במפגש בינינו חיינו את הרגע, הזמן היה קצר ולא התעכבנו על תחקיר ההיסטוריה אחד של השניה. חיינו כאן ועכשיו, איפשרנו לרגשות שלנו להוביל אותנו צעד אחר צעד, אחד לקראת השניה, בקצב שכל אחד מאיתנו יכל להכיל. מה שהיה חשוב זה אנחנו, החיבור, הקשר, ההתמזגות שלנו, באותם רגעים כל דבר אחר היה חסר משמעות אמיתית, האהבה הזינה אותנו ומילאה אותנו בכל מה שהיינו צריכים. מדי פעם עלתה שאלה לאויר, כזאת שמנסה לברר על נקודה בעבר של אחד מאיתנו, לכל שאלה כזו היתה תשובה שלא הפריעה לנו להמשיך בדרך בה בחרנו, להפריד אותנו מהעולם ולחיות את הרגעים הקצרים בזמן השאול.

גם אחרי שנפרדנו פיזית, אנחנו מנסים להמשיך לחיות את הפנטזיה הזו ולא מאפשרים לדברים ארציים להפריע לנו לחלום, לחיות, לגעת בנקודות נסתרות ולהתמזג. בדרך עושים את הצעדים לקראת מפגש אמיתי, מה שגורם לשנינו להתמודד עם מכשולים אמיתיים. אולי זה המבחן שלנו ואולי זה תהליך התעוררות שיגרום לנו לצאת מהבועה הפרטית שבנינו לעצמנו.

***

אז הוא שלח לי העתק של הדרכון שלו, ואני במקביל אוספת ומכינה את כל המסמכים שצריך כדי להגיש את הבקשה לקבלת ויזה לישראל. את טפסי הבקשה החלטתי למלא ביחד איתו, התחלתי להקריא לו את הסעיפים והוא ענה ואיית לי בזמן שאני ממלאה את המשבצות, כל סעיף בשתי שפות, אנגלית ועברית. 

שם: יעקב מוחמד (התעלמתי באלנגנטיות מה"מוחמד" וכתבתי רק "יעקב" כי חשבתי ש"מוחמד" זה לא שם טוב לקבל איתו אישור כניסה לארץ)

שם האב: עבד אל ראחמן (מוזר, חשבתי לעצמי...)

שם האם: סארינה (טוב, זה נשמע הגיוני)

וכך המשכנו הלאה, מקום מגורים, מקום לידה, תאריך לידה, סטטוס, מקצוע וכו', אני שואלת והוא משיב על כל שאלה בחיוך, בין לבין משחיל מילות חיבה ומספר לי כמה הוא אוהב אותי ומתגעגע בטירוף. אני ממשיכה למלא את הטופס... דת? אני שואלת והוא עונה בחיוך "מוסלמי", באותה השניה הפסקתי לנשום, הרגשתי איך הדם עוזב לי את הגוף "מיי לאב?" הוא קורא לי מהצד השני של הגלובוס "כן" אני משיבה בהיסוס "את בסדר?" "כן, כן, הכל בסדר" מנסה להבין מה קורה לי.

"את ידעת שאני מוסלמי, אהובתי"

"לא, לא ידעתי..."

"את יודעת, זה לא כמו המוסלמים באיראן.."

"כן, כן, אני יודעת, סתם הופתעתי, זה הכל. הכל בסדר יקירי"

"את בטוחה?"

"כן, כן. בטוחה"

המשכנו למלא את הטופס ואני ניסיתי לחזור לעצמי, אבל לא הצלחתי.."

סגרנו את השיחה עם הבטחה שנדבר בהקדם, והוא שוב סיפר לי כמה הוא אוהב אותי ומתגעגע "גם אני אוהבת אותך" אמרתי ולא בטוחה שהאמנתי לעצמי באותו הרגע.

הנחתי את הטלפון, ישבתי מול הטופס והמבט היה תקוע על משבצת אחת "דת: מוסלמי". המשכתי לבהות בטופס דקות ארוכות, לא ידעתי איך לעכל את זה, לא הבנתי מה לעשות עם זה, המוח היה ריק. לא הצלחתי לחשוב, לא הצלחתי להרגיש, לא הצלחתי להתמודד.

וכל מה שעבר לי בראש הוא איך מכל הגברים בעולם התאהבתי בהודי? ואיך מכל ההודים בעולם דווקא מוסלמי?

"עובדה: בהודו חיים 81% הינדים ו- 13% מוסלמים והשאר דתות שונות", אז אומנם 13% מתוך יותר ממליארד הודים, זה לא מעט ובכל זאת, בכשרון רב החלטתי לבחור באחד מתוך ה- 13% - מישהו אמר סטיית תקן?

הזכרתי לעצמי שזה יעקב, אותו יעקב, האיש שהתאהבתי בו, האיש שאוהב אותי, האיש שרוצה לבוא לישראל ולחיות איתי, להביא איתי ילדים... "ילדים!" אמרתי לעצמי ואז נזכרתי שבאיסלאם, דת הילד נקבעת לפני האבא וביהדות הדת נקבעת לפי האמא, מה יקרה לילדים שלנו? עוד לפני שנביא אותם לעולם הם יהיו מתוסבכים? אני באמת רוצה לחיות עם מוסלמי? שהילדים שלי יגדלו כמוסלמים? או כיהודים מעורבבים עם מוסלמים? ועוד בישראל? מי היה מאמין שהסיפור המורכב שלנו יקבל טוויסט ויהפוך אותו מורכב הרבה יותר?!

שרון אומרת שהטוויסט הזה לא הופך את הסיפור שלנו למורכב יותר, הוא פשוט מפשט אותו "פרט המידע הזה יעזור לך יותר לקבל החלטה" היא אמרה ואני חשבתי שיש משהו במה שהיא אומרת, אולי זה הופיע פתאום כדי לעזור לי. ואז חשבתי, יכול להיות שאני כל כך תמימה? איך לא שאלתי אותו? איך לא דיברנו על זה? למרות שהיו סימנים, לא ייחסתי להם חשיבות, הייתי שקועה באהבה שלנו. גם כשהוא אמר לי בטלפון כמה פעמים "אינשאללה" על דברים ששאלתי, זה הצחיק אותי. וכששאלתי אותו למה הוא אומר את זה, הוא ענה "ככה אומרים אצלנו" ועדיין, האסימון לא נפל, אפילו לשבריר שניה לא חשבתי לכיוון. מי שאמר שהאהבה עיוורת, כנראה שהתכוון בדיוק לזה.

***

בימים האחרונים יש לי מחשבות על איך התרבות שלנו, המקום בו אנו חיים, המהות שלנו, משרישים בנו סטיגמות, מחלקים תוויות שאנחנו מדביקים לאנשים ולא בגלל מי שהם אלא בעיקר בגלל מה שהם מייצגים עבורנו, במה הם מאמינים, מה הדעות שלהם, המראה שלהם, כל כך הרבה תוויות בלי הבנה אמיתית שבסופו של דבר, בשורה הכי תחתונה, זה מפגש של שני אנשים, בסה"כ שני אנשים שאולי בזום אאוט הם יכולים לראות את כל התוויות שמודבקות על האדם שעומד מולם, אבל אם הם מתקרבים ומסתכלים לו בעיניים, הם יכולים למצוא דברים אחרים לחלוטין.

מה יקרה איתנו? זה עוד מוקדם לדעת, החלטתי לתת לחיים להוביל אותי ולהיות מספיק פתוחה כדי לקבל את מה יזדמן לחיי בתהליך הזה. לא לקבל החלטות גורליות כרגע, לראות מה יוליד יום. אומרים שהכל לטובה, האם זה אומר שיהיה טוב? אינשאללה.

אהבה. מה הייתם מוכנים לעשות בשביל אהבה? בשביל למצוא אהבה, בשביל שאהבה תהיה חלק מהחיים שלכם? מה אתם מוכנים לעשות בשביל זה? ונאמר שעשיתם הכל ומצאתם אותה, את אותה האהבה הזו שמחייה אותנו מבפנים, שהופכת את החיים שלנו למשהו יותר שמח, אולי יותר קל, יותר מלא. אז מצאתם אותה, מה הייתם עושים כדי לשמר אותה? כדי להחזיק אותה בתוך החיים שלכם? כדי לגרום לה להמשיך ולמלא אתכם, להחיות אתכם.

ואם כולם סביב היו אומרים לכם שזה בלתי אפשרי? שזו סתם אשליה? שאין לאהבה הזו סיכוי לחיות. הייתם מוותרים? הייתם מקשיבים להם? הייתם עוזבים וממשיכים הלאה בחיפושים, אחר אהבה אחרת, חדשה?

ככה בלי לשים לב, אנחנו מעבירים את חיינו בחיפוש אחר האהבה, או בתיחזוק שוטף שלה בחיים שלנו. לפעמים אנחנו מוצאים אותה, לפעמים היא נגמרת, לפעמים זו היתה סתם אשליה ולפעמים היא נשארת לתמיד. כל החיים, כל הזמן, מחפשים אהבה. בכל מקום, בכל הזדמנות, אהבה.

אז מצאתי אותה, אחרי שנים של חיפושים מצאתי אותה, במקום הכי לא צפוי בעולם, את האהבה הזו שכולם מדברים עליה. כזאת שעושה אותי שמחה, שמתחברת למקומות הכי עמוקים בבפנים של הבטן, עמוק שמה, בחיבור אמיתי ונכון. מרחק של אלפי קילומטרים מפרידים בינינו, הבדלי תרבויות, הפרשים שונים ומשונים ועוד לא מעט מכשולים בדרך הזו ובכל זאת - אהבה.

יש מי שאומר שאהבה מנצחת הכל, את כל המכשולים, את כל הדיעות הקדומות, את כל מה שמפריע לה לחיות בשלום. האם אני מספיק חזקה כדי לגרום לאהבה הזו לנצח? לדלג מעל המכשולים הרבים? האם אני באמת רוצה? האם זה נכון עבורי? האם זו באמת האהבה לה חיכיתי כל חיי?

אין לי תשובות חד משמעיות, שום תשובה שעולה אינה ברורה לחלוטין, אין פה שחור ולבן (בעצם יש, זה מתורגם לצבע עור..). מה שאני יודעת הוא רק מה שאני מרגישה ועם זה אי אפשר להתווכח. אף אחד לא יכול להתווכח עם מה שאני מרגישה, עם מה שהוא מרגיש כלפיי. אף אחד.

אני אוהבת, אני נאהבת (כמו שלא הייתי כבר שנים), אני רוצה להיות איתו, אני מרגישה שאני חיה כשאני איתו, הוא מצית בי משהו שכבר מזמן שכחתי איך הוא מרגיש. הוא מרגש אותי. אני אוהבת אותו.

מה, לוותר על זה?

אז אומרים שזה חסר סיכוי, שזה לא אמיתי, שזה לא יעמוד במבחן הזמן והמרחק הגיאוגרפי, שזו אשליה, שזו סתם חוויה שחיה במקום מסוים בעולם, במצב מסוים, בתוך בועה, ואם היא תצא משם היא תמות. אז אומרים. להקשיב להם? משתדלת שלא, הולכת כרגיל עם האמת שלי, עם האינסטינקטים שלי, כמו תמיד לפי מה שהבטן שלי אומרת.

יכול להיות שמה שהם אומרים זה נכון, ויכול להיות שלא. אלו דברים שיצטרכו לעמוד במבחן הזמן והמציאות של שנינו, בינתיים שומדבר לא קל (למרות שאייל תמיד אומר שקושי זה ענין של תפיסה.. הרי שומדבר לא קשה באמת, אלא אם אנחנו תופסים אותו ככזה. אני צריכה לזכור את זה בדרך שאני מתכננת ללכת בתקופה הקרובה).

האם זה המבחן שלי? שלנו? האם זה מה שאנחנו צריכים לעבור כדי להיות ביחד? האם זה מה שיחזק את הקשר שלנו או יפורר אותו? והאם בסוף, כשנצליח לעבור ביחד את כל המשוכות, האהבה שלנו תפרח? יש הבטחה כזאת? מי יכול לענות על כל השאלות האלו באמת? מי יספר לי אם הדרך שלי היא הנכונה? אם בסוף אצליח ליהנות מהאהבה הזאת? האם היא אמיתית?

כנראה שרק אני.

יוצאת לדרך. בהצלחה!

שמחתי לראות אותו, למרות הכל, הוא נכנס פנימה ובלי מילים התחברנו לחיבוק ארוך. עמדנו ככה אולי עשר דקות, רק מרגישים אחד את השניה, בלי לדבר. כל הכעס, התסכול, האכזבה, העצבים, הכל התפוגג בתוך החיבוק הזה, אחר כך היה יותר קל, דיברנו על הכל. הכי פתוח, הכי מקבל, הכי נעים.

כל מה שקרה ים לפני, היה משחק של אגו גברי הודי, שמסתבר שהוא הרבה יותר גרוע מהאגו הגברי הישראלי, יותר פרמיטיבי. הבנתי למה הוא התנהג כך (לא קיבלתי את זה אבל הבנתי). הוא סיפר לי הכל, החל מהשניה הראשונה שראה אותי, מה הרגיש, מה חשב, מה רצה, כל מה שעבר לא בראש ובנשמה ואני סיפרתי את הצד שלי באותן הסיטואציות ומעבר להן. היתה שיחה כייפית, צחקנו הרבה, צעקנו קצת (עם חיוך), התחבקנו המון, נגענו בגוף ובעיקר בנשמה.

תוך כדי שיחה, שנינו הבנו שיש פה איזושהי התערבות קארמתית, כל החיבור הזה בינינו לא קרה סתם, התגלגלות הקשר, ההתפתחות, התחנות בדרך, הכל עם איזו הכוונה לא נראית, מחבר אותנו חזק הרבה יותר ממה שחשבנו. אחרי שלוש שעות הוא הלך וקבענו להפגש למחרת. החלטנו ללכת לטייל לדרמקוט (הצלע השלישית של דרמסלה, שעוד אל הספקתי לבקר בה).

למחרת התעוררתי מוקדם והתייצבתי כמו גדולה בשמונה וחצי, בשיעור היוגה היומי שלי, כשיצאתי משם ירד גשם חזק, נכנסתי לאחת המסעדות לאכול, בתקווה שעד שאסיים הגשם ייפסק, אבל הוא רק הלך והתחזק, שעה ארוכה. התייאשתי, העמסתי את המטריה ויצאתי מהמסעדה לכיוון האינטרנט (כי מה כבר יש לעשות כשגשם שוטף בחוץ?), בדרך החלטתי ליהנות מהגשם, קיפלתי את המכנסיים עד הברכיים והלכתי לי בנחת בין השלוליות עם נעלי האצבע שלי. היה בזה משהו משעשע, קצת ילדותי וכייפי, לטייל בגשם עם נעלי אצבע מתחת למטריה. מזל שאף אחד לא צילם אותי ככה.

חזרתי לחדר ונחתי לי עד שהגשם נחלש, בארבע פגשתי את יעקב והלכנו לנו לטייל. דרך ארוכה ותלולה בתוך יער ירוק וקסום, הכל היה שקט שקט, נקי אחרי הגשם, האויר מילא אותנו ופתח את הנשימה. העליות אמנם היו קשות אבל עשינו את זה לאט, ברוגע, בשקט, נהנים מהחוויה סופגים את האווירה הקסומה. היה נעים.

מצחיק, הוא מכיר כל כך הרבה אנשים, אי אפשר ללכת איתו ברחוב מבלי לעצור כל שני מטרים. אפילו במקומות הכי נידחים תמיד יהיה מישהו שהוא מכיר - זה מדהים בעיני. תמיד אהבתי את התכונה הזו אצל אנשים. מאוד חברותי, מאוד אהוב, רואים את זה בעיניים של האנשים שמדברים איתו, נחמד עם כולם, מכבד. פשוט כייף.

בדרמקוט פגשנו את אייל וליטל, הזוג שהכרתי במטוס והגעתי איתם לדרמסלה, היתה לי תחושה שאני אפגוש אותם. מחר הם נוסעים למנאלי. ישבנו איתם קצת, החלפנו חוויות, דיברנו, צחקנו והבטחנו כמובן לשמור על קשר. הם מקסימים! משם המשכנו בטיול, באמצע הדרך תפסנו לנו סלע ענקית שמשקיפה על כל האיזור, התיישבנו לנו שם, על גג העולם, נתנו לאויר להכנס לנו לריאות ולשטוף את הגוף, הנוף כולו ירוק ולמטה שמענו את רחש המים של הנחל שזרם. יכולנו לשבת שם כך לנצח. היה כל כך נעים.

יש משהו מאוד נוח ונעים בחיבור שלנו, הוא מאפשר. היום גיליתי שאנחנו יכולים לשבת ופשוט לשתוק, ככה בלי שזה מעיק. איזה כייף. יש בו משהו שעושה לי את זה, הוא ג'נטלמן, רגיש, מצחיק, חברותי ובעיקר הוא בא מהלב, בכל דבר שהוא עושה ואומר, הכל בא מהמקום הנכון וזה מרגש אותי יותר מהכל. נראה שהקארמה עשתה פה עבודה טובה, לחבר אותנו ככה ביחד.

או כמו שיעקב אמר, היינו צריכים את הטלטלה ההיא כדי להתחבר יותר קרוב. כנראה שהוא צודק.

הספר החדש של אשכול נבו, משאלה אחת ימינה, הזכיר לי כמה אני אוהבת לקרוא, לשקוע בעלילה, להתחבר לדמויות, לנשום אותן, להרגיש אותן להתרגש איתן. כבר חודשים רבים שלא מצליחה לקחת ספר ליד ולקרוא, ממש לקרוא. לא לרפרף, לא לקרוא קטעים נבחרים, פשוט להכנס פנימה ולקרוא. סופשבוע ארוך בגן עדן, שם אין מה לעשות חוץ מלהתנתק מהעולם ופשוט להתחבר לעולם אחר, של מישהו אחר, הזכיר לי כמה אני מתגעגעת לקריאה, מתגעגעת לכתיבה, מתגעגעת לחלום של ספר משלי.

אני אוהבת את הכתיבה של אשכול נבו, אהבתי אותו מאוד ב'ארבעה בתים וגעגוע' (מומלץ בחום!) ואהבתי אותו גם כאן. יש משהו בספרות מקור שמחברת לעברית טובה יותר, קסומה. כמה משפטים שאני זוכרת מהספר: "... השפילה את ריסיה..." או "הינהנה עם אפה..." או "חיפשתי תנוחה שתהיה הכי נוחה למצפון שלי, כדי שישן בשקט..." כל כך פשוט וכל כך מקסים. (הערה: הציטוטים אינם מדוייקים מילה במילה, הספר כבר לא איתי והכל בהסתמך על הזכרון האישי שלי).

עוד משהו שלקחתי איתי מהספר הזה קשור להתייחסות הגיבורים למטרות בחיים. לפעמים אנחנו מציבים לעצמנו מטרות בחיים, עד שהן הופכות ממש למשהו שאנחנו חייבים לעשות, בלי לעצור רגע ולחשוב שלרוב הדינמיקה של החיים מובילה אותנו למקומות אחרים, והמטרות שהצבנו לעצמנו בעבר לא תמיד נשארות רלוונטיות, וכך אנחנו הופכים לסוג של 'עבדים' למטרות שלנו, ואני חושבת שזה מאוד חשוב להציב מטרות, אבל לא פחות חשוב לעצור מדי פעם ולראות אם הן עדיין משרתות אותנו, אם הן עדיין הדבר שאנחנו הכי רוצים בעולם. בהסתכלות אחורה על מסלול חיי, אני יכולה לומר בוודאות שמטרות שונות בחיים שלי השתנו והיום אני יודעת שזה בסדר. אני כבר לא מתייסרת על זה שלא הספקתי להגיע אליהן, או שלא השקעתי מספיק, זה לא משנה, הן כנראה כבר לא רלוונטיות. זה חשוב להבין את זה. (אגב, ספר משלי עדיין רלוונטי. מאוד. זה פשוט יגיע בזמן שלו. לא עכשיו).

חוזרת. אחרי שבועיים קשים וסופשבוע משקם, מנקה, מנותק מהמציאות וממלא באנרגיות חדשות ורגועות יותר. מקוה שאצליח לקחת את האנרגיות שצברתי במהלך הימים האחרונים, בחזרה לחיים שלי, למציאות שלי, לשגרה. שבוע טוב שמתחיל עם משאלה אחת ימינה.

מאז שאני זוכרת את עצמי, חורף לא היה מסוג הדברים שאהבתי במיוחד. כבר מגיל קטן התחברתי לשמש, לאווירת הקיץ, לחום ולכל מה שהעונה הזו מביאה איתה. עם השנים, ימי החורף נראו קודרים יותר ויותר, שנאתי את הקור, את האפור ואת מצב הרוח שהתלווה. מעולם לא הבנתי את האנשים האלו שאוהבים את החורף, עד היום זה פשוט נשגב מבינתי. מצטערת.

תמיד סבלתי מקור, אני זוכרת את שכבות הבגדים שהייתי לובשת, במחיר יקר של סרבול וחוסר נוחות, אבל לא היה אכפת לי כלום, העיקר שלא יהיה לי קר. אני שונאת קור! לא פעם אפילו בכיתי בלי בושה כי לא יכולתי להכיל את הקור הנורא.

מאז שעברתי לגור בעיר הגדולה, החורף נראה פחות מאיים ואפילו משהו שאפשר להכיל אתו (מה שאי אפשר היה לומר על העיר הקרה בה גדלתי כמעט כל חיי). פתאום החורף לא היה כזה מאיים, הקור היה כמעט נסבל והקדרות... טוב, הקדרות היתה ונשארה הדבר העצוב בכל הסיפור הזה. ולמרות כל זה, עדיין קשה לי עם העונה האפורה הזו, משהו בה תמיד עושה לי עצוב.

לרוב אנחנו לא מייחסים חשיבות רבה למזג האויר ולהשפעה שלו על המצב הנפשי שלנו, אבל מזג האויר משפיע עלינו הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב, על כל אחד הוא משפיע כמובן בצורה אחרת, אבל משפיע. בתחילת החורף הנוכחי, תחילת ספטמבר השנה, אובחן אצלי 'סינדרום הסתיו' (המוכר יותר כ'דכאון החורף' למרות שזה לא לגמרי דכאון כמו שכתוב בספרים). מסתבר שבארצנו הקטנטונת, מדי שנה יש יותר ויותר אנשים שלוקים בסנדרום הזה. באיזשהו מקום לא הופתעתי מהגילוי הזה על עצמי, להיפך, פתאום הכל התחבר, לפתע קיבלתי המון תשובות, ממש זיהיתי את עצמי בתוך כל ערימת הסימפטומים שליוו אותי שנים, וההשלכה שלהם על ההתנהלות היומיומית שלי, ואז הגיעה ההקלה.

מאז אני לוקחת בכל יום תמצית טבעית (היפריקום) שהופכת את החורף הזה למשהו הרבה יותר נסבל מבחינתי. זה לא שאני עכשיו מאוהבת בחורף, אני עדיין מתגעגעת לקיץ בכל יום וסופרת את הימים עד הקיץ הבא (הוא מתקרב!). אני פשוט מרגישה יותר טוב מחורפים קודמים, פחות ימים חשוכים, כבר לא שוקעת כמו פעם, הכל יותר נסבל.

אז היום היה יום של חורף, אני לא יכולה לומר שזה שימח אותי, אבל היה יום של בית, רגוע, נעים וממלא ובלי שום מחשבות קודרות. שזה מבחינתי הרבה, בהתחשב בגשם שלא הפסיק לזלוג מהשמיים, הקור שבא איתו עם האפור האפור הזה. עוד מעט הקיץ יחזור, בינתיים לוקחת אויר וממלאת את הראש במחשבות חיוביות. רק חיוביות.  שבוע טוב!

קרוסלה / בן ארצי

נ.ב.

השירים שאני מעלה כאן, הם מתוך הפלייליסט שלי בימים אלו

זה לא תמיד קשור באופן ישיר לפוסטים שאני כותבת.. סתם שירים שאני אוהבת לשמוע. תהנו.

ביום כזה מדהים, כשהאנרגיות ממלאות ונדמה כי שום דבר בעולם לא יוכל לקלקל את זה. ביום כזה בו הכל זורם הכי טוב, החיוך רחב יותר מתמיד, דברים זורמים בקלות, אף לא מצליח לעצבן, לקלקל, ולא להרוס כלום! זה היום שלי. קמתי עם אנרגיות שיא, מתהלכת במסדרונות, שרה ומזמזמת, מספיקה פי 3 בעבודה מיום רגיל, משהו טוב קרה לזרימה בכלל ובעיקר עם אנשים אחרים. מין יום כזה (שהוא לא סתם עוד יום). מדהים.

הבטחתי לעצמי שלא יהיה שומדבר שיצליח להרוס לי את זה היום. חיכיתי לתשובה חשובה מהבוסית שלי, ידעתי שהתשובה תגיע היום והיתה לי תחושת שלווה ובטחון, פשוט ידעתי שאני אקבל בדיוק את מה שביקשתי. הרי התכווננתי לזה בשבועות האחרונים, האמנתי, ראיתי בעיני רוחי, וידעתי, בתחושות שלי ידעתי, שזה יבוא בדיוק ביום המדהים הזה, ועם כל האנרגיות האלו, הרי לא ייתכן שאקבל תשובה אחרת, פשוט לא יכול להיות.

מלאת בטחון, נכנסתי לקבל את התשובה ו.... אכזבה. לא קיבלתי מה שרציתי, ומה שכן קיבלתי, אפילו לא הגיע לסף הציפיות הנמוכות שלי. פשוט לא. מבאס. אני לא מצליחה להבין איך זה קרה והכי הטריד אותי איך זה קרה דווקא היום?!

יצאתי מהפגישה, לקחתי אויר עמוק לריאות ונזכרתי בהחלטה שלי הבוקר. שום דבר לא יקלקל לי את היום הזה, אף אחד לא יצליח לפגוע לי באנרגיות. זה היום שלי, אני מרגישה מצוין ואוכל להתמודד גם עם הבשורות הפחות משמחות, כי ככה אני רוצה, כי ככה החלטתי. וזה מה שהיה.

זה לא אומר שלא אתמודד עם זה אחרת מחר, או בשבוע הבא. יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. העיקר שהצלחתי להמשיך לחייך, להתחבר למקום שעושה נעים ולרגעי האושר הקטנים שבאמת הופכים את הימים האפורים למשהו הרבה יותר נסבל, מקבל ומחויך. מסתבר שהכל ענין של החלטה.

ובלי שום קשר, Modern Love שיר שאני מאוד אוהבת, עם חידוש מקסים של גבע אלון (במקור כמובן דייוויד בואי)

"אני חושב שמה שבאמת הבריא אותי, היה כשקלטתי שרק אני יכול להבריא את עצמי. אז עשיתי את זה..." (אוהדי אחרי שהבריא מסרטן בפעם השניה).

כאחת שגדלה בבית מלא אמונות תפלות, בו היה ברור כי ענין של מזל הוא בידי גורמי שמיים ואין לנו שום דרך לשלוט בו. הידיעה כי הדבר היחיד שעוזר למזל הוא האמונה בעין הרע, שרק אחרי שלא ניתן לשום עין כזאת להכנס לנו לחיים, המזל יאיר לנו פנים. אז היו קמעות, היו תפילות, רבנים, הרים והכל סביב המזל. כן אלוהים תן לי רק טיפת מזל.

ענין של מזל וחוסר מזל התקשרו לכל תחום בחיים, בריאות, עבודה, הצלחה, כסף ובעיקר זוגיות. הרי איך אדם יכול להעביר את חייו לבדו? אם היה לו מזל הוא בטח היה כבר עמוק ומזמן בתוך זוגיות ומשפחה. מסכן, מזל ביש. וזה לא משנה באיזה גיל, ככל שעובר הזמן הנושא תופס נפח ואף מגיע לשיחות היום במטבח.

אז איך באמת קשור מזל למציאת אהבה? והאם העובדה שעוד לא התחתנתי זה בגלל שהמזל לא האיר לי פנים? סבתא שלי, עליה השלום, היתה בטח מהנהנת עכשיו במרץ. זה היה ברור לה שנכדתה האהובה חווה חוסר מזל כזה שאפילו הרבנים הגדולים לא הצליחו לעזור לה. ורק אלוהים יודע למה זה מגיע לה.

בשנים האחרונות אני מבינה שאין דבר כזה מזל, המזל שלנו הוא מה שאנחנו מביאים לחיינו, בלי שום קשר לעין הרע או להחלטה משמיים. כבר מזמן לא חיה את חיי לפי המושגים האלו של מזל וחוסר מזל, אני לא מאמינה בזה, החלפתי את האמונה הזו באמונה בעצמי. יודעת היום שאני אדון לגורל שלי, שמה שאני אחליט, מה שאני ארצה, מה שהכי נכון עבורי - זה מה שיהיה ואין שום קשר לגורמים שמיימיים, או אנשים רעים. ההבנה כי ההחלטה שלי היא הגורל שלי, הפעולות שלי והעשייה שלי למען עצמי ולמען המטרות שלי בחיים, הם הגורל שלי. כי אני אדון לגורל שלי ואני ורק אני אוכל להזיז ולשנות ולהביא ולעשות את החיים שלי כפי שארצה שהם יהיו. רק אני. וזו המנטרה שלי השבוע.

מוכן לאהבה / שלומי שבן

עכשיו, כשהאמוציות נרגעו ופינו קצת מקום להגיון, אני יכולה לומר את הדברים שלא הצלחתי לבטא קודם.

 לפני הכל, חשוב לי לומר שאתה החבר הכי טוב שלי והחברות הזו איתך מאוד חשובה לי. אני כל כך רוצה שתהיה שותף למה שקורה לי בחיים, למי שאני, מאוד רוצה לספר לך הכל ולא רוצה לוותר בשום אופן על החברות הזו, חשוב לי שנצמח מהמקום הזה למקום טוב יותר. יחד. חושבת שהקשר שלנו מספיק חזק כדי לעשות את זה ולשרוד. להישאר.

 הפגיעה שלי ממך היתה כנראה תוצאה של דברים ישנים שנערמו להם אצלי עמוק בפנים, כשהאירוע הזה פשוט ניסה להידחס פנימה ופוצץ את הכל. אם תשאל אותי מה הכילה הערימה הזו, אני לא בטוחה שאוכל לומר, ולא בגלל שאני לא רוצה אלא בגלל שאני פשוט לא זוכרת, כנראה דברים קטנים שעם הזמן למדתי לא להתייחס אליהם בכובד ראש, אך בכל זאת נגעו בי ונשארו בתוכי.

 כשישבתי עם עצמי וניסיתי לבדוק למה זה קרה, למה בעצם נפגעתי כל כך? עלה דבר אחד מאוד חזק, תחושת הזלזול שלך במשהו שכל כך חשוב לי, משהו שהוא חלק ממני, משהו מאוד גדול ומשמח שקרה, ואתה, החבר הכי טוב שלי, אפילו לא עצרת רגע להקשיב לו. העלבון שלי מהמחשבה שאתה מצליח לזלזל במשהו שאני משתמשת בו גם בטיפול בך, שבר אותי.

 אני יודעת בוודאות שלא עשית את זה בכוונה, וברור לי לחלוטין שלא תעשה שום דבר בכוונה לפגוע בי, ידעתי את זה תמיד ולמרות זאת, זה לא הקל על הפגיעה. העובדה שאפילו לא שמת לב שעשית את זה, ההבנה שוב שכשאתה בתוך העבודה, אין סיכוי לזכות בתשומת לבך המלאה, הכאיבה לי.

 זוכר ששאלת אותי לא מזמן, למה אני לא מספרת לך דברים אישיים, אלא מחכה שנהיה לבד? אני חושבת שזו בדיוק הסיבה, כי כשאתה בעבודה, כשאתה מוטרד מהעבודה, כשדברים אחרים תופסים לך מקום בראש וכשאני יודעת שלא אצליח לקבל את תשומת הלב המגיעה לי, אני מעדיפה לחכות (למרות שלפעמים עובר זמן שהופך את הדברים ללא רלוונטיים).

 אני אדם שקשה לו להיפתח לאנשים ולכן אני מאוד בוררת את החברים שלי. כחבר טוב, אני מאוד רוצה לשתף אותך בכל הדברים הכי אישיים, אבל רק כשאני מקבלת את תשומת הלב שמגיעה לי. זו הדרך שלי להגן על עצמי כדי לא להיפגע. לא בגלל שאתה מתכנן לפגוע בי חלילה, אלא בגלל שאני מודעת לעצמי, לחולשות שלי, לחסרונות שלי וליתרונות שלי, בדיוק כפי שאני מודעת לשלך ומנסה לחלוק יחד איתך, בדרך הנכונה ביותר לשנינו מבלי לנסות לשנות אף אחד מאיתנו.

 חברה טובה (וחכמה) שלי אמרה לי: "תלמדי אותו להיות חבר שלך..." ונראה לי שזה מה שאני הכי רוצה שיהיה אחרי שנעבור יחד את המהמורה הזו.

 שנינו אנשים שונים שמאמינים בדברים שונים ומנהלים את החיים שלנו בדרכים שונות ובכל זאת, אנחנו מצליחים להתחבר בנקודות שהן מיוחדות רק לנו, וזה מה שהופך את הקשר הזה לכזה מיוחד וחזק. שנינו מצליחים לקבל אחד את השניה בדיוק כפי שאנחנו, גם אם לפעמים האמונות שלנו מתנגשות.

 אני חושבת שללמוד לקבל ולדעת לתת, זה משהו בסיסי בחברות (ובכלל בחיים) ואלו הדברים שבאמת משדרגים חברות טובה. הלוואי שתצליח להיות יותר קשוב, שתמשיך לתמוך בי, לפרגן לי, שתהיה שם בשבילי, שתלמד לעשות למעני את כל הדברים שאני לומדת לעשות למענך. 

זוכר שהבטחת ללמד אותי שוב לרכב על אופניים

בואי עכשיו

מה עכשיו?

עכשיו, עכשיו, אני עם האופניים כאן, יאללה את באה?

אממ.. אולי מחר? אני קצת עייפה

בואי כבר

.

.

.

שבי עם כל כובד המשקל שלך על המושב, אל תחזיקי את הכידון חזק, תתייחסי אליו כמו אל הגה כח

אני מפחדת

אל תדאגי, אני מחזיק אותך, מוכנה?

אני רוצה הביתה

נו, תפסיקי עם השטויות שלך, קחי אויר, שימי רגל על הדוושה וקדימה

תחזיק אותי?

כן, נו, אני מחזיק, מוכנה

לא

נו

טוב, יאללה

.

.

.

בואי ננסה שוב, אבל תנסי לא ליפול הפעם. קחי שוונג ותדוושי מהר, אחרת את מאבדת את שיווי המשקל שלך

כן, זוכרת, לדווש מהר

ואל תחזיקי את הכידון כל כך חזק, תזכרי, כל כובד המשקל שלך על המושב

זוכרת

מוכנה?

לא

נו

תחזיק אותי

מחזיק, הפעם תשימי את שתי הרגליים על הדוושות, אני מחזיק ואז תדוושי מהר

שאני לא אאבד שיווי משקל?

בדיוק

יאללה, אל תדאגי, אני איתך, מחזיק אותך עד שתתרגלי

הלוואי שהיית יכול לרוץ איתי כל הזמן.... :-)

מפגרת

בוא נלך הביתה

די, תנשמי עמוק ותראי שאת יכולה

טוב. אני מוכנה, ואל תעזוב אותי כל כך מהר

אני לא יכול לרוץ איתך הרבה, רק בהתחלה ואני אגיד לך כשאני עוזב

טוב

.

.

.

אחרי כמה פעמים כאלו וקריאות עידוד מרגשות, הצלחתי לרכב לבד כמה מטרים, עשיתי קצת זיגזגים, צרחתי לשמיים תוך כדי רכיבה, נפלתי שוב ובסוף ויתרתי. לא יודעת מי זה המציא את המשפט המעצבן "... זה כמו לרכב על אופניים, אף פעם לא שוכחים....", היום הצלחתי לנפץ אותו ולהוכיח שהוא לא צודק, כי כנראה אחרי עשרים ומשהו שנה פג תוקפו של המשפט הזה, או שאולי זה פשוט הפחד הפנימי שלי שלא נותן לי לדווש מעל המחסום הזה. בינתיים ויתרת והחלטתי להתרכז בלהחלים מהפציעה הקודמת שלי ברגל, לפני שאני פוצעת את עצמי שוב. האופניים יחכו.

(ותודה לאיש שלא מתייאש ממני ומצליח להחזיר אותי למחוזות ילדותי, בהם אבא שלי רץ אחרי כשלמדתי לרכב על האופנים החדשות שלי עם גלגלי העזר. תודה)

לא ברור איך פרויקט של עבודה, ביום ששי אל תוך הלילה, הפך לדבר הכי מצחיק בעולם. אולי בעצם זה מאוד ברור, כנראה שבדרך איבדנו קצת את השפיות. הכל התחיל ברעיון גדול שנזרק לאויר השבוע והתגלגל מהר מדי ובלחץ של זמן הוחלט לשבת ולהכין אפיון בסופשבוע. זה לא שבמשך השבוע אנחנו לא עובדים, שנינו, סביב השעון כמעט, זה לא שאין לכל אחד מאיתנו פרויקטים אחרים לא פחות גדולים על הראש, זה לא שיש לנו חיים (אין לנו!), אז קבענו להפגש רק הוא ואני ביום ששי.

ארבע אחרי צהרים בבית קפה קטן מתחת לבית, עם לפטופ אחד, כלבה אחת והרבה כוסות קפה (וגם קצת אוכל בין לבין). איפשהו כשקלטנו את הגודל המפלצתי של הפרויקט הזה, זה התחיל להצחיק אותנו. המון עבודה ולא בטוח בכלל שהפרויקט יצא לפועל בסוף מפאת גודלו ולוחות הזמנים הצפופים ובכל זאת לא הרפנו - חייבים לגמור את האפיון הזה!

בדרך איבדנו קצת את השפיות, עבדנו קצת, צחקנו הרבה והצלחנו בין לבין לנדוד למקומות אחרים מחוץ למסמך המפלצתי. בשמונה בערב עלינו הביתה, עם הלפטופ, הכלבה ובלי הקפה. המשכנו לכתוב, להתווכח, להעלות רעיונות, להתעצבן כשגילינו שאין סיכוי שבעולם שמשהו טוב יצא מהפרויקט הזה בזמנים שנקבעו, ולצחוק! הרבה!

אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה צחקתי כל כך הרבה, לאורך כל כך הרבה שעות. זה היה מטורף פשוט. התנדנדנו כך כל הערב, בין רצינות לצחוק, בין תסכול לצחוק, בין צחוק לכאב בטן ודמעות של צחוק. הכלבה תפסה מאיתנו מרחק ולא הבינה מה קרה לנו. רגע אחד שתקנו והקלדנו במהירות לתוך הלפטופ ורגע שני נמרחנו על הריצפה מרוב צחוק. כל דבר הצחיק אותנו, כל משפט קיבל משמעות אחרת, עד כדי כך שסעיפים מסויימים במסמך קיבלו גם הם חותמת של צחוק.

לא שתינו שום דבר חוץ מקפה וקולה ולא עישנו כלום חוץ מסיגריות מסריחות, אכלנו קצת מתוק, בשביל הריכוז אבל זה רק הכניס יותר אנרגיות של צחוק. בשתיים לפנות בוקר שילחנו הלאה את המסמך הארוך והמורכב, לאנשים שאחראים על הפרויקט, לקבלת הערות.

עד לרגעים אלו לא הגיעה שום תגובה מאף אחד מהם, אני לא יודעת מה זה אומר אבל יודעת שהלכתי לישון אתמול בארבע לפנות בוקר, אחרי שתים עשרה שעות כמעט של צחוק בלי הפסקה ומתוכם שמונה שעות בערך של עבודה ששתתה לי את הסופשבוע. עם הבנה ברורה שיש דברים שרק שנינו מסוגלים יחד לעשות ולהבין. עלינו יחד עוד מדרגה, היה כייף ומצחיק!