זיהיתי אותו פתאום ואז ניסיתי להלחם בו, ניסיתי לסלק אותו, להזיז אותו מהדרך בה בחרתי, שלא יפריע, אבל לא הצלחתי. ככל שהתייחסתי אליו יותר, הוא הלך והתעצם, ככל שנלחמתי בו יותר הוא הוא הביס אותי שוב ושוב, ככל שהייתי מתוסכלת ממנו הוא שמח לאיד ואז החלטתי לשנות את הפוקוס. זה תרגיל שלמדתי פעם, שגורם להזיז את הפוקוס למקום שבאמת רוצים. במקום להתרכז באגו (לחשוב עליו, להלחם בו, לנסות להזיז אותו), פשוט להתרכז במה שחשוב באמת, במטרה שלי.

על "יוצאים לחיים" שמעתי לראשונה מאוהדי, שסיפר כמה הם עזרו לו בזמן שהיה חולה בסרטן, ואחרי שהוא הבריא מהמחלה הנוראית בפעם השניה. בשלב הזה עוד לא הבנתי באמת את הגדולה של הקבוצה הזו והעוצמה שהם נותנים בדברים שהם עושים. לפני שבוע הוא פנה אליי וביקש עזרה לקדם את אירוע ההתרמה, נעניתי מיד בלי לחשוב, ידעתי שיש לי את היכולות והקשרים שיעזרו לקדם את האירוע הזה. גילגלתי בראש מליון רעיונות, דיברתי עם אנשים, הפעלתי קשרים, עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לגרום לזה לקרות. היה ברור לי שזה הדבר הנכון לעשות. זה אכן היה הדבר הכי נכון לעשות ובימים אלו דברים מתגבשים ולובשים צורה מוחשית יותר, אבל ברגע אחד הבנתי שאני מונעת בכל הכח מתוך אגו ופחות מתוך חיבור אמיתי למטרה. אז נכון, כנראה שהתוצאה תהיה זהה ולא משנה מאיזה מקום אני מופעלת, אבל הרגשתי שזה לא נכון עבורי לעשות את הדברים במטרה להוכיח לאדם אחד, שאני יכולה. המטרה היא נעלה יותר. הרבה יותר.

הייתי מבולבלת ואז שפכתי בלי לחשוב, את כל מה שעלה לי, לכאן. זרקתי הכל כי ידעתי שאני זקוקה למראה, שאני חייבת להסתכל על עצמי ולהבין איך אפשר לנטרל את האגו שלי. למחרת, אחרי שהוצאתי הכל ואמרתי את הדברים בקול רם ובלי לסנן, קיבלתי טלפון מ"יוצאים לחיים", שהזמינו אותי למפגש שלהם, בבית קפה בתל אביב ואז ידעתי שזו ההזדמנות שלי לנטרל את האגו לחלוטין. ידעתי שזה מה שקורה כאשר מזמנים לחיים כלים להתמודדות אמיתית, זה קרה כל כך מהר וממקור לא צפוי שזה הפתיע אותי ושימח, על ההזדמנות לעשות את השינוי.

פגשתי אותם. אנשים יקרים. מאוד יקרים! נגעתי בהם, הסתכלתי להם בעיניים, הקשבתי, שאלתי, הזדהתי ובעיקר הבנתי שזה המקום שלי. הם נגעו בי כמו שמזמן לא נגעו בי, הרגשתי שאני יכולה לעשות הכל בשבילם (כן, בשבילם ולא בשבילו). אני יודעת שמהמפגש הזה יצמח משהו חדש, אחר, שזה לא נגמר שם, שזה רק התחיל. מתחילה את המסע הפרטי שלי ביחד איתם וזה ממלא אותי, מרגש אותי, מוציא ממני את הדברים הכי טובים, אני לא מצליחה אפילו לתאר את זה במילים.

כשסיפרתי לאוהדי הוא אמר: "עכשיו את מבינה למה אני 'מתאבד' בשבילם?" בטח שהבנתי, ובאותה השניה קלטתי שגם אני מוכנה 'להתאבד' בשבילם ללא היסוס, ושמחה על ההזדמנות שיש לי, לעשות את זה.

היום, כשאני יוצאת לרגע מתוך הסיפור הזה ומסתכלת על הכל מלמעלה, במבט רחב, אני מבינה שעברתי שיעור חשוב שהוא לא ללמוד לשלוט באגו שלי, אלא שהשלבים שעברתי בדרך היו הנכונים ביותר. כי אם האגו לא היה שם, לא היה בי את הדחף לעשות את מה שעשיתי, ואם אוהדי לא היה שם, לא הייתי מגיעה אליהם בכלל, והתהליך שעברתי בשבוע האחרון היה מדהים ונכון ואמיתי ואני שמחה שהגעתי עד הלום.

ביום ראשון 20/7 מתקיים מופע התרמה מיוחד למען "יוצאים לחיים", אני גאה להיות חלק פעיל מקידום ההפקה הזו ומתרגשת בטירוף לקראת האירוע ובכלל לקראת יציאה הפרטית שלי לחיים ביחד איתם.

(במהלך השבוע הקרוב אני בטח עוד אזכיר אותם פה שוב. למי שמעוניין להגיע, לתרום, להתנדב, לדעת יותר על הקבוצה המדהימה הזו ובכלל. אני כאן ואשמח).

שבוע משובח!

את צריכה זוגיות?

אני רוצה זוגיות

זה לא אותו הדבר, את צריכה או רוצה?

אני רוצה

ומה עם הצורך?

אני לא מרגישה כרגע שאני צריכה, אני מרגישה שלמה עם עצמי

את יודעת שצורך זה חוסר, ובגלל שעברת תהליכים ארוכים ועמוקים, הגעת למקום בו את שלמה עם עצמך, זה מקום מדהים להיות בו אבל.. זה חוסך ממך את החוסר. את שלמה.

אוקי, אז מה זה אומר? זה טוב או רע?

זה מעולה! אבל את רק צריכה לזכור שהזוגיות תגיע אלייך לא ממקום של צורך, כי זה לא חסר לך, אלא ממקום אחר

טוב, עכשיו אני מבולבלת לגמרי

שניה, אני אסביר. נתחיל מזה שישנם שלושה שלבים: פיזי-נפשי-רוחני. כאשר הפיזי מספק צרכים פיזיים כמו סקס, תראי מה נערים מחפשים - כוסיות, כאלו שנראות טוב. בשלב יותר מתקדם בחיים הם מחפשים חיבור נפשי ולא רק פיזי, מישהי שתבין אותם, שיתחברו אליה נפשית. השלב שאת נמצאת הוא השלב הרוחני.

אוקי, עד כאן הבנתי, אבל איך זה קשור לחוסר?

אז ככה, אנשים שחיים בחוסר, שמבחינתם בלי זוגיות הם לא שלמים באמת, הם האנשים שימצאו מהר זוגיות, כאלו שאיך שהם מסיימים קשר הם מתחילים חדש, מכירה?

בטח שמכירה!

כי הם צריכים להרגיש שלמים, והשלמות הזו מתבטאת במישהו שישלים אותם (הוא לא תמיד המישהו הנכון, אבל זה לא משנה)

אוקי, אז מה קורה לאלו שמרגישים שלמים עם עצמם בלי צורך לתלות את זה בגורם חיצוני?

או, שאלה טובה! אלו האנשים שיותר קשה להם למצוא זוגיות. למה? כי הם כבר מלאים, אין להם את החוסר, אין להם את הצורך הזה למלא חלל בבטן. הם שלמים.

אוקי, אז מה עכשיו? מה קורה עם האנשים האלו? הם צריכים להרגיש פחות שלמים? או לתלות את השלמות שלהם באחרים כדי לזכות בזוגיות?!

לא מדוייק... הם צריכים דבר ראשון להבין את זה.

עכשיו הבנתי. מה הלאה?

אז ככה, דיברנו על הצורך הפיזי, הנפשי - שאת שניהם את ממלאה בשלמות שלך

לא בדיוק. אם אני מרגישה בצורך פיזי, אני מוצאת מישהו שיספק לי את הצורך הזה

נכון מאוד, זה צורך נקודתי. את לא מרגישה ככה כל הזמן, נכון?

לפעמים כן לפעמים לא, זה בא בתקופות

הגיוני. אז עברנו על השלב הפיזי והשלב הנפשי, עכשיו את בשלב הרוחני. בשלב הזה את צריכה להתחבר למי שישלים אותך

לא הבנתי. אבל אמרת שאני שלמה עם עצמי

נכון מאוד, זה לא קשור אלייך, את שלמה, זה קשור למשהו גבוה ממך, את צריכה למצוא את השלם שלך במרחב הרוחני

אוקי... הממ...

קצת קשה להסביר את זה, אבל חשוב שתביני שזה לא תלוי בך, את פשוט צריכה להבין את התהליך. לא סתם אומרים זיווג משמיים, זה משהו גבוה מאיתנו. את צריכה לאפשר לקבל את הזיווג שלך בתוך המרחב השלם שלך

טוב, אני חושבת שהבנתי... הזיווג שישלים אותי. כן, אני מצליחה להתחבר לזה. כן..

פרק 1.

אני הולך ברחוב. במדרכה יש בור עמוק; אני נופל לתוכו. אני אבוד... אני חסר ישע. אין זו אשמתי.  לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

פרק 2.

אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק; אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו. אני נופל לתוכו שוב. אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן. אבל אין זו אשמתי. ושוב לוקח לי נצח לצאת.

פרק 3.

אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק; אני רואה אותו. אני נופל לתוכו בכל זאת... כוחו של הרגל. עיני פקוחות, אני יודע היכן אני. זוהי אשמתי. אני יוצא מיד.

פרק 4.

אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק; אני עוקף אותו.

פרק 5.

אני הולך ברחוב אחר.

(אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים מתוך ספר החיים והמתים הטיבטי).

 עם הזמן לומדת ללכת ברחובות אחרים

 

---

משהו קטן וטוב: פותחת את השבוע אחרי ביקור של המומחה, עם חיוך רחב, אנרגיות מטורפות וסיפוק. הו הסיפוק. 

"אני חושב שמה שבאמת הבריא אותי, היה כשקלטתי שרק אני יכול להבריא את עצמי. אז עשיתי את זה..." (אוהדי אחרי שהבריא מסרטן בפעם השניה).

כאחת שגדלה בבית מלא אמונות תפלות, בו היה ברור כי ענין של מזל הוא בידי גורמי שמיים ואין לנו שום דרך לשלוט בו. הידיעה כי הדבר היחיד שעוזר למזל הוא האמונה בעין הרע, שרק אחרי שלא ניתן לשום עין כזאת להכנס לנו לחיים, המזל יאיר לנו פנים. אז היו קמעות, היו תפילות, רבנים, הרים והכל סביב המזל. כן אלוהים תן לי רק טיפת מזל.

ענין של מזל וחוסר מזל התקשרו לכל תחום בחיים, בריאות, עבודה, הצלחה, כסף ובעיקר זוגיות. הרי איך אדם יכול להעביר את חייו לבדו? אם היה לו מזל הוא בטח היה כבר עמוק ומזמן בתוך זוגיות ומשפחה. מסכן, מזל ביש. וזה לא משנה באיזה גיל, ככל שעובר הזמן הנושא תופס נפח ואף מגיע לשיחות היום במטבח.

אז איך באמת קשור מזל למציאת אהבה? והאם העובדה שעוד לא התחתנתי זה בגלל שהמזל לא האיר לי פנים? סבתא שלי, עליה השלום, היתה בטח מהנהנת עכשיו במרץ. זה היה ברור לה שנכדתה האהובה חווה חוסר מזל כזה שאפילו הרבנים הגדולים לא הצליחו לעזור לה. ורק אלוהים יודע למה זה מגיע לה.

בשנים האחרונות אני מבינה שאין דבר כזה מזל, המזל שלנו הוא מה שאנחנו מביאים לחיינו, בלי שום קשר לעין הרע או להחלטה משמיים. כבר מזמן לא חיה את חיי לפי המושגים האלו של מזל וחוסר מזל, אני לא מאמינה בזה, החלפתי את האמונה הזו באמונה בעצמי. יודעת היום שאני אדון לגורל שלי, שמה שאני אחליט, מה שאני ארצה, מה שהכי נכון עבורי - זה מה שיהיה ואין שום קשר לגורמים שמיימיים, או אנשים רעים. ההבנה כי ההחלטה שלי היא הגורל שלי, הפעולות שלי והעשייה שלי למען עצמי ולמען המטרות שלי בחיים, הם הגורל שלי. כי אני אדון לגורל שלי ואני ורק אני אוכל להזיז ולשנות ולהביא ולעשות את החיים שלי כפי שארצה שהם יהיו. רק אני. וזו המנטרה שלי השבוע.

מוכן לאהבה / שלומי שבן

עכשיו, כשהאמוציות נרגעו ופינו קצת מקום להגיון, אני יכולה לומר את הדברים שלא הצלחתי לבטא קודם.

 לפני הכל, חשוב לי לומר שאתה החבר הכי טוב שלי והחברות הזו איתך מאוד חשובה לי. אני כל כך רוצה שתהיה שותף למה שקורה לי בחיים, למי שאני, מאוד רוצה לספר לך הכל ולא רוצה לוותר בשום אופן על החברות הזו, חשוב לי שנצמח מהמקום הזה למקום טוב יותר. יחד. חושבת שהקשר שלנו מספיק חזק כדי לעשות את זה ולשרוד. להישאר.

 הפגיעה שלי ממך היתה כנראה תוצאה של דברים ישנים שנערמו להם אצלי עמוק בפנים, כשהאירוע הזה פשוט ניסה להידחס פנימה ופוצץ את הכל. אם תשאל אותי מה הכילה הערימה הזו, אני לא בטוחה שאוכל לומר, ולא בגלל שאני לא רוצה אלא בגלל שאני פשוט לא זוכרת, כנראה דברים קטנים שעם הזמן למדתי לא להתייחס אליהם בכובד ראש, אך בכל זאת נגעו בי ונשארו בתוכי.

 כשישבתי עם עצמי וניסיתי לבדוק למה זה קרה, למה בעצם נפגעתי כל כך? עלה דבר אחד מאוד חזק, תחושת הזלזול שלך במשהו שכל כך חשוב לי, משהו שהוא חלק ממני, משהו מאוד גדול ומשמח שקרה, ואתה, החבר הכי טוב שלי, אפילו לא עצרת רגע להקשיב לו. העלבון שלי מהמחשבה שאתה מצליח לזלזל במשהו שאני משתמשת בו גם בטיפול בך, שבר אותי.

 אני יודעת בוודאות שלא עשית את זה בכוונה, וברור לי לחלוטין שלא תעשה שום דבר בכוונה לפגוע בי, ידעתי את זה תמיד ולמרות זאת, זה לא הקל על הפגיעה. העובדה שאפילו לא שמת לב שעשית את זה, ההבנה שוב שכשאתה בתוך העבודה, אין סיכוי לזכות בתשומת לבך המלאה, הכאיבה לי.

 זוכר ששאלת אותי לא מזמן, למה אני לא מספרת לך דברים אישיים, אלא מחכה שנהיה לבד? אני חושבת שזו בדיוק הסיבה, כי כשאתה בעבודה, כשאתה מוטרד מהעבודה, כשדברים אחרים תופסים לך מקום בראש וכשאני יודעת שלא אצליח לקבל את תשומת הלב המגיעה לי, אני מעדיפה לחכות (למרות שלפעמים עובר זמן שהופך את הדברים ללא רלוונטיים).

 אני אדם שקשה לו להיפתח לאנשים ולכן אני מאוד בוררת את החברים שלי. כחבר טוב, אני מאוד רוצה לשתף אותך בכל הדברים הכי אישיים, אבל רק כשאני מקבלת את תשומת הלב שמגיעה לי. זו הדרך שלי להגן על עצמי כדי לא להיפגע. לא בגלל שאתה מתכנן לפגוע בי חלילה, אלא בגלל שאני מודעת לעצמי, לחולשות שלי, לחסרונות שלי וליתרונות שלי, בדיוק כפי שאני מודעת לשלך ומנסה לחלוק יחד איתך, בדרך הנכונה ביותר לשנינו מבלי לנסות לשנות אף אחד מאיתנו.

 חברה טובה (וחכמה) שלי אמרה לי: "תלמדי אותו להיות חבר שלך..." ונראה לי שזה מה שאני הכי רוצה שיהיה אחרי שנעבור יחד את המהמורה הזו.

 שנינו אנשים שונים שמאמינים בדברים שונים ומנהלים את החיים שלנו בדרכים שונות ובכל זאת, אנחנו מצליחים להתחבר בנקודות שהן מיוחדות רק לנו, וזה מה שהופך את הקשר הזה לכזה מיוחד וחזק. שנינו מצליחים לקבל אחד את השניה בדיוק כפי שאנחנו, גם אם לפעמים האמונות שלנו מתנגשות.

 אני חושבת שללמוד לקבל ולדעת לתת, זה משהו בסיסי בחברות (ובכלל בחיים) ואלו הדברים שבאמת משדרגים חברות טובה. הלוואי שתצליח להיות יותר קשוב, שתמשיך לתמוך בי, לפרגן לי, שתהיה שם בשבילי, שתלמד לעשות למעני את כל הדברים שאני לומדת לעשות למענך. 

זוכר שהבטחת ללמד אותי שוב לרכב על אופניים

בואי עכשיו

מה עכשיו?

עכשיו, עכשיו, אני עם האופניים כאן, יאללה את באה?

אממ.. אולי מחר? אני קצת עייפה

בואי כבר

.

.

.

שבי עם כל כובד המשקל שלך על המושב, אל תחזיקי את הכידון חזק, תתייחסי אליו כמו אל הגה כח

אני מפחדת

אל תדאגי, אני מחזיק אותך, מוכנה?

אני רוצה הביתה

נו, תפסיקי עם השטויות שלך, קחי אויר, שימי רגל על הדוושה וקדימה

תחזיק אותי?

כן, נו, אני מחזיק, מוכנה

לא

נו

טוב, יאללה

.

.

.

בואי ננסה שוב, אבל תנסי לא ליפול הפעם. קחי שוונג ותדוושי מהר, אחרת את מאבדת את שיווי המשקל שלך

כן, זוכרת, לדווש מהר

ואל תחזיקי את הכידון כל כך חזק, תזכרי, כל כובד המשקל שלך על המושב

זוכרת

מוכנה?

לא

נו

תחזיק אותי

מחזיק, הפעם תשימי את שתי הרגליים על הדוושות, אני מחזיק ואז תדוושי מהר

שאני לא אאבד שיווי משקל?

בדיוק

יאללה, אל תדאגי, אני איתך, מחזיק אותך עד שתתרגלי

הלוואי שהיית יכול לרוץ איתי כל הזמן.... :-)

מפגרת

בוא נלך הביתה

די, תנשמי עמוק ותראי שאת יכולה

טוב. אני מוכנה, ואל תעזוב אותי כל כך מהר

אני לא יכול לרוץ איתך הרבה, רק בהתחלה ואני אגיד לך כשאני עוזב

טוב

.

.

.

אחרי כמה פעמים כאלו וקריאות עידוד מרגשות, הצלחתי לרכב לבד כמה מטרים, עשיתי קצת זיגזגים, צרחתי לשמיים תוך כדי רכיבה, נפלתי שוב ובסוף ויתרתי. לא יודעת מי זה המציא את המשפט המעצבן "... זה כמו לרכב על אופניים, אף פעם לא שוכחים....", היום הצלחתי לנפץ אותו ולהוכיח שהוא לא צודק, כי כנראה אחרי עשרים ומשהו שנה פג תוקפו של המשפט הזה, או שאולי זה פשוט הפחד הפנימי שלי שלא נותן לי לדווש מעל המחסום הזה. בינתיים ויתרת והחלטתי להתרכז בלהחלים מהפציעה הקודמת שלי ברגל, לפני שאני פוצעת את עצמי שוב. האופניים יחכו.

(ותודה לאיש שלא מתייאש ממני ומצליח להחזיר אותי למחוזות ילדותי, בהם אבא שלי רץ אחרי כשלמדתי לרכב על האופנים החדשות שלי עם גלגלי העזר. תודה)

כבר שבוע המחשב שלי בבית מסרב לתת אותות חיים. שבוע שלם! בהתחלה ניסיתי, אבל לא הצלחתי לעשות לו החייאה לבדי, אז ביקשתי מהחברים הקרובים שלי לבוא ולעזור לי. יש שני אנשים בעולם הזה שאני סומכת עליהם בעיניים עצומות שיטפלו לי במחשב, שני אנשים, שני חברים, שתי אכזבות.

אני לא כועסת על זה שהם לא באו בסוף והשאירו אותי נטולת מחשב, אלא על זה שהם לא היו מספיק הוגנים להגיד לי שהם לא יבואו בסוף והשאירו אותי ישובה בבית ממתינה, מקווה ומצפה, יום ועוד יום ועוד יומיים.

שניהם עסוקים מאוד בחיי היומיום שלהם, אני יודעת ולא רציתי להעמיס עליהם עוד, אבל עדיין, כשמשהו מתקלקל לנו, אנחנו קודם פונים לאנשים שקרובים אלינו, האנשים שאנחנו סומכים עליהם. אז פניתי לאחד, ביקשתי יפה והוא הבטיח לבוא, יום עבר, עברו יומיים, אף אחד לא בא (וגם לא התקשר), פניתי לשני, גם הוא הבטיח, עבר יום, עברו עוד יומיים, גם הוא נעלם.

"אתה בטוח שתצליח להגיע היום? כי אם לא, זה בסדר, אני אנסה למצוא מישהו אחר..."

"לא, לא, אל תתקשרי לאף אחד, אני אגיע"

כשמישהו עושה לנו טובה, אי אפשר לדרוש ממנו דברים, אי אפשר לנג'ס לו, להתעצבן עליו, הוא הרי עושה לנו טובה, הוא לא חייב. יש משהו מאוד עדין בסיטואציה הזו, לא תמיד יודעים איך להתנהג, במיוחד כשמדובר בחברים.

אני לא יודעת אם אני יותר כועסת או יותר מאוכזבת, או אולי שניהם ביחד. אני יודעת שאני בעיקר מתוסכלת מחוסר האונים בו אני נמצאת כרגע. מאוד מעריכה את הרצון הטוב והחברי, לרצות לחלץ אותי מהמצוקה הזו, מאוד מעריכה את הנסיון לדחוס אותי ללו"ז הצפוף של כל אחד מהם ומאוד מאוד לא מעריכה את ההעלמות, את חוסר ההוגנות, את המצב הקיים בו שניהם השאירו אותי בבית ממתינה. לא ניסיתי למצוא מישהו אחר שיבוא לתקן לי את המחשב, כי הוא הבטיח שיגיע, לא יצאתי לבלות, כי הוא אמר שהוא יבוא, לא עשיתי כלום, רק חיכיתי בסבלנות. כי הוא הבטיח, אבל לא טרח לספר לי שהוא לא יוכל לעמוד בהבטחה הזו.

והעובדה ששניהם יודעים שהמחשב שלי מהווה חלק מרכזי בחיי, שזו העבודה שלי, שבלי מחשב אני במצוקה אמיתית, הגדילה את האכזבה פי כמה.

אני לא יודעת אם אפשר להסיק מזה שאי אפשר לסמוך על חברים, אבל אני יודעת שכשזה מגיע לטובות, אולי כדאי לחשוב פעמיים, להשאיר את החברים בצד, לא להיות תלויים באף אחד, להזמין איש מקצוע ולשלם לו, בלי טובות.

נ.ב. אם במקרה מישהו מכיר אחד כזה, אנא, אנא עשו מצווה. תודה.

כשהחלטתי שאני קמה הבוקר והולכת לעבודה, ידעתי מראש שלא יהיה לי יום קל. אחרי שבוע של רביצה בבית במצב מאוזן עם הרגל למעלה, הגיע הזמן להתחיל ללכת ולהתמודד עם החיים האמיתיים ועם תיבת מייל שבטח התפוצצה לה מהעומס בינתיים. זו הפעם הראשונה שאני מרשה לעצמי אפילו לא להתקרב למייל של העבודה כשאני בבית, הפעם החלטתי לקחת את ענין העצירה עד הסוף בידיעה מראש שזה בטח יתנקם בי אחר כך, כי מה? סתם סתם אני אסבול לי מכאבים מבלי לנצל את זה לטובתי, לפחות זה, לא?

בדרך, כשצלעתי לי לאיטי לעבר המשרד, עוד קיוויתי (וביקשתי חזק חזק בלב) שהיום הזה יעבור בשלום, שאנשים יוכלו לרגע אחד להפסיק להיות מרוכזים בעצמם ולהבין אותי, אך כמובן שטעיתי. מסתבר שהייתי ממש חצופה שהרשתי לעצמי לנוח בבית ולא להתייחס לכל העובדים תחתיי (ויש הרבה כאלו). אני מבינה את תחושת הנטישה שהם הרגישו כשנעלמתי לי פתאום, אני מבינה את התסכול ועדיין, ראבק! תנו לבן אדם להיות חולה. אה, סליחה, שכחתי שזה אסור.

כמות האנרגיות השליליות שקיבלתי היום היתה גדולה מדי עבורי, לתומי ציפיתי לאמפתיה, אבל איפה? איך אפשר לצפות לאמפתיה אחרי שאני נוטשת, נעלמת, לא מגיבה?! קצת הגזמתי. כל היום שיננתי לעצמי "אי אפשר לרצות את כולם, אי אפשר לרצות את כולם, אני לא יכולה לרצות את כולם גם אם אני נורא נורא רוצה, פשוט אי אפשר! אי אפשר לרצות את כולם".

אני מודה שקצת קשה לי עם זה, יש לי איזה דיפולט בגנים שגורם לי לירצות לגרום לכולם להיות מרוצים, זה אולי אולי יכול לעבוד מול אדם אחד או שניים, אבל מול עשרות אנשים ביחד? זה כנראה בלתי אפשרי ועדיין מרגישה סוג של כשלון (למרות שאני יודעת שהוא לא אמיתי ושעשיתי את המקסימום שאני יכולה במסגרת המוגבלויות שלי ובכל זאת...). ואם זה לא מספיק אז יש לי עוד פאק קטן בגנים, אני לא יודעת לעשות את ההפרדה בין העבודה לחיים שלי הפרטיים, אני לוקחת הכל איתי הביתה, אני ישנה עם זה בלילה, אני מתעוררת עם זה בבוקר, זה איתי כל הזמן. שחר אמר לי היום שאני צריכה ללמוד קצת טאי צ'י, אמר שזה מלמד לעשות את ההפרדה הזו, הלוואי שהייתי יכולה, אולי זה הפתרון.

לא יכולה לרצות את כולם, לא יכולה לרצות את כולם, כזאת אני. תכעסו, תשנאו, תתמודדו.

מחר יום חדש.

לכאורה היה זה בוקר רגיל, אולי אפילו קצת יותר מרגיל, מחוייך, אופטימי יותר. פקחתי את העיניים כרגיל לפני שהשעון הודיע שהגיע הזמן לקום, מבט חטוף ומנומנם על השידה הזכיר לי שאורי היה כאן בלילה. חבילת הקונדומים הפתוחה גרמה לי לחייך. ביקור מפתיע של כמה שעות נעימות של תשוקה רכה, עם נגיעות ולטיפות ונשיקות וגמירות ו... בבוקר זה הרגיש כמו חלום נעים.

בחוץ היה מעונן ולמרות שעדיין סירבתי, כמו בכל שנה, להשלים עם בוא החורף, החלטתי באחת לנעול לראשונה נעל חורף סגורה. ומה יותר מתאים מאשר מגף הפלטפורמה ההורס שלי? קצת התנדנדתי בהתחלה, הרי כל הקיץ הסתובבתי עם סנדלים שטוחות או במקרה הטוב - יחפה, הגובה קצת סיחרר אותי אך לא ויתרתי, החלטתי לקבל את החורף עם חיוך.

בדרכי לעבודה השמש חייכה ובראש התגלגלו יחד מחשבות על ליל אמש יחד עם מחשבות על עבודה ומשימות חשובות להיום וגם מחשבות על התוכניות לסוף שבוע. בעודן רבות ביניהן מי תהיה המחשבה בקדמת הראש שלי, אליה אתייחס ראשונה, מצאתי את עצמי מרוחה על האספלט המדרכה.

לא יודעת איך זה קרה, ריחפתי לי בין המחשבות בדילוגים איטיים ובום! מישהו החליט להוריד אותי לקרקע, במלוא מובן המילה. אני לא יודעת כמה זמן שכבתי שם על המדרכה המטונפת עד שיכולתי לנשום שוב. לאט. הכאב התנדנד בין קרסול רגל ימין שהתעקמה לחלוטין וברך רגל שמאל שהחליטה שזה דווקא נחמד לתת לעצם של הברך להרגיש מקרוב את המדרכה (ועקב כך השאירה את כל העור המפריד ביניהם, על האספלט).

רציתי לצרוח ולא יצא לי קול, ראיתי את כל הכוכבים בתוך הראש שלי, אני זוכרת שהכרחתי את עצמי לנשום "תנשמי, תנשמי" עד ששמעתי קול דק של בחורה "את בסדר?" לא יכולתי לענות לה אפילו היא לקחה לי את היד ועזרה לי להתרומם "את בסדר? אפשר ללכת?" הנהנתי לעברה והיא נעלמה בתיקתוקי עקבים. נשארתי לעמוד שם, לא מצליחה להזיז שום שריר ברגליים שלי. נושמת. נושמת. לאט. לוקחת אויר ומוציאה "תנשמי לרגל" פקדתי על עצמי. עשיתי כמה צעדים לעבר הגדר והתיישבתי שם, מי יודע כמה זמן עבר עד שכל הנשימות שלי נכנסות לעצם הקרסול ואיפשרו לי לקום וללכת שוב, בלי לחשוב על כלום, לצלוע עד המשרד.

כשהגעתי, נרגעתי. שם כולם טיפלו בי, חבשו, חיטאו, הביאו לי לשתות ואחרי שכל זה לא עזר פשוט לקחו אותי לקופת חולים לטיפול של אחות רחמניה שחבשה והורתה "לא לדרוך על הרגל, לשכב עם הרגל למעלה ולשים קרח. אם אחרי 24 שעות לא יורדת הנפיחות, לבוא מהר לצילום, אולי זה שבר".

וכאילו שכל זה לא מספיק (וגם לא כל הדמעות שביזבזתי על השטות הזאת) ניר הביא אותי הביתה אחרי קופת חולים, שם לי את הרגל על כרית גבוהה, כרך אותה בקרח וציווה עלי לא לקום עד שהוא יחזור, אחרי שהוא הלך גיליתי שניתקו לי את הכבלים, מה שאומר שאין טלוויזיה ולא אינטרנט. כלום! יום שלם בהיתי בקירות בחוסר מעש, לא הצלחתי להרדם ולא לקרוא, מרוב כאב, פשוט בכיתי (כי לא היה משהו אחר לעשות וגם כי נורא נורא כאב לי!).

בתקופה האחרונה אני חיה במירוץ נגד הזמן, מאז שפיטרתי את העוזר שלי, אני עושה עבודה של שני אנשים (כי עדיין לא הצלחתי למצוא לו מחליף) ובמקביל מנהלת שני פרוייקטים ממש חשובים וגדולים, מה שמאלץ אותי לעבוד בממוצע 15 שעות ביום בלי הפסקה. רוצה להספיק הכל, לרצות את כולם, לגרום לכל הדברים לקרות, לא לעכב, לא לדחות, לא לעצור. עד עכשיו. עכשיו עצרתי.

כנראה שהייתי זקוקה למכה רצינית כדי לגרום לי לעצור לחלוטין, לעשות לעצמי יום כיפור פרטי עם חשבון נפש וחישובים אחרים, לנשום לאט, להרגע, לא לחשוב על עבודה, על פרויקטים, על אנשים שממתינים לתשובות, על מירוץ החיים. לעצור ולהסתכל בפרופורציות על החיים שלי. הייתי צריכה שמישהו יעצור אותי ובמחשבה לעומק, שום דבר ואף אחד לא היו מצליחים לעצור אותי כמו הנפילה הזו.

אז נכון, זה כואב, זה לא נעים, זה מגביל, זה ממש לא סקסי (הרגל שלי התנפחה פי 4 מהגודל המקורי שלה והברך חטפה זיהום מוגלתי. לא סקסי!) ובכל זאת, מנסה לראות את צד החיובי והכל כך חשוב של השיעור הזה. עכשיו אני נחה. נושמת. מנסה לא להיות מוטרדת מדברים פחות חשובים (כמו עבודה למשל), רוב הזמן זה מצליח לי.

עברו כמה ימים מאז, הנפיחות קצת ירדה, עדיין כואב אבל פחות, הנשימות סדירות והחיוך לאט לאט חוזר לפנים. לא, זה לא היה בוקר רגיל. שבוע טוב.