אז התאהבתי בגבר זר, שלא גר בארץ , שלא היה פה מעולם. הוא מנהל את חייו אי שם בהודו הרחוקה. התאהבנו. עכשיו הוא רוצה לבוא לארץ, ולו בשביל שיחד נבחן את הזוגיות הזאת, האהבה הזו, ניתן לה קצת יותר זמן לחיות כדי להבין אם זה נכון לנו. אם אנחנו רוצים. ואם כן, אז איפה נתמקם על הגלובוס. החלטות גדולות וחשובות, ממתינות לתשובות. הלוואי ויכולנו לקבל את ההחלטות האלו עכשיו, היום, עוד מעט. הלוואי והיינו יכולים להתקדם בחיים שאנחנו בוחרים, בקצב שלנו ולא בקצב שמדינת ישראל מחליטה להכתיב לנו.

כן, הוא רוצה לבוא ובהקדם, מבחינתו כבר בספטמבר להיות כאן איתי, אבל... מסתבר שזה לא כל כך פשוט להגיע למדינתנו הקטנטונת (כל כך קטנה ביחס להודו הענקית). אז בשביל שהאיש שאני אוהבת, יקבל ויזת תייר (מקסימום שלושה חודשים כי הם לא נותנים יותר בהתחלה), אנחנו צריכים לעבור את שבעת מדורי הגיהנום. זה מתחיל מזה שכדי לקבל את הוויזה הזו, אני צריכה "לבקש" אותו, שתהיה לו כתובת בארץ ומישהו שיהיה אחראי עליו. חשבתי, מה הבעיה? אני אשלח מכתב לשגרירות, הוא יגיש בקשה לוויזה ונגמר הסיפור. אז זהו, שלא.

משרד הפנים מקשה על תיירים מחו"ל לקבל ויזה לארץ. מאוד מקשים. דבר ראשון הוא צריך לשלוח אליי צילום של הדרכון שלו (של כל הדרכון שלו, כולל הדפים הריקים בדרכון) + תמונה עדכנית. אני צריכה לגשת למשרד הפנים עם מה שהוא שלח וגם:

* הצהרה שאני בת זוג שלו ושאנחנו מכירים

* פירוט שיחות שלנו (כדי לוודא שאנחנו מכירים באמת)

* תמונות שלנו יחד (כן, אנחנו מכירים)

* הצהרה של מישהו מהמשפחה שלי או מהחברים שלי, שיודעים שאנחנו ביחד ומכירים

* אישור שלי שהוא לא יעבוד פה

* אישור שלי שאני אחראית שהוא ייצא מהארץ עם תום הוויזה שלו

* וכמובן, הצהרה שאני אחראית עליו וכל דבר שהוא עושה בארץ, יכולים לפנות אליי (ספונסרית שלו)

* ואיך אפשר בלי כסף - 75 ש"ח

ואם כל זה לא מספיק, אני גם צריכה לעבור שני ראיונות ואולי בסוף כל התהליך אקבל אישור חוקי. ואז.. אני אמורה לשלוח אליו את האישור בדואר אקספרס (נאמר DHL) עם כל החותמות והאישורים של משרד הפנים. הוא צריך לגשת עם זה לשגרירות ישראל בהודו ולהגיש בקשה לוויזה. אם יאשרו לו את זה, יש סיכוי שנפגש מתישהו בקרוב.

כן כן, כל זה בשביל לקבל ויזת תייר של שלושה חודשים, שאני, בשביל לנסוע להודו, פשוט ניגשתי למשרד הנסיעות, מילאתי טופס, שלחתי את הדרכון ותוך כמה ימים קיבלתי ויזה. הגיוני. אז למה כדי להכנס לארץ דברים לא נעשים בהגיון? למה להקשות? זה לא תהליך של חתונה, או גיור, או מישהו שבא לעבוד פה ולגור באופן קבוע, עוד לא הגענו לשלב הזה (ואני לא רוצה לחשוב מה יידרשו מאיתנו אם נגיע..). הוא בסה"כ רוצה לבוא לפה לכמה שבועות, לבדוק, להרגיש, להחליט, זה הכל.

אני רק מקווה להיות מספיק חזקה כדי להצליח להביא אותו אליי. תחזיקו אצבעות.

היי זו אני, מלכת ההעלמויות, ברגע אחד שנמאס לי אני פשוט מעלימה את עצמי. ככה בלי שום בעיה, בלי להתאמץ אפילו, העיקר לא להתמודד, כי בשביל מה להתמודד אם אפשר לברוח? גם ביחסים בינאישיים, גם בעבודה, גם בכל תקשורת שלי עם אנשים. ברגע שנמאס לי אני מתקדמת הלאה, בלי לטרוח ליידע את הצד השני.

בתקופה האחרונה אני מתמודדת. הפסקתי לברוח. גדלתי, התפתחתי והיום אני מבינה שבריחה זו לא התשובה, אף פעם לא יוצאים משם לגמרי עד שלא סוגרים באמת, רק אז אפשר להתקדם נקיים בלי שום שקים על הגב. השיעור הראשון והגדול ביותר היה כשנפרדתי ממנו ונשארתי לגור איתו באותו חדר, הנסיבות אילצו אותי להתמודד ולא לברוח. היה קשה, היה ארוך, היה מתיש ומתסכל אבל יצאתי משם מחוזקת יותר. הצלחתי להתמודד עם הקשה ביותר, עכשיו הכל נראה קטן.

בימים האחרונים אני מבינה שהקשר הזה כנראה נגמר, ולא בגלל שהוא טרח להגיד או שדיברנו על זה, אלא בגלל שהוא נעלם... יכול להיות שקרה לו משהו נורא, ויכול להיות שזה השיעור שלי, להרגיש ולראות איך זה מרגיש בצד השני, בכל הפעמים שאני נעלמתי. זה מחרפן! בעיקר בגלל שהיה קשר טוב, חיבור כזה שלא קורה כל יום וזה פשוט לא נתפס לי בהגיון שהוא החליט להעלם בלי שום סימן מקדים, בלי שצפיתי את זה בכלל, בלי שנדבר על זה, בלי שנסגור את זה יפה. איך זה יכול להיות? מקוה שלא קרה לו משהו.

אז האם גם אני הייתי כזאת? נותנת הרגשה שהכל בסדר ואז נעלמת? לא זוכרת, אבל מרגישה בימים האחרונים לא רגועה. מרגישה בהמתנה. ממתינה למייל שלו, ממתינה לשיחת טלפון ממנו, ממתינה לאות, סימן שיגיד משהו, לא משנה מה, משהו. שיבוא להגיד שלום, שנסגור את זה, שאוכל להתקדם בלב שקט.

קצת מתחרפנת. אתמול בלילה התעוררתי 3-4 פעמים, רק מתחושה של ציפיה שתכף אקבל ממנו מייל. הוא תמיד כותב לי בשעות הקטנות של הלילה, בבוקר כשהתעוררתי מוקדם, ניגשתי ישר לבדוק אם ממתין לי מייל ממנו. אני לא רגועה, קשה לחיות במצב המתנה. זה מחרפן! במהלך היום כל הזמן בודקת את המייל, אולי הוא יעז. גם הטלפון לא מגיע.

כבר לא אכפת לי שמשהו ממש טוב יגמר, זה לא מה שמטריד אותי, אני יודעת שזה כנראה הדבר הכי נכון לעשות כרגע, אבל ראבק, שלום. תגיד שלום, זה הכל. בבקשה, רק כדי שאוכל להרגע. לדעת שהכל בסדר. להמשיך הלאה. שאוכל לשחרר ולדעת שזהו זה. נגמר. אוף.

כשהיינו ממש קטנים, ואמא שלי היתה רוצה להרגיע או להרדים אותנו, היא היתה מנדנדת את המיטה ושרה. אני זוכרת את חריקת המיטות של האחים הקטנים שלי, היא היתה שרה לנו ומנדנדת, עד שהיינו נרדמים, כמו ערסל. תמיד את אותם השירים, שוב ושוב. אותם שירים לי, אותם שירים לאחים שלי, גם במרחק של זמן, אותם שירים ואותה חריקה של מיטה. זה מה שהיה הכי מרגיע אותנו, כנראה אז וגם היום.

היממה האחרונה היא מאוד אמוציונאלית, הדמעות זולגות בלי הכרה, הכאב חותך בבטן, כל היום ניסיתי להסיח את דעתי, לעבוד, לדבר עם אנשים, להסיט את המחשבות לדברים אחרים לגמרי. רק לא לחשוב, רק לא לשקוע, רק לא לדבר על זה ולבכות שוב. לא הצלחתי לדבר על זה היום עם אף אחד, גם לא עם החברות הכי טובות שלי, בשניה שזה צף במחשבה, הדמעות צפות יחד, הנשימה כבדה והגרון נחנק.  

גילית שהערסל האנושי שלי, הוא היחיד שמצליח באמת להרגיע אותי, כמו שאמא היתה עושה. הוא עוטף אותי, מערסל אותי, משהו בנוכחות שלו סביבי עושה לי רגוע, מפסיק לי את הדמעות, עוזר לי לנשום ופחות לשקוע. רציתי לספר לו אבל ויתרתי, אני עדיין לא מוכנה לדבר על זה עם אף אחד. במקום לדבר או לחשוב, העדפתי להתערסל ולהקשיב לו, לשירים, לאותם שירים, שוב ושוב, כמו שאמא שלי היתה שרה לי, עם החריקות הקטנות שמביאות איתן משהו מוכר ואהוב, משהו בטוח עם התחושה הזאת של בית, של 'הכל בסדר'. מתערסלת. נרגעת. נושמת.

צופה בווידאו האחרון שצילמתי אותו בשבוע שעבר. משהו בשיר הזה, בו ובאנרגיה שלו על הבמה, בצעקות, בשחרור, בטוטאליות, מצליח להרגיע אותי. מאוד.

אני יודעת שאמרתי את זה כבר, אבל מה אכפת לי להגיד את זה שוב, גם ככה אני במצב רוח תוקפני. אז אני ממש לא אוהבת לאבד את החוויות שלי מחודש שעבר לטובת דף חלק. לא מצליחה להתרגל לזה שוב. פשוט לא.

מאז שאני זוכרת את עצמי, חורף לא היה מסוג הדברים שאהבתי במיוחד. כבר מגיל קטן התחברתי לשמש, לאווירת הקיץ, לחום ולכל מה שהעונה הזו מביאה איתה. עם השנים, ימי החורף נראו קודרים יותר ויותר, שנאתי את הקור, את האפור ואת מצב הרוח שהתלווה. מעולם לא הבנתי את האנשים האלו שאוהבים את החורף, עד היום זה פשוט נשגב מבינתי. מצטערת.

תמיד סבלתי מקור, אני זוכרת את שכבות הבגדים שהייתי לובשת, במחיר יקר של סרבול וחוסר נוחות, אבל לא היה אכפת לי כלום, העיקר שלא יהיה לי קר. אני שונאת קור! לא פעם אפילו בכיתי בלי בושה כי לא יכולתי להכיל את הקור הנורא.

מאז שעברתי לגור בעיר הגדולה, החורף נראה פחות מאיים ואפילו משהו שאפשר להכיל אתו (מה שאי אפשר היה לומר על העיר הקרה בה גדלתי כמעט כל חיי). פתאום החורף לא היה כזה מאיים, הקור היה כמעט נסבל והקדרות... טוב, הקדרות היתה ונשארה הדבר העצוב בכל הסיפור הזה. ולמרות כל זה, עדיין קשה לי עם העונה האפורה הזו, משהו בה תמיד עושה לי עצוב.

לרוב אנחנו לא מייחסים חשיבות רבה למזג האויר ולהשפעה שלו על המצב הנפשי שלנו, אבל מזג האויר משפיע עלינו הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב, על כל אחד הוא משפיע כמובן בצורה אחרת, אבל משפיע. בתחילת החורף הנוכחי, תחילת ספטמבר השנה, אובחן אצלי 'סינדרום הסתיו' (המוכר יותר כ'דכאון החורף' למרות שזה לא לגמרי דכאון כמו שכתוב בספרים). מסתבר שבארצנו הקטנטונת, מדי שנה יש יותר ויותר אנשים שלוקים בסנדרום הזה. באיזשהו מקום לא הופתעתי מהגילוי הזה על עצמי, להיפך, פתאום הכל התחבר, לפתע קיבלתי המון תשובות, ממש זיהיתי את עצמי בתוך כל ערימת הסימפטומים שליוו אותי שנים, וההשלכה שלהם על ההתנהלות היומיומית שלי, ואז הגיעה ההקלה.

מאז אני לוקחת בכל יום תמצית טבעית (היפריקום) שהופכת את החורף הזה למשהו הרבה יותר נסבל מבחינתי. זה לא שאני עכשיו מאוהבת בחורף, אני עדיין מתגעגעת לקיץ בכל יום וסופרת את הימים עד הקיץ הבא (הוא מתקרב!). אני פשוט מרגישה יותר טוב מחורפים קודמים, פחות ימים חשוכים, כבר לא שוקעת כמו פעם, הכל יותר נסבל.

אז היום היה יום של חורף, אני לא יכולה לומר שזה שימח אותי, אבל היה יום של בית, רגוע, נעים וממלא ובלי שום מחשבות קודרות. שזה מבחינתי הרבה, בהתחשב בגשם שלא הפסיק לזלוג מהשמיים, הקור שבא איתו עם האפור האפור הזה. עוד מעט הקיץ יחזור, בינתיים לוקחת אויר וממלאת את הראש במחשבות חיוביות. רק חיוביות.  שבוע טוב!

קרוסלה / בן ארצי

נ.ב.

השירים שאני מעלה כאן, הם מתוך הפלייליסט שלי בימים אלו

זה לא תמיד קשור באופן ישיר לפוסטים שאני כותבת.. סתם שירים שאני אוהבת לשמוע. תהנו.

עכשיו, כשהאמוציות נרגעו ופינו קצת מקום להגיון, אני יכולה לומר את הדברים שלא הצלחתי לבטא קודם.

 לפני הכל, חשוב לי לומר שאתה החבר הכי טוב שלי והחברות הזו איתך מאוד חשובה לי. אני כל כך רוצה שתהיה שותף למה שקורה לי בחיים, למי שאני, מאוד רוצה לספר לך הכל ולא רוצה לוותר בשום אופן על החברות הזו, חשוב לי שנצמח מהמקום הזה למקום טוב יותר. יחד. חושבת שהקשר שלנו מספיק חזק כדי לעשות את זה ולשרוד. להישאר.

 הפגיעה שלי ממך היתה כנראה תוצאה של דברים ישנים שנערמו להם אצלי עמוק בפנים, כשהאירוע הזה פשוט ניסה להידחס פנימה ופוצץ את הכל. אם תשאל אותי מה הכילה הערימה הזו, אני לא בטוחה שאוכל לומר, ולא בגלל שאני לא רוצה אלא בגלל שאני פשוט לא זוכרת, כנראה דברים קטנים שעם הזמן למדתי לא להתייחס אליהם בכובד ראש, אך בכל זאת נגעו בי ונשארו בתוכי.

 כשישבתי עם עצמי וניסיתי לבדוק למה זה קרה, למה בעצם נפגעתי כל כך? עלה דבר אחד מאוד חזק, תחושת הזלזול שלך במשהו שכל כך חשוב לי, משהו שהוא חלק ממני, משהו מאוד גדול ומשמח שקרה, ואתה, החבר הכי טוב שלי, אפילו לא עצרת רגע להקשיב לו. העלבון שלי מהמחשבה שאתה מצליח לזלזל במשהו שאני משתמשת בו גם בטיפול בך, שבר אותי.

 אני יודעת בוודאות שלא עשית את זה בכוונה, וברור לי לחלוטין שלא תעשה שום דבר בכוונה לפגוע בי, ידעתי את זה תמיד ולמרות זאת, זה לא הקל על הפגיעה. העובדה שאפילו לא שמת לב שעשית את זה, ההבנה שוב שכשאתה בתוך העבודה, אין סיכוי לזכות בתשומת לבך המלאה, הכאיבה לי.

 זוכר ששאלת אותי לא מזמן, למה אני לא מספרת לך דברים אישיים, אלא מחכה שנהיה לבד? אני חושבת שזו בדיוק הסיבה, כי כשאתה בעבודה, כשאתה מוטרד מהעבודה, כשדברים אחרים תופסים לך מקום בראש וכשאני יודעת שלא אצליח לקבל את תשומת הלב המגיעה לי, אני מעדיפה לחכות (למרות שלפעמים עובר זמן שהופך את הדברים ללא רלוונטיים).

 אני אדם שקשה לו להיפתח לאנשים ולכן אני מאוד בוררת את החברים שלי. כחבר טוב, אני מאוד רוצה לשתף אותך בכל הדברים הכי אישיים, אבל רק כשאני מקבלת את תשומת הלב שמגיעה לי. זו הדרך שלי להגן על עצמי כדי לא להיפגע. לא בגלל שאתה מתכנן לפגוע בי חלילה, אלא בגלל שאני מודעת לעצמי, לחולשות שלי, לחסרונות שלי וליתרונות שלי, בדיוק כפי שאני מודעת לשלך ומנסה לחלוק יחד איתך, בדרך הנכונה ביותר לשנינו מבלי לנסות לשנות אף אחד מאיתנו.

 חברה טובה (וחכמה) שלי אמרה לי: "תלמדי אותו להיות חבר שלך..." ונראה לי שזה מה שאני הכי רוצה שיהיה אחרי שנעבור יחד את המהמורה הזו.

 שנינו אנשים שונים שמאמינים בדברים שונים ומנהלים את החיים שלנו בדרכים שונות ובכל זאת, אנחנו מצליחים להתחבר בנקודות שהן מיוחדות רק לנו, וזה מה שהופך את הקשר הזה לכזה מיוחד וחזק. שנינו מצליחים לקבל אחד את השניה בדיוק כפי שאנחנו, גם אם לפעמים האמונות שלנו מתנגשות.

 אני חושבת שללמוד לקבל ולדעת לתת, זה משהו בסיסי בחברות (ובכלל בחיים) ואלו הדברים שבאמת משדרגים חברות טובה. הלוואי שתצליח להיות יותר קשוב, שתמשיך לתמוך בי, לפרגן לי, שתהיה שם בשבילי, שתלמד לעשות למעני את כל הדברים שאני לומדת לעשות למענך. 

כבר שבוע המחשב שלי בבית מסרב לתת אותות חיים. שבוע שלם! בהתחלה ניסיתי, אבל לא הצלחתי לעשות לו החייאה לבדי, אז ביקשתי מהחברים הקרובים שלי לבוא ולעזור לי. יש שני אנשים בעולם הזה שאני סומכת עליהם בעיניים עצומות שיטפלו לי במחשב, שני אנשים, שני חברים, שתי אכזבות.

אני לא כועסת על זה שהם לא באו בסוף והשאירו אותי נטולת מחשב, אלא על זה שהם לא היו מספיק הוגנים להגיד לי שהם לא יבואו בסוף והשאירו אותי ישובה בבית ממתינה, מקווה ומצפה, יום ועוד יום ועוד יומיים.

שניהם עסוקים מאוד בחיי היומיום שלהם, אני יודעת ולא רציתי להעמיס עליהם עוד, אבל עדיין, כשמשהו מתקלקל לנו, אנחנו קודם פונים לאנשים שקרובים אלינו, האנשים שאנחנו סומכים עליהם. אז פניתי לאחד, ביקשתי יפה והוא הבטיח לבוא, יום עבר, עברו יומיים, אף אחד לא בא (וגם לא התקשר), פניתי לשני, גם הוא הבטיח, עבר יום, עברו עוד יומיים, גם הוא נעלם.

"אתה בטוח שתצליח להגיע היום? כי אם לא, זה בסדר, אני אנסה למצוא מישהו אחר..."

"לא, לא, אל תתקשרי לאף אחד, אני אגיע"

כשמישהו עושה לנו טובה, אי אפשר לדרוש ממנו דברים, אי אפשר לנג'ס לו, להתעצבן עליו, הוא הרי עושה לנו טובה, הוא לא חייב. יש משהו מאוד עדין בסיטואציה הזו, לא תמיד יודעים איך להתנהג, במיוחד כשמדובר בחברים.

אני לא יודעת אם אני יותר כועסת או יותר מאוכזבת, או אולי שניהם ביחד. אני יודעת שאני בעיקר מתוסכלת מחוסר האונים בו אני נמצאת כרגע. מאוד מעריכה את הרצון הטוב והחברי, לרצות לחלץ אותי מהמצוקה הזו, מאוד מעריכה את הנסיון לדחוס אותי ללו"ז הצפוף של כל אחד מהם ומאוד מאוד לא מעריכה את ההעלמות, את חוסר ההוגנות, את המצב הקיים בו שניהם השאירו אותי בבית ממתינה. לא ניסיתי למצוא מישהו אחר שיבוא לתקן לי את המחשב, כי הוא הבטיח שיגיע, לא יצאתי לבלות, כי הוא אמר שהוא יבוא, לא עשיתי כלום, רק חיכיתי בסבלנות. כי הוא הבטיח, אבל לא טרח לספר לי שהוא לא יוכל לעמוד בהבטחה הזו.

והעובדה ששניהם יודעים שהמחשב שלי מהווה חלק מרכזי בחיי, שזו העבודה שלי, שבלי מחשב אני במצוקה אמיתית, הגדילה את האכזבה פי כמה.

אני לא יודעת אם אפשר להסיק מזה שאי אפשר לסמוך על חברים, אבל אני יודעת שכשזה מגיע לטובות, אולי כדאי לחשוב פעמיים, להשאיר את החברים בצד, לא להיות תלויים באף אחד, להזמין איש מקצוע ולשלם לו, בלי טובות.

נ.ב. אם במקרה מישהו מכיר אחד כזה, אנא, אנא עשו מצווה. תודה.

לפעמים אנחנו נורא רוצות שהם יחזרו אחרינו, יגידו מילים יפות, יהיו יצירתיים, ישלחו אסאמאסים מתוקים. לפעמים אנחנו ממש רוצות לדעת שהם חושבים עלינו במשך היום, גם כשאנחנו רחוקות ועסוקות. לפעמים אנחנו פשוט רוצות לקבל סימני חיבה ואם אפשר, אז גם קצת אהבה, אבל לפעמים.... לפעמים אנחנו ממש לא רוצות! אבל ממש לא!

ודווקא אז, כשאנחנו ממש לא רוצות - הם שם. מחזרים, אומרים מילים יפות, יצירתיים, שולחים אסאםאסים מתוקים (שבא להקיא!), חושבים עלינו כל היום (והלילה) מרעיפים סימני חיבה ואהבה, הרבה אהבה, כל הזמן. דיייייי!

אני לא זוכרת מתי קובי ואני נפגשנו בפעם הראשונה ואיך בכלל הכרנו, זה היה מזמן ומאז נפגשנו מדי פעם, בילינו יחד, צחקנו, דיברנו, התחבקנו, שכבנו. בלי הגדרות, בלי מסגרות, בלי חוקים ובעיקר כדי לחמם לילות בודדים. לקובי יש לב ענקי, הוא כזה נותן. כל מה שאבקש, בכל שעה שאבקש, רק שאבקש והוא מתייצב. הרבה פעמים הרגשתי לא נעים עם כל הנתינה הזו שלו, משהו בו גרם לי להיות מישהי אחרת, מישהי שאני לא מכירה ולא אוהבת. נצלנית כזו, אפילו קצת רעה, אבל הוא כנראה מאוד אהב את זה (אחרת אין הסבר לזה שהוא בא שוב ושוב והתעקש לרצות אותי).

ביומולדת שלי הוא בא עם מכשיר די.וי.די חדש מתנה, התקין לי אותו (שעה וחצי לקח לו!), אני זוכרת שבאותו לילה ישבנו וראינו סרט שהוא הביא, אכלנו גלידה והלכנו לישון. כשקמנו בבוקר ידעתי שזהו. האמת שידעתי את זה כבר הרבה לפני כן, אבל לא הצלחתי להודות בזה ביני לבין עצמי, הצורך הזה בגוף חם שיארח לי חברה בלילות של לבד, טישטש לי את שיקול הדעת.

ארבעה חודשים עברו מאז, ארבעה חודשים שלמים שבהם הספקתי לטוס לתאילנד ולחזור ולנהל תקופת חיים מלאה בהמון אנשים, מערכות יחסים, אירועים ובעיקר עבודה. בכל התקופה הזו לא דיברתי עם קובי אפילו לא פעם אחת, אבל הוא ממשיך. הוא ממשיך לשלוח לי אסאםאסים מתוקים. בכל יום ששי מצפצף הנייד שלי: "שבת שלום מתוקה" בכל יום ראשון: "שבוע טוב חמודה" מתישהו בכל אמצע שבוע עוד אסאםאס בסגנון: "מתי נתחבק?" או "אני מתגעגע אלייך" או "בואי נישן ביחד". לאף אחת מההודעות האלו לא השבתי מאז יום הדיוידי ההוא, אבל הוא בשלו, לא מתייאש, ממשיך, ארבעה חודשים, כל שבוע, שולח, שוב ושוב ושוב, ארבעה חודשים רצוף.

נכון, אני אשמה, אני צריכה פשוט להגיד לו שזהו, שזה נגמר שיותר לא נישן ביחד, לא נתחבק, לא נפגש, אבל משומה אני לא מצליחה לומר את זה, אני עדיין מקווה בתוך תוכי שהוא יבין את זה לבד, אחרי הכל, ראבק, ארבעה חודשים זה לא רמז מספיק עבה?! אני יודעת שאני חייבת לסגור את המעגל הזה באופן סופי, אבל לא בא לי להסביר, לא בא לי להתמודד, בא לי פשוט שהוא יעלם.

איך זה שהגברים שאנחנו ממש רוצות שיחזרו אחרינו, יגידו מילים יפות, יהיו יצירתיים וישלחו אסאםאסים מתוקים, פשוט לא עושים את זה ואלו שאנחנו לא רוצות, לא מפסיקים? עולם הפוך. אוףף.