לטיול של החיים, הגשמת חלום גדול. עוד כמה דקות תגיע המונית לקחת אותי לשדה תעופה, מתרגשת בטירוף!

חוויות, סיפורים ו.. דברים טובים - אספר על הכל כשאחזור (ואם ייצא לי, אז אפילו לפני).

ובינתיים, שיהיו ימים שמחים

ככה בלי לתכנן, בהפתעה מוחלטת, נפגשנו. הוא הגיע בטעות, מישהי התקשרה אליו הבוקר ואמרה שהוא חייב לבוא והוא אפילו לא יודע מי זאת היתה. אני הגעתי כי בצהרים אייל הודיע שהוא לא יוכל להגיע, וביקש שאחליף אותו. ומתוך עשרות האנשים שהיו שם, פתאום נפגשנו. שוב. במקום הכי לא צפוי (או אולי בעצם, הכי צפוי), והכי מדהים ששנינו לא היינו אמורים להיות שם מלכתחילה או שכנראה כן היינו אמורים להיות שם כדי להפגש.

כבר עברה חצי שנה מאז שראינו אחד את השניה, חצי שנה מאז שנגענו, הרגשנו, התרגשנו יחד. אהבנו. חצי שנה. כל כך הרבה דברים קרו בזמן הזה, ובשניה שנפגשנו, כאילו לא קרה כלום מהרגע בו נפרדנו, כאילו נפרדנו אתמול. החיבור חסר עכבות, חיבור מיידי, הכי קרוב שאפשר, מזכיר שוב את אותן התחושות המדהימות, את מה שהיה לנו (וכנראה עדיין קיים).

ברחנו מההמון והלכנו להיות עם עצמנו, ישבנו יחד במסעדה, דיברנו, נגענו, חייכנו והסתכלו בעיניים, הכי קרוב ועמוק, כמו פעם, לפני חצי שנה. הקסם עדיין היה שם, ניצת מחדש וכאילו לא כבה מעולם. השיחה נעימה, החיבור מרגש, ההתרגשות גדולה מצד אחד ומצד שני, הכי טבעי, הכי ברור, הכי אמיתי.

הוא לקח אותי הביתה ולמרות שהתאפקנו, לא יכולנו שלא לגעת, שלא לשחזר את הקסם ההוא. לא היה קשה לשכנע אותו לעלות, תוך דקה שנינו נשארנו ערומים, נוגעים, מרגישים ובעיקר מתרגשים. היה מדהים, בדיוק כמו אז. המילים הנכונות, המחוות הקטנות, המגע, ההתנהלות, הכל מושלם, הכל בדיוק כמו שחלמתי, בדיוק כמו שזכרתי. וכל הזמן הזה מתנגן לי בראש השיר "תן לי קצת ממך.." כדי שאוכל להשאיר איתי אחרי שתלך.

איך זה שנפגשנו? למה דווקא עכשיו? מה זה אומר? עלי, על החיים שלי, על ההחלטות הקשות שאני אמורה לקבל? שומדבר לא קורה במקרה, אז למה זה באמת קרה עכשיו, רגע לפני השנה החדשה? רגע לפני שצריכה לקבל החלטה. נותנת לתחושות לחלחל, זה נראה לי כמו חלום, אני לא מאמינה שהוא היה פה לפני רגע. אולי חלמתי..

כי משהו ממני נעלם איתך

אז תן לי קצת ממך

תן לי קצת ממך..

"אני מתערב איתך על 20 דולר שאני מצליח לנשק אותך בלי לגעת לך בשפתיים" אמר כשהם עומדים צמוד בבר הומה אנשים, שניהם שיכורים קלות והמתח המיני נבנה במהירות. היא מופתעת וסקרנית, "בלי לגעת לי בשפתיים?" שאלה ולא הצליחה להבין איך. "בלי!" הוא ענה בבטחון, שלף שטר של 20 דולר והגיש לה אותו. "אוקי" אמרה בסקרנות, ואז הוא התקרב אליה יותר והצמיד את השפתיים שלו על שלה, היא התמסר, ואז הביטה בו במבט של 'עבדת עליי' והוא ישר ענה בחיוך מרוצה "היה שווה כל סנט".

סצינה קצרה מתוך סרט שראיתי אתמול, ולמה אני מספרת לכם על זה? כי חשבתי לעצמי האם באמת אפשר להתנשק בלי לגעת בשפתיים? האם אפשר לעשות סקס בלי לגעת בגוף? האם אפשר להרגיש משהו פיזי בלי לגעת באמת? כנראה שכן (ולא בהתערבות תכמנית), המוח שלנו מאפשר לנו להיות בכל מקום, להרגיש כל דבר, להתחבר, רק בכח החשיבה. עם הריכוז הנכון, עם הדמיון המפותח, ועם רצון ממש חזק - זה אפשרי. הכל אפשרי.

תהליכים שלמים בנויים על כח המחשבה, יש שיקראו לזה מדיטציה, יש שיקראו לזה דמיון, זה לא משנה, העיקר שאנחנו מצליחים להרגיש באמת, למרות שזה 'בכאילו'.

שיחת טלפון ספונטנית היום, וככה במרחק של אלפי קילומטרים הצלחנו להרגיש אחד את השניה, לגעת, להתרגש, לגמור.

מסתבר שהודו לא כל כך רחוקה אחרי הכל..

התעוררתי הבוקר עם תחושה טובה יותר, רגועה יותר ועם התרגשות לקראת יום חדש. בשניה הראשונה רציתי לצאת מהמיטה ולמהר ליום החדש, כדי שאוכל להספיק דברים, אבל אז פתאום קלטתי שאני בחופש! הגיע הזמן לשנות את המוד. לא, אני לא צריכה להספיק הרבה דברים, אני לא צריכה למהר, לא לקום מוקדם, לא לרדוף אחרי הזנב של עצמי. אני צריכה לקחת את הזמן, בדיוק כמו שעושים בחופש. לנוח, להרגע ולהבין שמה שאני אראה ומה שאני אעשה זה מספיק, זה בסדר. לא פחות מדי ולא יותר מדי, בדיוק מה שאני צריכה.

ליהנות מהרגע, ליהנות מהרוגע, זה בסדר גם לא לעשות כלום ופשוט להיות. הכל בסדר, הכל מתאים, הכל נכון בשבילי. אני בחופש! עם המחשבה הזו חזרתי לישון. התעוררתי מאוחר, לקחתי את הזמן, התקלחתי באיזי, התארגנתי, נשמתי והזכרתי לעצמי שוב - אני בחופש!

לקחתי את המטריה הצבעונית שלי ויצאתי ליום החדש. עליתי על ריקשה למקלאוד (העיר שבה הכל קורה), זכרתי שענת סיפרה ששם נמצא המנזר של הדלאי לאמה, אז הלכתי לראות את המנזר ולברר אם הדלאי נמצא באיזור היום. בדרך לשם פגשתי נזירים טיבטיים חייכנים, תיירים הודים, והרבה חנויות עמוסות בדברים טובים. קריסטלים, בדים צבעוניים, בגדים, ספרים, מזכרות - הכל! ליד אחת החנויות פגשתי את יעקב (Yaqub), הודי מקומי בעל חנות קריסטלים, שהתחיל לדבר איתי והזמין אותי פנימה לחנות. בשניה הראשונה כמובן שסירבתי ואז נזכרתי שאני בחופש ואני לא באמת ממהרת לשום מקום, ושבכל פעם שמזדמנת לי עצמי באמצע הדרך, כדאי שאנצל אותה. 

מסתבר שהעצירה הזו היתה תחנה חשובה בהמשך הדרך שלי. יעקב התגלה כבחור נחמד מאוד, אינטלגנט, בעל ידע רב על האיזור וכל מה שקשור לסביבה המקומית ולהודו בכלל. הוא סיפר לי על הדאלי לאמה (מסתבר שפיספסתי אותו ביום! ואף אחד לא יודע מתי הוא יחזור שוב. כנראה שאצטרך לחזור לפה שוב כדי לפגוש אותו...), על המנזר שלו, על האטרקציות, על התרבות, האנשים, על הודו בכלל. היה מרתק! יצאתי ממנו לכיוון המנזר וקבענו להפגש שוב בערב.

בדרך למנזר נתקלתי בתופעה מוזרה, בתקופה הזו מגיעים לכאן הרבה תיירים הודו, מאיזור אחר ופרמיטיבי, באים לחופשה של שלושה ימים. בעיקר צעירים בנים. קבוצות של נערים הודיים שביקשו להצטלם איתי. יעקב הסביר לי שהם מגיעים מאיזור ששם אין תיירים וזו הפעם הראשונה שהם נתקלים במישהי כמוני מקרוב (בהירה מהם ועם שיער מתולתל!). כל אחד מהם רצה תמונה איתי בנפרד (חס וחלילה לא כולם ביחד). זה הצחיק אותי. הרגשתי כמו סלבריטית, עשרות  תמונות וכל פעם עם מישהו אחד וכולם מתרגשים מעצם המעמד. מצחיק. בטח התמונות שלי יתפרסמו בכל האיזור שם. מפורסמת :-)

במנזר מצאתי לעצמי משפחה הודית חמודה, טיילנו שם ביחד, שישה ילדים וארבעה מבוגרים. התאהבתי בהם. הצטלמנו מלא, צחקנו, טיילנו, דיברנו ובסוף הבטחנו להיות בקשר עם אהבה גדולה. היה מרענן.

בערב נפגשתי עם יעקב לארוחת ערב (סופסוף טעמתי אוכל חדש, קיבלתי הסבר מפורט על כל התפריט). ישבנו שעות במרפסת גבוהה באחת המסעדות היחידות שפתוחות עד מאוחר (רובם כאן סוגרים בתשע-עשר) ישבנו שם שעות, דיברנו מלא, צחקנו, שתינו בירה, אכלנו כמובן ובסוף הוא ליווה אותי למלון שלי, מרחק של חצי שעה הליכה ברגל, בלילה, הכל שקט, כל כך שונה מהיום. אפשר לשמוע את רחש הנהר, כל כך רגוע וקסום. היה נעים. וככה הסתיים לו יום נוסף, עמוס בסברים טובים וחדשים והרפתקה מרגשת. מחר יום חדש. יום של חופש.

הודו מחכה לי ועוד איך.

לא הייתי שם מעולם, אין לי מושג לאן אני נוסעת בדיוק, מה אני אעשה שם, איך כמה ולמה. אין לי מושג ולא מטריד אותי. אני נוסעת. אורזת את עצמי ועפה לי רחוק מכאן. לבד.

אני בטוחה שתהיה לי חוויה מדהימה, אני חייבת את זה לעצמי. לא פוחדת, יודעת שזה הזמן והמקום, ברגע של ספונטניות מהול בתשישות וחוסר אנרגיות - סגרתי. שבוע מהיום יוצאת לדרך. איזה כייף!

אחד הסגולים הטובים שהייתי, ולא בגלל הפסטיבל עצמו. הסדנאות היו דיי מעפנות, דוכני האוכל היו מצומצמים והתור אליהם היה בלתי אפשרי, היו מעט אנשים יחסית לסגולים קודמים וחברתי הטובה היתה חסרה ובכל זאת, למרות כל זה ברור שכל אחד יוצא עם החוויה האישית שלו ולי היתה חוויה מדהימה!

שמרתי על פתיחות, קיבלתי, הכרתי ה-מון אנשים, התחברתי עם עשרות מהם, החיוך היה מרוח לי על הפרצוף 100% מהזמן, האווירה היתה משכרת והאנשים יפים. כל כך יפים. הוכחתי לעצמי שאני יכולה לצאת מהקונכיה שלי ולהפגש עם אנשים חדשים, להתחבר, להיות מרכז העניינים, חזרתי למקום בו לא ביקרתי מזמן, ממש מזמן. אחרי תקופה ארוכה מדי עם עצמי ועם החברים הקרובים והמשפחה, היום אני מרגישה פתוחה לעולם, פתוחה לכולם.

יש לי חברים חדשים, חברים טובים וזה כבר עושה את ההבדל, ולא רק בגלל סגול אלא בגלל התקופה בה אני נמצאת. אולי זה היומולדת המתקרב שגורם לי להתכונן לשנה חדשה ופורחת ואולי זה השחרור והחופש בו אני נמצאת. הכל ביחד מתערבב למשהו טוב טוב.

אני שמחה שנסעתי, אני שמחה שהכרתי, אני שמחה שהייתי. פשוט הייתי. אני ולא אחרת. אם יכולתי הייתי עושה את הכל שוב, בדיוק אותו הדבר. אין כמו התחושה של לאהוב ולהרגיש נאהבת, אם זה ע"י משפחה, חברים, או סתם ע"י גברים שווים

ועכשיו התמונות:

להיות פתוחה, את זוכרת? פתוחה לקבל, פתוחה להכיר, לפגוש ולהתערבב. פתוחה. חזרה ושיננה לעצמה בראש כל הדרך לשם, היא חייבת את זה לעצמה, אחרי שעברה תהליך ארוך של התפתחות ובדרך דילגה מעל מכשולים גבוהים וקשים, רגע אחרי שהשתחררה מכבלים שהקשו עליה להתקדם, עכשיו היא חייבת להיות פתוחה. עם חיוך גדול נכנסה, לקחה נשימה עמוקה, עצמה עיניים ונזכרה שוב שהיא כאן כדי לקבל את מה שהרוח תביא, להשאר עם לב פתוח ולזרום, שלושה ימים של מבחן אמיתי.

היה משהו קל בהתנהלות שלה, ההליכה היתה קלילה, הראש היה נקי ממחשבות, הרוח ליטפה את פניה בזמן שהתהלכה לבדה על החוף, נושמת את הים, מקשיבה לרחש הגלים ומכניסה לתוכה אויר נקי, אויר של חופש. ואז היא פגשה אותו. בשעות הראשונות היא בכלל לא ידעה שזה הוא, היא חייכה, ניהלה איתו שיחה נעימה, התחברה עם החברים שלו, הוא התחבר עם החברים שלה, הכל נראה נעים. היא שמחה על האפשרות להכיר אנשים חדשים, להתחבר עם זרים, להיות חלק מחבורה, להשאר פתוחה ולהיות מי שהיא הכי אוהבת.

'קר לי, אני הולכת להחליף לבגדים יותר חמים'.

'באמת נהיה קר, אני בא איתך'

בדרך הם צחקו, ניהלו שיחה רגועה על דברים שבכלל לא זכרה אחר כך. בשום שלב בדרך לא עלה בדעתה שזה הוא, האיש לו חיכתה, זה אפילו לא עבר לה בראש, המחשבות לא נדדו לכיוון של חיבור אחר, קרוב יותר. היא פשוט היתה שם., אפשרה לעצמה להיות פתוחה לקבל את מה שיש, מה שיבוא, מה שיקיש על דלת ליבה.

כשהגיעו לאוהל הכל קרה כל כך מהר, חיבוק, נשיקה ארוכה, בלי מילים, נגיעות עדינות, ליטופים נעימים. בלי לשים לב עברו השעות. בהן הם התחברו הכי קרוב, ניהלו שיחות נעימות, עמוקות, מלאות. נגעו, נגיעות בגוף, נגיעות בנשמה, נגיעות בלב. הכל התחבר הכי נכון, הכי אמיתי, הכי פתוח. 'נעים מאוד' אמרה והסתכלה לו ישר לתוך העיניים. הוא חייך 'נעים גם לי. מאוד'. ואז הם הבחינו שהבוקר כבר הפציח.

את שאר השעות והימים הם בילו יחד ולחוד, גם כשלא היו פיזית אחד ליד השניה, הרגישו את ההוויה, את החיבור. נתנו מרחב גדול אחד לשניה והתחברו בנקודות שונות בזמן, ברגעים קטנים של מחוות קטנות, וברגעים גדולים של אינטימיות גדולה. היה משהו מאוד קרוב בקשר הזה ביניהם. לצופים מהצד נראה כאילו הם מכירים כבר שנים, היתה תחושה ששום דבר לא יכל לערער את החיבור הזה, הכל היה שם כל כך בטוח, כל כך נינוח, כל כך מקבל, מכיל, מפרגן.

'את יודעת שאת הרבה יותר יפה בלי בגדים? יש לך גוף מדהים, אני מת על הבטן שלך. את כל כך יפה'.

'תודה'

היא ענתה והתכוונה לזה בכל נשמתה, מנסה להזכר מתי בפעם האחרונה גבר אמר לה את הדברים האלו, מתי בפעם האחרונה הרגישה כל כך נחשקת, כל כך סקסית, כל כך יפה.

'רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך ושאת אחלה בן אדם' אמר לה בהזדמנות אחרת, בשלב השני של מדיטצית האום.

'גם אני אוהבת אותך' חייכה וחיבקה אותו חזק דקה ארוכה, שם בין מאות האנשים שנצמדו אליהם, כל אחד עם אהבתו הוא. היה משהו קסום ברגע הזה. אותו קסם לו חיכתה שנים.

גבר אחד, שלושה ימים וכל כך הרבה תחושות, כל כך הרבה חוויות, כל כך הרבה דברים שהוא לימד אותה, בעיקר על עצמה, גם בלי שידע שהוא עושה את זה בכלל. היא למדה שיש גברים שבראש סדר העדיפויות שלהם בחיים יש ילדים ואחר כך זוגיות (וזה כל כך היה חשוב לה לשמוע את זה בתקופה בה היא נמצאת). היא למדה שהיא יודעת להיות בזוגיות, שהיא טובה בלחיות בתוך זוגיות, שהיא יודעת לנהל שיחות טובות גם עם גבר זר שהיא חושקת בו, שאין את המחסום שחשבה שיש לה עם הכרות ראשונה. היא נזכרה כמה היא יפה, כמה היא סקסית, כמה היא אוהבת את עצמה. כל כך הרבה דברים בשלושה ימים.

בסופו של היום השלישי התחילו להגיע מחשבות ככה בלי הזמנה, בגוף פתאום הרגישה תחושה קצת שונה. בסופו של היום השלישי היא הלכה לארוז את עצמה ופתאום הוא בא: 'אשתי פה, באה לקחת אותי, תביאי חיבוק אחרון'. הם התחבקו לשניה ואז הוא רץ חזרה והיא נשארה עם המציאות שהכתה לה בפרצוף. היא ידעה את זה מההתחלה, הוא לא הסתיר ממנה כלום, אבל זה לא שינה את הכאב, לא שינה את המציאות שהכתה בה בבת אחת. 

והיום, בהסתכלות לאחור, היא לא היתה משנה שום דבר. בהתנהלות שלה, בבחירות שלה, במה שהיא היתה ובמה שהיא קיבלה בשלושה ימים של אהבה.לא היתה משנה שום דבר.

לרגע אחד הייתי מרוגשת כמו שלא הייתי מזמן, אבל ממש מזמן. לרגע אחד הרגשתי שוב את הדם זורם במהירות הנכונה, את החיוך מרוח טוב טוב על הפרצוף, את ההתרגשות הנעימה הזו. לרגע אחד נזכרתי למה אני מתגעגעת באמת.

למה את עצובה?

סתם כי לא הצלחתי לדבר איתך כל השבוע

התגעגעתי אלייך

גם אני אליך. כל כך הרבה זמן עבר, איזה כייף לשמוע אותך, מה שלומך?

מעולה. עדיין זוכר את הרגעים שלנו ביחד

באמת? למרות כל הזמן שעבר?

כן, את נמצאת אצלי בראש תמיד. אני אוהב אותך

גם אני אוהבת אותך

זוכרת את הטירוף?

ברור שאני זוכרת, גם לא זכור לי שחוויתי משהו בעוצמות כאלו מאז שהיינו יחד. זה היה מטורף!

כן ללא ספק, החיבור הכי מטורף שהיה לי. אבל עכשיו הבנתי שיש לידך איזה מומחה שעושה את העבודה (מחייך)

היי לא ידעתי שאתה קורא אותי... (מחייכת) כן, מומחה אמיתי, אבל אתה יודע מה? זה לא אותו הדבר. אמנם אני גומרת איתו כמו שלא גמרתי בחיים שלי, אבל איתך זה היה משהו אחר, איתך היתה משיכה שלא נתפסת, היה חיבור מדהים, היה הרבה מעבר לסקס וגמירות

בייב, את יודעת שאת הזיון הכי טוב שהיה לי בחיים?

(מחייכת) גם אחרי כל הזמן הזה שעבר?? תודה. היה לנו כייף ביחד!

מאוד. למרות שלא הספקתי לעשות לך את כל הדברים שפינטזתי עליהם

כמו מה?

מה היית רוצה שאני אעשה לך?

אה, זה פשוט (מחייכת) תעשה לי ילד

(צוחק) הלוואי שזה היה כל כך פשוט בייב, תדעי לך שאני לא מפסיק לחשוב על זה מאז השיחה האחרונה שלנו. אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר לעשות לך ילד. אבל ככל שאני חושב על זה אני מבין שזה כמעט בלתי אפשרי במצב הזה שלנו

כן, אני יודעת. גם אני חשבתי על זה הרבה מאז השיחה שלנו. המורכבות של זה היא באמת לא הוגנת כלפי אף אחד. חבל.

אני מסכים, בהחלט חבל. אבל את זוכרת...?

זוכרת מה?

שבגלגול הבא אנחנו נהיה ביחד!

נכון!! אני זוכרת שמהרגע הראשון שנפגשנו ידעתי את זה, אז לפני שנים, פשוט ידעתי

כן גם אני, זה ברור

לגמרי ברור!

ואז נוכל לעשות כמה ילדים שאנחנו רוצים (מחייך)

בדיוק!

אני כל כך רוצה לראות אותך, תגידי אם אני אבוא אלייך מחר לעבודה, תהיי שעה שלמה רק שלי?

אם תקבע איתי אז כן, אני אפנה שעה מהלו"ז הפסיכי שלי בימים האחרונים

אז אני אבוא, תסגרי באחת בצהרים, נלך לאכול משהו יחד

סוגרת. קבענו.

קבענו. דברי איתי בבוקר כדי שנסגור את זה סופית

אני אוהבת אותך

ואני אוהב אותך בייב

כל הלילה התרגשתי. כמו ילדה קטנה. התעוררתי ונרדמתי וחלמתי עליך והתעוררתי שוב ונרדמתי ועוד חלום. התהפכה לי הבטן, התרגשות טובה כזאת, נעימה. קמתי עם אנרגיות חדשות, זורמות ומלוות בחיוך רגוע. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה התרגשתי ככה, וזו מין התרגשות כזו של להתחבר שוב, לרגע אחד, עם מישהו שאתה מאוד אוהב, כזה שלא ראיתי הרבה זמן. התרגשות של געגוע לאיש יקר.

ואז כשאמרת שאתה לא מגיע, נזכרתי פתאום גם בדברים הפחות כייפים שהיו לנו ביחד. נזכרתי שאני לא רוצה לחזור לשם שוב, גם לא לרגע אחד.

וכמו שנאמר בסרט השווה - ונילה סקיי:

I'll see you again in another life... when we are both cats

בימים האחרונים התחברתי לפלייליסט של אורנג' עם פרויקט עבודה עברית, שזהו פרויקט מקסים של חידושים מאוד מעניינים לשירים ישראליים מכל הזמנים. הפרויקט הזה מלווה בפרויקט מקסים מקביל, באתר של אורנג', המרכז את כל הביצועים, עם מילות השירים, קצת רקע על הבחירה של האומנים ואפשרות ליצור פלייליסט פרטי משלי, ולבחור את השירים שאני רוצה לשמוע שוב ושוב. כמו שאני כל כך אוהבת.

במקרים אחרים, כבר בטח הייתם רואים אותי רצה לחנות הדיסקים הקרובה למקום מגוריי, ורוכשת את חבילת הדיסקים של עבודה עברית, כמו שאני עושה לאחרונה לפחות פעם בשבוע. (כן, החלפתי את ההתמכרות שלי לקניית נעלים/ספרים, ברכישת דיסקים ישראליים בכל הזדמנות. ועל כך בפוסט אחר לגמרי).

הפעם החלטתי לטעום לפני שאני קונה. ממעט השירים שהספקתי לשמוע (כי אני מאלו ששומעים כל שיר עשרות פעמים עד שעוברים לשיר הבא... ), חלק מהביצועים הם ממש טובים, לחלקם האחר עוד לא התחברתי (ואולי גם לא אתחבר), בין אלו שכן עשו לי את זה (נינט, דנה, ירמי, מאור.... והרשימה עוד ארוכה), גיליתי היום את שלומי סרנגה. מעולם לא רכשתי דיסק שלו, אני חושבת שעוד אף פעם לא הקשבתי לו באמת שר, אבל פתאום הוא תפס אותי לא מוכנה, ונתן לי אגרוף חזק בבטן.

סרנגה לקח את השיר - האמנם (אל תלכי בשדה), אשר במקור שרה אותו חוה אלברשטיין עם מילותיה הקסומות של לאה גולדברג, נתן לו ביצוע מחסיר פעימה ואני מודה, למרות שהקשבתי לשיר הזה עשרות פעמים בעבר, פתאום בביצוע אחד הצלחתי להקשיב באמת למילים. אולי זה בגלל המקום שבו אני נמצאת כרגע בחיים שלי ואולי זה משהו בביצוע אבל.... איך אפשר שלא להתרגש מהגילוי הזה:

"... ופשוטים הדברים וחיים,

ומותר בם לנגוע, ומותר לאהוב

ומותר, ומותר לאהוב...."

כל כך פשוט, כל כך נכון. אז תעשו טובה לעצמכם, תעשו שקט מסביב, שימו ב-ווליום ותקשיבו לו, לפחות פעם אחת. שווה.

 מוסיקה מאפשרת לי לנשום טוב יותר

משהו קטן וטוב: אסף. התרגשתי ממך היום (והחיוך עדיין מרוח לי). תודה!

פגשתי אותו. את המומחה. בכלל לא ידעתי שהוא כזה, למרות שהיתה לי תחושה שהוא לא כמו כולם. מהשניה הראשונה שהתקרבתי אליו, ידעתי שיש בו משהו מיוחד, שונה. הצורה בה הוא נגע, הנקודות עליהן הוא לחץ, ההתמחות שלו לעשות את הדברים הכי נכונים ובתזמון מושלם, גרמו לי לתהות, איך זה שרוב הגברים עדיין מאמינים שזה טבעי ומתנהלים מתוך דחפים ולא מתוך ידע ולמידה אמיתית?

הוא למד, חקר, בדק, ניסה והתמקצע, וזה עושה את כל ההבדל. עד שלא חווים את זה מקרוב, אי אפשר להבין את המרחק הרב כל כך בין חובבן למומחה. והמרחק כל כך גדול.

בהקשבה אינסופית, בנגיעות מדויקות, בהתחברות מושלמת הפך את גופי ליצירת אמנות תחת ידיו. ואני התמסרתי לו לחלוטין, התמכרתי לתחושות, למגע, ולמקבצי האורגזמות. שוב ושוב ושוב.

  להעז לתת מבלי לפחד לאבד שליטה

משהו קטן וטוב: עוד כמה שעות זה קורה. הקיץ מגיע!

(שעת כדור הארץ - ברור שכיביתי את האור ואפילו מצאתי לי תעסוקה ממש טובה בחושך. ממש טובה).