. קשה להסביר את זה, אבל את תראי את זה קורה גם לך". זה בדיוק מה שהיא חיפשה, מקום שיכיל אותה וייתן לה תחושה של בית. הן ירדו למטה והיא הרגישה הקלה, אחרי בוקר קשה הגיעה למקום עליו חלמה כשיצאה מהארץ, למסע הפרטי שלה. 

הסיפור של האישה הזו סיקרן אותה, רצתה לדעת עליה הכל ובעודה חושבת איך תשב איתה ותשאל את כל השאלות, שמעה צחוק של ילדים. במדרגות ירד גבר מרשים, נראה גם הוא שילוב של הודי וישראלי, עם ילד אחד בזרועותיו וילדה קטנה שדילגה לצידו במדרגות מטה. "אמא, בוקר טוב!" צעקה הילדה לקראת האישה, בעברית "בוקר טוב אהובתי, מה שלומך הבוקר?" שאלה כשהיא מתקדמת לקראתה לחיבוק ארוך "בסדר גמור, אבא הכין לי ארוחת בוקר טעימה, אכלתי הכל. אמא אני אוהבת אותך" אמרה הילדה וחיבקה חזק את אמה בזרועות הקטנות שלה, היא נראתה בת שלוש בערך "גם אני אוהבת אותך גאיה שלי".

"Good morning my love" אמר הגבר בחיוך רחב והיא תהתה אם הימים פה יהפכו גם את החיוך שלה למשהו כל כך קורן "Good morning my lover" השיבה לו האישה בחיוך והפריחה לעברו נשיקה באויר "אני אוהב אותך" אמר לה בהודית והיא ענתה לו בעברית "גם אני אוהבת אותך".

"תכירי, אלו שני הזאטוטים הקטנים שלי, גאיה ואלון וזה בעלי, יעקב" הוא הושיט את ידו לעברה בלבביות "Nice to meet you, נעים מאוד" אמר בעברית עם מבטא מוזר, הוא כנראה לא ישראלי חשבה, חייכה ולחצה את ידו "נעים מאוד גם לי, אני לילך".

דלתות מסתובבות (איך אני בוחרת באהבה)

אוגוסט 2008: אהבה שהוצתה אי שם בהודו הרחוקה, מנסה לעשות את צעדיה לכיוון ישראל. האם האהבה הזו תוכל לחיות מעבר לגבולות הולדתה? האם היא אמיתית או שמא אשליה? מנסים בצעדים קטנים להחיות אותה, להנשים אותה, לגרום לה לחיות ולגדול. אני בוחרת באהבה, עכשיו נשאר רק לחכות ולראות אם האהבה הזו תבחר בי.

(ובעודי כותבת שורות אלו, הגיע אליי מייל ממנו, עם צילום של הדרכון שלו! מתרגשת ומתחילה בצעדים להביא אותו אליי)

דלתות מסתובבות זה פרויקט שחי פה בישראבלוג לפני שנתיים בערך, בו כל אחד סיפר סיפור, על איך החיים שלו היו נראים בעוד כמה שנים, אחרי שעשה בחירה אחרת ממה שעשה בפועל. מה היה קורה אם..? וזה הסיפור שלי, אולי כך החיים שלי ייראו אם אבחר באהבה והאהבה תבחר בי.

אז התאהבתי בגבר זר, שלא גר בארץ , שלא היה פה מעולם. הוא מנהל את חייו אי שם בהודו הרחוקה. התאהבנו. עכשיו הוא רוצה לבוא לארץ, ולו בשביל שיחד נבחן את הזוגיות הזאת, האהבה הזו, ניתן לה קצת יותר זמן לחיות כדי להבין אם זה נכון לנו. אם אנחנו רוצים. ואם כן, אז איפה נתמקם על הגלובוס. החלטות גדולות וחשובות, ממתינות לתשובות. הלוואי ויכולנו לקבל את ההחלטות האלו עכשיו, היום, עוד מעט. הלוואי והיינו יכולים להתקדם בחיים שאנחנו בוחרים, בקצב שלנו ולא בקצב שמדינת ישראל מחליטה להכתיב לנו.

כן, הוא רוצה לבוא ובהקדם, מבחינתו כבר בספטמבר להיות כאן איתי, אבל... מסתבר שזה לא כל כך פשוט להגיע למדינתנו הקטנטונת (כל כך קטנה ביחס להודו הענקית). אז בשביל שהאיש שאני אוהבת, יקבל ויזת תייר (מקסימום שלושה חודשים כי הם לא נותנים יותר בהתחלה), אנחנו צריכים לעבור את שבעת מדורי הגיהנום. זה מתחיל מזה שכדי לקבל את הוויזה הזו, אני צריכה "לבקש" אותו, שתהיה לו כתובת בארץ ומישהו שיהיה אחראי עליו. חשבתי, מה הבעיה? אני אשלח מכתב לשגרירות, הוא יגיש בקשה לוויזה ונגמר הסיפור. אז זהו, שלא.

משרד הפנים מקשה על תיירים מחו"ל לקבל ויזה לארץ. מאוד מקשים. דבר ראשון הוא צריך לשלוח אליי צילום של הדרכון שלו (של כל הדרכון שלו, כולל הדפים הריקים בדרכון) + תמונה עדכנית. אני צריכה לגשת למשרד הפנים עם מה שהוא שלח וגם:

* הצהרה שאני בת זוג שלו ושאנחנו מכירים

* פירוט שיחות שלנו (כדי לוודא שאנחנו מכירים באמת)

* תמונות שלנו יחד (כן, אנחנו מכירים)

* הצהרה של מישהו מהמשפחה שלי או מהחברים שלי, שיודעים שאנחנו ביחד ומכירים

* אישור שלי שהוא לא יעבוד פה

* אישור שלי שאני אחראית שהוא ייצא מהארץ עם תום הוויזה שלו

* וכמובן, הצהרה שאני אחראית עליו וכל דבר שהוא עושה בארץ, יכולים לפנות אליי (ספונסרית שלו)

* ואיך אפשר בלי כסף - 75 ש"ח

ואם כל זה לא מספיק, אני גם צריכה לעבור שני ראיונות ואולי בסוף כל התהליך אקבל אישור חוקי. ואז.. אני אמורה לשלוח אליו את האישור בדואר אקספרס (נאמר DHL) עם כל החותמות והאישורים של משרד הפנים. הוא צריך לגשת עם זה לשגרירות ישראל בהודו ולהגיש בקשה לוויזה. אם יאשרו לו את זה, יש סיכוי שנפגש מתישהו בקרוב.

כן כן, כל זה בשביל לקבל ויזת תייר של שלושה חודשים, שאני, בשביל לנסוע להודו, פשוט ניגשתי למשרד הנסיעות, מילאתי טופס, שלחתי את הדרכון ותוך כמה ימים קיבלתי ויזה. הגיוני. אז למה כדי להכנס לארץ דברים לא נעשים בהגיון? למה להקשות? זה לא תהליך של חתונה, או גיור, או מישהו שבא לעבוד פה ולגור באופן קבוע, עוד לא הגענו לשלב הזה (ואני לא רוצה לחשוב מה יידרשו מאיתנו אם נגיע..). הוא בסה"כ רוצה לבוא לפה לכמה שבועות, לבדוק, להרגיש, להחליט, זה הכל.

אני רק מקווה להיות מספיק חזקה כדי להצליח להביא אותו אליי. תחזיקו אצבעות.

אהבה. מה הייתם מוכנים לעשות בשביל אהבה? בשביל למצוא אהבה, בשביל שאהבה תהיה חלק מהחיים שלכם? מה אתם מוכנים לעשות בשביל זה? ונאמר שעשיתם הכל ומצאתם אותה, את אותה האהבה הזו שמחייה אותנו מבפנים, שהופכת את החיים שלנו למשהו יותר שמח, אולי יותר קל, יותר מלא. אז מצאתם אותה, מה הייתם עושים כדי לשמר אותה? כדי להחזיק אותה בתוך החיים שלכם? כדי לגרום לה להמשיך ולמלא אתכם, להחיות אתכם.

ואם כולם סביב היו אומרים לכם שזה בלתי אפשרי? שזו סתם אשליה? שאין לאהבה הזו סיכוי לחיות. הייתם מוותרים? הייתם מקשיבים להם? הייתם עוזבים וממשיכים הלאה בחיפושים, אחר אהבה אחרת, חדשה?

ככה בלי לשים לב, אנחנו מעבירים את חיינו בחיפוש אחר האהבה, או בתיחזוק שוטף שלה בחיים שלנו. לפעמים אנחנו מוצאים אותה, לפעמים היא נגמרת, לפעמים זו היתה סתם אשליה ולפעמים היא נשארת לתמיד. כל החיים, כל הזמן, מחפשים אהבה. בכל מקום, בכל הזדמנות, אהבה.

אז מצאתי אותה, אחרי שנים של חיפושים מצאתי אותה, במקום הכי לא צפוי בעולם, את האהבה הזו שכולם מדברים עליה. כזאת שעושה אותי שמחה, שמתחברת למקומות הכי עמוקים בבפנים של הבטן, עמוק שמה, בחיבור אמיתי ונכון. מרחק של אלפי קילומטרים מפרידים בינינו, הבדלי תרבויות, הפרשים שונים ומשונים ועוד לא מעט מכשולים בדרך הזו ובכל זאת - אהבה.

יש מי שאומר שאהבה מנצחת הכל, את כל המכשולים, את כל הדיעות הקדומות, את כל מה שמפריע לה לחיות בשלום. האם אני מספיק חזקה כדי לגרום לאהבה הזו לנצח? לדלג מעל המכשולים הרבים? האם אני באמת רוצה? האם זה נכון עבורי? האם זו באמת האהבה לה חיכיתי כל חיי?

אין לי תשובות חד משמעיות, שום תשובה שעולה אינה ברורה לחלוטין, אין פה שחור ולבן (בעצם יש, זה מתורגם לצבע עור..). מה שאני יודעת הוא רק מה שאני מרגישה ועם זה אי אפשר להתווכח. אף אחד לא יכול להתווכח עם מה שאני מרגישה, עם מה שהוא מרגיש כלפיי. אף אחד.

אני אוהבת, אני נאהבת (כמו שלא הייתי כבר שנים), אני רוצה להיות איתו, אני מרגישה שאני חיה כשאני איתו, הוא מצית בי משהו שכבר מזמן שכחתי איך הוא מרגיש. הוא מרגש אותי. אני אוהבת אותו.

מה, לוותר על זה?

אז אומרים שזה חסר סיכוי, שזה לא אמיתי, שזה לא יעמוד במבחן הזמן והמרחק הגיאוגרפי, שזו אשליה, שזו סתם חוויה שחיה במקום מסוים בעולם, במצב מסוים, בתוך בועה, ואם היא תצא משם היא תמות. אז אומרים. להקשיב להם? משתדלת שלא, הולכת כרגיל עם האמת שלי, עם האינסטינקטים שלי, כמו תמיד לפי מה שהבטן שלי אומרת.

יכול להיות שמה שהם אומרים זה נכון, ויכול להיות שלא. אלו דברים שיצטרכו לעמוד במבחן הזמן והמציאות של שנינו, בינתיים שומדבר לא קל (למרות שאייל תמיד אומר שקושי זה ענין של תפיסה.. הרי שומדבר לא קשה באמת, אלא אם אנחנו תופסים אותו ככזה. אני צריכה לזכור את זה בדרך שאני מתכננת ללכת בתקופה הקרובה).

האם זה המבחן שלי? שלנו? האם זה מה שאנחנו צריכים לעבור כדי להיות ביחד? האם זה מה שיחזק את הקשר שלנו או יפורר אותו? והאם בסוף, כשנצליח לעבור ביחד את כל המשוכות, האהבה שלנו תפרח? יש הבטחה כזאת? מי יכול לענות על כל השאלות האלו באמת? מי יספר לי אם הדרך שלי היא הנכונה? אם בסוף אצליח ליהנות מהאהבה הזאת? האם היא אמיתית?

כנראה שרק אני.

יוצאת לדרך. בהצלחה!

אז הוא לא הגיע באותו הלילה וגם לא הופיע במשך כל היום למחרת. סגרתי את כל העניינים שלי, נפרדתי מכולם, לקחתי את התרמיל על הגב ונסעתי אליו לחנות. הוא לא היה שם, אז החלטתי לחכות לו. מכיוון שלא התחשק לי להסתובב עוד, ישבתי מחוץ לחנות, נהניתי מהשמש שהגיעה סופסוף לבקר ושוחחתי עם שני העובדים שלו בניחותא (והם, שלא ידעו לאן הוא נעלם, כל הזמן קיוו בשבילו שהוא יגיע לפני שאסע).

חיכיתי כמעט שעתיים, אבל הוא לא הגיע. בחמש החלטתי פשוט ללכת, השארתי לו פתק עם כל הפרטים שלי, נפרדתי ממנו ויצאתי לדרך, לא לפני שאמרתי לעובדים שלו שאם הוא יגיע בשעה הקרובה, שיבוא להגיד לי שלום, האוטובוס אמור לצאת בשש.

עד הדקה האחרונה עוד הסתכלתי החוצה מחלון האוטובוס, דמיינתי אותו רץ לכיוון, ממהר לבוא להגיד לי שלום, אבל הוא לא הופיע, האוטובוס התחיל לנסוע ואני המשכתי להסתכל מהחלון בציפייה, אולי הוא בכל זאת יגיע.. אבל לא.

לא יודעת מה גרם לו להעלם ככה פתאום, רגע לפני שאני הולכת, זה מתחבר לי הביטול של הרגע האחרון של הנסיעה לדלהי, יש לי תחושה שהוא נלחץ, אחרי הכל, לבלות רק הוא ואני, בלי שום הפרעות רקע, תודו, יש בזה משהו מלחיץ קצת אבל מצד שני זה היה אמור להיות המבחן שלנו, איך אנחנו מתמודדים עם הזוגיות הזו, רק הוא ואני - הוא השתפן. נראה לי שגם ההעלמות שלו מתקשרת לזה. זוכרת כמה פעמים הוא ביקש ממני שלא אפגע בו, שהלב שלו אצלי וקשה לחשוב על העובדה שאני אסע ואשכח אותו "אל תשכחי אותי!" הוא חזר ואמר בכל הזדמנות ואני תמיד עניתי "בחיים אני לא אשכח אותך!" וזה נכון, אני לא אשכח אותו אף פעם, אבל האם אזכור אותו כדי להיות איתו, כדי לעשות את המאמץ להיות איתו, או אזכור אותו כזכרון מתוק מהודו?

אני לא עצובה, רק קצת מאוכזבת, בעיקר מהעובדה שהוא בחר להעלם ולא להתמודד עם הפרידה שלנו, אבל גם בגלל שלא הספקתי להפרד ממנו באמת. אני מרגישה צורך לסגור את המעגל הזה, לפני שאני מתקדמת הלאה. בהתסכלות לאחור, נראה שהוא עבר תהליך התפרדות ממני כמה ימים לפני המועד האמיתי, כל ההתנהגות המוזרה שלו בימים האחרונים, כולל הביטול של הטיול שלנו לדלהי, מראה שהוא נפרד. אם כדי להגן על עצמו, על הלב והרגשות שלו, ואם אולי זו הדרך שלו להתמודד. פשוט חבל לי שלא הספקנו להפרד באמת, שהוא לא שיתף אותי בפרידה הזו.

אני יושבת פה בדלהי ומתגעגעת אליו, לא מצטערת שהוא לא בא איתי לפה, רק מצטערת שלא הספקתי להפרד, להגיד תודה על הזמן שלנו יחד ובעיקר תודה על זה שהוא אהב אותי ועשה אותי שמחה.

משהו בבטן אמר לי שעד שלא יהיו לי כרטיסים ביד לדלהי, שם דבר לא בטוח. דיברתי על הנסיעה לדלהי לא מעט בשבוע האחרון, ולו רק כדי להפריח את תחושות הבטן הזו. "בוא נקנה כרטיסים" הצקתי כל יום והוא בכל פעם אמר "אל תדאגי, נקנה כרטיסים, אין מה למהר". אתמול, 24 שעות לפני הנסיעה, הוא הודיע לי שצץ משהו בעסק שלו שלא מאפשר לו לבוא איתי לדלהי. לא הייתי מופתעת, התאכזבתי, חשבתי שתחושת הבטן שלי מהתלת בי, אבל לא.

החלטתי לא לתת לזה לקלקל לי את היום האחרון שלי פה, קיבלתי את זה בהשלמה, הרי זה לא משנה אם אתבאס או לא, ההחלטה כבר נעשתה אז למה להרוס לעצמי את הזמן שנותר? רוצה לצאת מפה עם טעם טוב וזכרון מתוק, בלי כעס ותסכולים.

בערב הלכנו יחד לקבלת שבת, היה קסום! הגענו מוקדם ויעקב שיחק עם הילדים, זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו עם ילדים, הם מתים עליו, למרות שהם לא מבינים את השפה, אחד של השני, נוצרה ביניהם כימיה מדהימה. נכנסנו לקבלת שבת, הוא היה מוקסם, היה באמת ערב מיוחד, אני מאוד אוהבת את האווירה הזו ותוך חשבתי לעצמי שאני רוצה לחפש מקום כזה בתל אביב, שאפשר לעשות בו קבלת שבת בחברותא. בטוחה שיש כזה. אחרי התפילה הוא הלך לסגור את החנות, עם הבטחה לחזור אחר כך אלי לחדר, אחרי הכל זה הלילה האחרון שלנו יחד.

בארוחה היינו בערך 50 איש, ישבתי עם שראדה יקירתי, דיברנו, צחקנו, יש בינינו קשר מעולה. התחברנו בקליק וזה מסוג החיבורים שאני הכי אוהבת, בטח עוד נפגש בארץ. לפני סוף הארוחה הלכתי כדי לפגוש את יעקב ולהספיק לארוז. לצערי לא הספקתי לומר שלום לנטע ולילדים, אולי אעשה זאת היום.

מיהרתי לחדר והתחלתי לארוז, קבלת השבת וכל האוירה הקסומה מילאו אותי באנרגיה מדהימה, הרגשתי קלה, שלמה, שמחה, אני מרגישה שאני עוזבת כאן בדיוק בזמן, רגע לפני שנמאס, רגע לפני שהכל מתפורר.

יעקב לא הגיע. אני באמת לא מצליחה להבין אותו, מצד אחד הוא רוצה אותי בטירוף, הוא מאוהב וכשאנחנו ביחד זה כל העולם. מצד שני, אני מרגישה שהוא לא מתאמץ יותר מדי כדי להיות איתי. פאקינג לילה אחרון שלנו יחד, זמן אחרון שלנו להיות רק אני והוא לבד בלי אף אחד מסביב, והוא פשוט לא מגיע.. מה זה אומר? לא יודעת והאמת קיבלתי החלטה לא להתעסק עם זה, מה זה כבר משנה? היום אני נוסעת ומי יודע מתי נפגש שוב, אם בכלל? בשביל מה להשקיע בזה אנרגיות? אני אנסה היום ליהנות מהרגע, בלי סצינות מיותרות, בלי לנסות להבין, בלי שיחות כבדות, בלי כעס, בלי עצבים, פשוט להיות ולנסות לצאת מפה עם חיוך גדול.

דברים אחרונים נכנסים לתוך התרמיל הבוקר, וברקע אוהדי שר על האשה של חייו, וזו הפעם הראשונה שהמילים של השיר המדהים הזה, מתחברות לי לסיפור אמיתי, למציאות שלי.

האישה של חייו עומדת ללכת
האישה של חייו אומרת שלום
האישה שאהב, שעליו היא נתמכת
תעלם מחייו, תשאר כחלום

למרות שידע שהיא לא מאוהבת
למרות שנתן את לבו לחינם
הוא הלך וקנה לה כרטיס לרכבת, שתיסע
העיקר שתהיה במקום שהיא רוצה

האישה של חייו עומדת ללכת
האישה של חייו אומרת שלום

(מילים: אוהדי חיטמן)

כבר עשיתי צ'ק אאוט, עכשיו נותר לי רק לשרוף את השעות עד 6 בערב, לא כל כך בא לי לבלות את היום אתו בחנות, אבל נראה איך יתגלגל לו היום. מה שחשוב בוא שאני מסתובבת עם תחושה של שלמות. שלמה עם עצמי, עם ההתנהלות שלי, עם מי שאני, עם מה שנתתי לעצמי לחוות, עם סגירת החופשה שלי היום כאן, עם לנסוע לדלהי לבד, ובכלל עם הנסיעה הזו להודו. עם הכל. פשוט שלמה. 

"את יודעת מה?"

"מה?"

"אני אוהב אותך!"

הוא הסתכל לי בעיניים ואני יודעת שהוא התכוון לכל מילה. חייכתי אליו חיוך רחב. "באמת?"

"באמת ובתמים"

יש לנו שיחות טובות, מאוד פתוחות, במיוחד בלילה כשרק הוא ואני לבד, בלי רעשי רקע. בלי הטרדות מהעסק שלו, בלי חברים ואנשים מסביב, רק הוא ואני נטו. מסתבר שבתרבות ההודית לא מקובל להפגין אהבה בפרהסיה, אפילו זוג נשוי יכול מקסימום ללכת יד ביד ברחוב (וזאת בתנאי שלאשה יש סימן על המצח שהיא נשואה..). אז נכון, לא כולם פועלים לפי מה שמקובל, אבל יעקב - כן. במיוחד כאן, כשכולם מכירים אותו "זה ענין של כבוד" הוא מסביר.

אז מדי פעם אנחנו מגניבים נשיקה, ככה כשאף אחד לא רואה, זה מצחיק, יש בזה משהו מרגש, כאילו לעשות משהו שאסור. מצד שני זה קצת מבאס שאי אפשר ללכת ברחוב ולהחזיק ידיים. "כולם כאן יודעים שאנחנו ביחד" הוא אומר "אבל יש פה את הענין הזה של הכבוד, את מבינה? אם היינו במקום אחר זה היה אחרת, הייתי מרשה לעצמי יותר. כשנהיה בדלהי את תראי, זה יהיה אחרת, מבטיח".

כן, יש תכנון שהוא יבוא איתי לדלהי ונמשיך להיות ביחד עד הטיסה. החלטנו שנצא מכאן בשבת בערב, ניקח את האוטובוס של שש בערב ונגיע איתו לדלהי בראשון בבוקר. נבלה בדלהי יומיים שלמים (בתכנון להגיע לטאג' מאהל!!! זה מאוד מרגש אותי, אני מתה להיות שם), ובשלישי לפנות בוקר, חוזרה. כל כך מהר ועם זאת כל כך הרבה דברים קרו.

"אולי תשארי עוד קצת?"

"הלוואי ויכולתי..."

"תשארי ואז נסע מפה, אני אקי אותך למקומות אחרים, כך שנהיה לבד, רק את ואני, שנוכל לעשות מה שאנחנו רוצים מבלי להתחשב באף אחד, כמו פה. תשארי!"

"אתה יודע מה? אני אנסה לבדוק את זה מחר, זה בעיקר תלוי בעבודה שלי. אני אדבר מחר עם הבוסית שלי, מבטיחה"

"מעולה, אחרת תצטרכי לארוז אותי בתיק שלך ולקחת אותי איתך לישראל.."

נזכרתי בשיחה שהיתה לנו אתמול, על זה שכבר מזמן עברנו את הגיל של לחיות מיום ליום, אנחנו כבר בשלב של ההתיישבות, משפחה, משהו יציב. הוא סיפר על חבר שלו שהתחתן עם ישראלית, הם גרים כאן. וכבר הפליג בפנטזיה שאני אשאר פה ונפתח ביחד מסעדה ישראלית. זה הצחיק אותי.

סיפרתי לו שאני רוצה להביא ילד, זה לא הפחיד אותו בכלל, גם הוא חושב על זה, אמר שהיה עושה איתי ילד בלי לחשוב פעמיים...

ככל שאני מכירה אותו יותר ואת התרבות פה, נראה שהיה לי רושם מוטעה (בעיקר בגלל התקרית שהיתה לנו אז) הוא לא פלרטטן בכלל וממש לא מהטיפוסים שמתרועעים עם תיירות כמשהו שבשגרה. הוא מחפש משהו אמיתי, כזה שחייב שהרגיש באמת ולא סתם להיות עם מישהי. וככה כמו כל דבר אצלו, הכל בא לו מהלב.

"את יודעת מה?"

"מה?"

"אני אוהב אותך!"

שמחתי לראות אותו, למרות הכל, הוא נכנס פנימה ובלי מילים התחברנו לחיבוק ארוך. עמדנו ככה אולי עשר דקות, רק מרגישים אחד את השניה, בלי לדבר. כל הכעס, התסכול, האכזבה, העצבים, הכל התפוגג בתוך החיבוק הזה, אחר כך היה יותר קל, דיברנו על הכל. הכי פתוח, הכי מקבל, הכי נעים.

כל מה שקרה ים לפני, היה משחק של אגו גברי הודי, שמסתבר שהוא הרבה יותר גרוע מהאגו הגברי הישראלי, יותר פרמיטיבי. הבנתי למה הוא התנהג כך (לא קיבלתי את זה אבל הבנתי). הוא סיפר לי הכל, החל מהשניה הראשונה שראה אותי, מה הרגיש, מה חשב, מה רצה, כל מה שעבר לא בראש ובנשמה ואני סיפרתי את הצד שלי באותן הסיטואציות ומעבר להן. היתה שיחה כייפית, צחקנו הרבה, צעקנו קצת (עם חיוך), התחבקנו המון, נגענו בגוף ובעיקר בנשמה.

תוך כדי שיחה, שנינו הבנו שיש פה איזושהי התערבות קארמתית, כל החיבור הזה בינינו לא קרה סתם, התגלגלות הקשר, ההתפתחות, התחנות בדרך, הכל עם איזו הכוונה לא נראית, מחבר אותנו חזק הרבה יותר ממה שחשבנו. אחרי שלוש שעות הוא הלך וקבענו להפגש למחרת. החלטנו ללכת לטייל לדרמקוט (הצלע השלישית של דרמסלה, שעוד אל הספקתי לבקר בה).

למחרת התעוררתי מוקדם והתייצבתי כמו גדולה בשמונה וחצי, בשיעור היוגה היומי שלי, כשיצאתי משם ירד גשם חזק, נכנסתי לאחת המסעדות לאכול, בתקווה שעד שאסיים הגשם ייפסק, אבל הוא רק הלך והתחזק, שעה ארוכה. התייאשתי, העמסתי את המטריה ויצאתי מהמסעדה לכיוון האינטרנט (כי מה כבר יש לעשות כשגשם שוטף בחוץ?), בדרך החלטתי ליהנות מהגשם, קיפלתי את המכנסיים עד הברכיים והלכתי לי בנחת בין השלוליות עם נעלי האצבע שלי. היה בזה משהו משעשע, קצת ילדותי וכייפי, לטייל בגשם עם נעלי אצבע מתחת למטריה. מזל שאף אחד לא צילם אותי ככה.

חזרתי לחדר ונחתי לי עד שהגשם נחלש, בארבע פגשתי את יעקב והלכנו לנו לטייל. דרך ארוכה ותלולה בתוך יער ירוק וקסום, הכל היה שקט שקט, נקי אחרי הגשם, האויר מילא אותנו ופתח את הנשימה. העליות אמנם היו קשות אבל עשינו את זה לאט, ברוגע, בשקט, נהנים מהחוויה סופגים את האווירה הקסומה. היה נעים.

מצחיק, הוא מכיר כל כך הרבה אנשים, אי אפשר ללכת איתו ברחוב מבלי לעצור כל שני מטרים. אפילו במקומות הכי נידחים תמיד יהיה מישהו שהוא מכיר - זה מדהים בעיני. תמיד אהבתי את התכונה הזו אצל אנשים. מאוד חברותי, מאוד אהוב, רואים את זה בעיניים של האנשים שמדברים איתו, נחמד עם כולם, מכבד. פשוט כייף.

בדרמקוט פגשנו את אייל וליטל, הזוג שהכרתי במטוס והגעתי איתם לדרמסלה, היתה לי תחושה שאני אפגוש אותם. מחר הם נוסעים למנאלי. ישבנו איתם קצת, החלפנו חוויות, דיברנו, צחקנו והבטחנו כמובן לשמור על קשר. הם מקסימים! משם המשכנו בטיול, באמצע הדרך תפסנו לנו סלע ענקית שמשקיפה על כל האיזור, התיישבנו לנו שם, על גג העולם, נתנו לאויר להכנס לנו לריאות ולשטוף את הגוף, הנוף כולו ירוק ולמטה שמענו את רחש המים של הנחל שזרם. יכולנו לשבת שם כך לנצח. היה כל כך נעים.

יש משהו מאוד נוח ונעים בחיבור שלנו, הוא מאפשר. היום גיליתי שאנחנו יכולים לשבת ופשוט לשתוק, ככה בלי שזה מעיק. איזה כייף. יש בו משהו שעושה לי את זה, הוא ג'נטלמן, רגיש, מצחיק, חברותי ובעיקר הוא בא מהלב, בכל דבר שהוא עושה ואומר, הכל בא מהמקום הנכון וזה מרגש אותי יותר מהכל. נראה שהקארמה עשתה פה עבודה טובה, לחבר אותנו ככה ביחד.

או כמו שיעקב אמר, היינו צריכים את הטלטלה ההיא כדי להתחבר יותר קרוב. כנראה שהוא צודק.

עד עכשיו לא ברור לי מה היה שם בדיוק. אני מניחה שיש דברים שצצים בלי התראה מוקדמת וזה בסדר, לו"ז לפעמים משתבש וכשאין סלולרי, קצת קשה להתריע ולעדכן. אז חיכיתי לו שעה והוא לא בא, הנחתי שמשהו קרה שעיכב אותו, גם ככה הייתי באנרגיות נמוכות וכל מה שרציתי זה שהוא יחבק אותי. החלטתי לחזור למלון. בעודי מטפסת במעלה הרחוב, קולטת עיני מישהו שמזכיר לי אותו. לבוש לבן כולו "לא, זה לא הוא" אמרתי לעצמי כלא מאמינה ואז הוא הסתובב וקלט אותי מביטה בו.

הכל התבלבל לי מול העיניים, לא הבנתי מה הוא עושה שם, כולו לבוש בהידור מטייל להנאתו, בזמן שהוא יודע שאני יושבת ומחכה לו. הוא ניגש אליי, גימגם משהו על זה שהיה צריך לנסוע דחוף לדרמסלה, לה הבנתי חצי מהדברים שהוא אמר, הוא נראה מבולבל ואני לא הייתי בפוקוס בכלל, בהיתי. רציתי ללכת משם, אבל משהו לא נתן לי לזוז. "תבואי יותר מאוחר, אני בחנות", הנדתי ראשי לשלילה "אוקי, אז מחר אחרי הקורס, תבואי" "לא יודעת" עניתי בחוסר חשק.מצד אחד רציתי לבעוט בו קיבינימט ולא לראות אותו שוב לעולם, אבל מצד שני רציתי להמשיך ולבלות איתו. ידעתי שאם אני מתנתקת, אצטרך להתחיל הכל מההתחלה ולא התחשק לי.

פתאום קלטתי את הבחורה הגרמניה, שיום לפני כן הוא סיפר שנמאס לו ממנה ושהיא משגעת אותו ושהיא קצת משוגעת בעצמה. ועכשיו הוא איתה, במקום להיות איתי. לא שאכפת לי עם מי הוא מסתובב, מעצבן שזה על חשבון הזמן שלי, הזמן שישבתי וחיכיתי לו כמו מפגרת. היום לי דמעות בעיניים כשדיברתי איתו, מזל ששמתי משקפי שמש גדולים, עצרתי את הדמעות, נפרדתי ממנו ואמרתי שאין לי משוב גם אחזור. משהו בזה שהוא לא התעקש לפגוש אותי, שכאילו לא היה לו אכפת, שהוא אמר שאעשה מה שנוח לי ומה שבא, עצבן אותי עוד יותר. רציתי שירצה אותי, שיתאמץ לשנכע אותי שילחם על כל דקה איתי. זה לא קרה.

חזרתי לחדר והרגשתי אבודה, ידעתי שאני יכולה להסתדר בלעדיו אבל לא רציתי, היה לי נוח שהוא לידי, היה לי נעים. לא בא לי לוותר על זה. נשארו לי עוד כמה ימים, אני לא רוצה להתחיל לחפש את עצמי עכשיו. מצד שני, כוס אמא שלו! שיחפש אותי הוא עכשיו, ממתי אני תלויה בגבר? לא מתאים לי. אני צריכה לחתוך ולהתעורר מחר להזדמנויות חדשות.

נזכרתי שתשעה באב היום, אולי בגלל זה הכל הולך לי עקום? מחר יום חדש, הכל יפתח, אתן לזמן לעשות את שלו.

נרדמתי קצת, כשהתעוררתי הרגשתי יותר טוב, נזכרתי ביעקב וכל מה שרציתי זה ללכת אליו ולתת לו לחבק אותי. זה הכל. אבל ידעתי שזה לא הצעד הנכון. יצאתי לאינטרנט קצת, אחר כך הלכתי להביא את הכביסה שלי, חזרתי לחדר עם אנרגיות חדשות, שאלתי את עצמי אם זה יהיה נכון ללכת אליו עכשיו. שש בערב. או שאולי פשוט אשכח ממנו ואסגור את הפרק הזה?

למרות הכל, החלטתי ללכת, חשבתי שאעשה את ההליכה אליו ברגל, חצי שעה לנקות את הראש, זו שעה פחות עמוסה, נשאר לי רק לקוות שהוא יהיה שם כשאגיע. כל הדרך חשבתי מה אומר לו, מצד אחד רציתי לספר לו לשהוא פגע בי ומצד שני לא בא לי לעשות סצינות, בלי שיחות כבדות, הכל פה זמני, מה אני משקיעה אנרגיות במשהו בר חלוף?!

נכנסתי לחנות והוא היה שם עם העובד שלו, חייך ואמר ששמח לראות אותי ואני הרגשתי לא שייכת, הוא המשיך לדבר עם העובד שלו ואחר כך בא עוד מישהו ועוד אחד והרגשתי שהוא מושך את הזמן רק לא להיות איתי לבד. "מה קרה היום?" שאלתי בין לבין והוא ענה בנונשלנטיות "מה קרה היום? כלום לא קרה היום!" ברור שכלום לא קרה, חשבתי לעצמי, הרי בשביל מה לעשות מזה ביג דיל?

הוא נזכר שהוא חייב לרוץ לפגישה, הבנתי לבד שאני לא רצויה ואז הוא אמר שקיבל את הפתק שהשארתי לו והוא תכנן לבוא אליי למלון בערב. הופתעתי. מיד חשבתי שאם הייתי קצת פחות אימפולסיבית, אולי הייתי מאפשרת לו לעשות את הדרך אליי במקום להיפך..

ואז הוא עמד והתקרב אליי "את חסרת אנרגיה היום, מה קרה?" הסתכלתי לו בעינייים ושתקתי, הוא חיבק אותי חיבוק ארוך, בדיוק כמו שהייתי צריכה, רק בשביל זה היה שווה לעשות את הדרך עד אליו, ואז הוא נתן לי נשיקה על השפתיים, קלילה כזאת "עוד שעה אני אבוא אלייך, אטפל בך קצת, מסאז' אולי הילינג, כדי שתרגישי יותר טוב" חייכתי.

ידעתי שזה לא יקרה עוד שעה, כי בהודו מסתבר יש זמן אחר, מצד שני קצת נלחצתי, זה בטח יגלגל לסקס ואני לא בטוחה שבא לי... בשניה הזו הבנתי איך הוא מפעיל את קסמיו על בחורות, כנראה עושה את זה הרבה וזה בסדר, אלו הם חייו. והנה גם אני נפלתי ברשת הזו. בידיעה ובכוונה, זה בסדר לי. טוב לי ככה.

משם הלכתי לאכול, עוד מעט אלך לחדר להתקלח ולראות אם הפעם הוא יקיים את הבטחתו. יש לי תחושה שלא..