 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
גִּלּוּי מַפְלִיל
גַּם כַּאֲשֶׁר עוֹרִי סָדוּק
מַפְרִיחַ אֶת פְּצָעָיו
גַּם כַּאֲשֶׁר עֵינַי מְמַפּוֹת
דְּמָעוֹת
גַּם כַּאֲשֶׁר נַחוּם
עֲדַיִן לֹא תָּקוּם
אַהֲבָה
יוֹנֶקֶת מִשְּׂפָתַי
מַעֲלָה אֲרוּכָתִי
מְאִירָה חִיּוּכַי
מְקִימָה אֶת בֵּיתִי
מַקְרִינָה אוֹתִי
בְּפָנָס הַקֶּסֶם
שֶׁל קִיּוּמִי
השיר הזה שלוח
מכדור פורח
לקלמן באהבה
| |
אהבה בישראבלוג
גמאמא כתבה פוסט מעורר מחשבה ורגש. ואני נזכרתי בדברים שאני כתבתי כאן.
בסוף יוני, עוד לפני שפגשתי מישהו מחבריי בישרא היום.
(בעצם, היכרתי כותבת אחת עוד קודם לכן.)
אז עוד לפני שפגשתי את רוב רובכם, הנפלאים האלה שאתם.
אני יודע שרובכם לא תלכו לקרוא את הפוסט ההוא.
לכן אני מביא קטעים ממנו.
הפוסט התחיל מתגובה אנונימית אחת שאמרה כך:
שדות, תשמע, אני עוקבת אחריך מבלוג לבלוג, אני עוקבת בהתמדה וחשפתי עובדה מרעישה. אתה סתם מתחנף לכולם.
די כבר, אתה לא רואה שהן לא מאמינות לך?
אתה לא מבין שאם אתה כותב לכולן שהן נפלאות והן כולן רואות את זה אצל כולן זה מפסיק לעבוד?
אין לך עוד דיסקים באמתחתך? ת-ח-ל-י-ף כ-ב-ררר.
וכך כתבתי כתגובה בפוסט:
ובכן ידידיי, מישהי שמה לב לאחת מתכונותיי הנלוזות יותר.
אני חנפן!!
מייד הבנתי כי אני גם תמים-טיפש או טיפש-תמים.
כי אחרת איך זה שאני כותב לכולן שהן נפלאות.
מה, אני לא מבין שאצל כולן זה מפסיק לעבוד?
באמת היה קצת עצב מהול בשימחתי.
איך לא שמה לב האיילה רבת החן כי גם גברים אני מחבק ומנשק?
וגם אח ואחות לי שאני מתחבק איתם כל הזמן?
טוב, כנראה לא עקבה אחריי בכל הבלוגים, שאני מכתים בהם תגובות מבוייצות.
אבל מה, מרוב שימחה וגיל התחלתי להרהר.
אולי אני באמת זייפן.
אולי אף אחד לא לוקח ברצינות את חיבוקיי ואהבתי.
מהר מאוד הבנתי שזה באמת לא חשוב.
חיבוקים ואהבה, הם כזרעים שהאיכר ההולך בשדה מפזר עם הרוח.
הוא הרי יודע שלא כל הזרעים ינבטו.
כבעל ניסיון, הוא למד שלא כל הצמחים שינבטו, יניבו פרי וזרע.
ובכל זאת הוא מפזר זרעיו בביטחון מהול בהיסוס ופחד.
כן, כאותו האיכר אני.
ודי לי בפירות ספורים.
כי רק לצרכיי ולצורכי ביתי אני עושה.
ואוסיף כאן גם את הדו-שיח המיוחד שהיה ביני לבין דרלינגיים.
נראה לי שגם היום השיחה הזו רלוונטית באותה המידה, ואולי אף יותר.
darling:
הי שדות,
אני מוכרחה לומר שגם אני שואלת את עצמי בזמן האחרון הכיצד יתכן שכולנו (ברשימה ההולכת וגדלה) נפלאות כל-כך. אני דווקא לא תמיד נפלאה, למשל.
שדות:
תודה על התגובה.
אשמח להרחבה.
נפלאה או לא, בנוסף להרגשתך טמונה גם במה שאת משדרת לאחרים, לא?
darling:
לא הבנתי את המשפט האחרון.
לאיזה כיוון אתה רוצה שארחיב?
שדות:
לכל אשר את רוצה להבהיר לי.
אתם ניפלאים (לא רק נשים) משום מה שאתם משדרים אליי. גם כשאת לא מרגישה ניפלא החוויה שאת מעבירה יכולה ללמד הרבה חיובי עלייך כאדם.
ובהתאם אני מגיב בחיבוק, בניפלא וגם באני אוהב אותך. זה מה שהצלחת לעורר בי.
כן, אני יודע שאנשים נרתעים מזה, לא מוכנים לקבל.
אך כבר ממזמן למדתי שקבלה היא שריר די מנוון אצל רובנו.
אני את שלי עושה ואומר בכנות מוחלטת.
כך שאין לי רשימה גדלה והולכת של ניפלאים.
יש לי תגובה למה שאני קורא, מגיע אליי ויוצא ממני.
darling:
שריר הקבלה הוא אכן שריר מנוון - אהבתי את הדימוי. החיים מלמדים להתייחס בחשדנות לכמות גדושה מדי של אהבה - שמא מניפולציה עומדת מאחוריה. קשה הדבר במיוחד לאנשים אינדיבידואליסטים כמוני - להיות חלק מגל אהבה המוני.
אני את האהבה שלי מחלקת במשורה למיוחדים ביותר - אחרת איך הם ירגישו מיוחדים?
שדות:
זו הנחה שאת חיה לאורה, שאנשים מרגישים מיוחדים אם תחלקי את אהבתך במשורה.
לכל אחד יש הנחות קיומיות כאלה.
אהבה פנים רבות לה.
ואנו למדנו בחיים ציניים אלה שסובבים אותנו להסתיר פנינו ממנה.
אמרת "אהבתי את הדימוי". באמת אהבת? האם זו אהבה? ובכל זאת כתבת "אהבתי".
אם הייתי מניפולטיבי, האם הייתי מפזר את "הכרזותיי" ברוב הבלוגים שאני מבקר? אולי, אם אני מניפולטיבי טיפש.
אך ממזמן פשוט החלטתי להיות נאמן לעצמי.
אני איטי, אך לבסוף אני לומד מי לא מקבל את תגובותיי המחבקות.
לא יודע מה זה אינדיבידואליסט. אין אנשים כאלה באמת. את יכולה לחשוב כך על עצמך, לחוש כך, אך אם תבחני את חייך תראי כי את אינדיבידואליסטית בכמה תחומים ובאחרים לא. האם אדם סגור ומופנם הוא אינדיבידואליסט?
האם אדם שחי בחור בהרים בדרום ספרד הוא כזה?
מילים מחביאות מאחריהן עולם עמוק הרבה יותר מאוסף האותיות המרכיבות אותן.
darling:
אני נהנית מהדיון המתפתח כאן.
אני רוצה להבהיר שכוונתי ב"משורה" היא למספר האנשים שאני בוחרת להעניק להם ולא לעצם היכולת שלי להעניק אהבה. אנשים אלה זוכים לאהבה בכמוית אדירות. היכולת למצוא אהבה לכל אדם באשר הוא היא יכולת נדירה ומעוררת הערכה.
המשפט "רק אהבה מביאה אהבה" הוא משפט שאני אוהבת אבל עדיין עובדת על יישומו בניסיון לראות באדם את הטוב ואת הראוי לאהבה.
באשר לקבלה - יש בי חשדנות ראשונית עד שאני משתכנעת בכנות כוונות.
במקרה שלך - השתכנעתי. אני קוראת אותך ויודעת את המקום ממנו אתה בא ומכירה בצורך שלך לתת ולקבל אהבה.
חוץ מזה - דארלינגיים יש רק אחת....:))))
שדות:
קיבלתי את התיקון למשורה. אכן ניתן היה להבין מהניסוח שלך את שתי המשמעויות.
מעניין, לא?
אבל החשדנות דרלינג היא המנוונת את השריר ההוא. את מספיק בוגרת ומנוסה וחכמה כדי לדעת לקבל ואם יש צורך אז להגיף את הדלת.
ואני שמח שהשתכנעת שאצלי אין משחקים ואני מתכוון למה שאני כותב.
דרלינגיים יש רק אחת ללא ספק.
ודרלינג שיודעת לשוחח ולהקשיה ושוב לשוחח יש גמכן רק אחת.
והנה זכית במיקבץ של דרלינגיים...
מה שמלמד ללא ספק כמה אני מעריך ומכבד ומוקיר אותך:))
darling:
כדי להשיב לך הערכה כנה, אצטט לך את פלוטינוס:
"הכל יכולים לראות את היופי שבדברים אבל לא כולם מתפעלים במידה שווה. המיטיב לחוש את היופי אוהב אהבה אמיתית".
שדות:
דרלינגיים,
חשבתי לי תמיד, איך זה שפלוטינוס לא הוזכר אף פעם בדיונים כאלה ואחרים פה בישרא.
המישפט שהבאת הוא ניפלא, באמת ניפלא.
רק לי יש בעיה עם התפיסה הזו, בהיכרות כתביו של האיש שכתב אותו. או יותר נכון, ניכתב על-ידי תלמידיו.
כי הוא כיוון את אל היופי הפנימי ופסל את העולם החיצוני כטפל וכמעט לא חשוב. ואני, כמו שניתן להכיר מהבלוג הזה וגם מהדיון שלנו כאן, ראוה את היופי והאהבה כדו-שיח המתחיל עם הפנימיות שלי ונמשך אל העולם הסובב אותי. ומהעולם הסובב אותי חוזר ומעצים ומעשיר את עולמי הפנימי.
אני נוטה הרבה יותר לאמץ לחיקי את ו"אהבת לרעך כמוך", כי במישנתו של פלוטינוס יש משום הסגפנות, מה שבאמת קרה להולכים אחריו ולו עצמו כמובן.
אני תמיד מוסיף את ו"אהבת..." למשפט שציטטתי בפוסט הקודם שלי:"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם".
darling:
מהיכרותי עם דברי פלוטינוס הוא מחשיב מאד את החיבור של היופי הפנימי עם היופי החיצוני - ממש כמוך. דבר הופך יפה מתוך חיבור עם הנשמה. הוא בעצם מדבר על האלוהי כיופי האולטימטיבי.
שדות:
דרלינגיים,
עתה אני יודע למה התכוונת ששלחת לי את אמירתו של פלוטינוס.
ואני מאוד מודה לך.
זו מחמאה גדולה!
darling:
זו היתה כוונתי.
יום נפלא לך, יקירי
ולמי שנשאר אוויר, מוזמן לעיין בכל הדיון המאלף שהיה שם.
| |
מילים של אחרי
תודה למי שנמצא שם.
מהצד השני של המסך.
קורא אותי.
אתמול ושלשום ותמיד.
אך בעיקר אתמול.
לשים כאן את הקטע של אתמול לא היה קל לי.
זה מסוג האירועים שמעצבים את הדרך.
משום כך, טוב ששמתי.
כדי שאוכל גם לכתוב את הקטע הבא ואת אלה שיבואו אחריו.
אי אפשר היה מבחינתי, לדלג עליו.
למרות שניסיתי למי ששם לב.
אני שמח ששמתי אותו.
כי זכיתי בהרבה תוספות מעמיקות.
מכם.
קיבלתי גם הרבה הבנה ותמיכה וחיבוקים ואהבה.
וזכיתי גם בגערות אוהבות.
הצלחתי מעבר לענני הערפל לחשוף עוד מעט מעצמי.
אֵת החפירה שלי זעיר ואינו מצליח לגלות הרבה.
אך כשאני מביט לאחור אני מגלה חפירות רבות.
ערמות חיי פזורות כאן על חודשים ארוכים.
ואתמול הוספתי עוד תחילתה של גבעונת.
לא תמיד אני מסוגל לספר לכם על בעיותיי הרפואיות.
לסרוק ולהביא לכם את העובדות מול עיניכם הבוחנות.
כשאדם מתעסק עם שינויי התנהגות ודרך.
בעיקר כאלה הקשורים בבעיותיו הרפואיות.
יש והוא שוכח.
שוכח את חבריו ואוהביו המודאגים.
ואני חוטא בחטא הזה לא פעם.
מדאיג ולא מפרש.
רק אומֵר: הכל בסדר חברה, אל תדאגו.
כל שאני יכול עתה הוא להתנצל.
וגם לומר, כי הבלוג, עם כמה שיהא חשוב לי, אינו תחליף לחיים.
גבולות הכתוב כאן הם גבולות יכולותיי.
לשימחתי אני רואה את יכולותיי מתפתחות.
מקווה שאצליח גם פחות להדאיג אתכם חבריי אוהביי ואהוביי.
סליחה והרבה הרבה תודה.
שדות
| |
גופי מדבר (א)
הוא שוכב לו שרוע מרוצה מעצמו בפינת החדר. מידי פעם קצה זנבו הכדורי משרטט את קיומו. מעיד על בעליו המרוצה. סדק עיניו מעיד שהוא כאן משגיח וער למתרחש. הוא הרי העד לכל ההתרחשויות המוזרות לאחרונה. אמנם עדות של אריה כחול לא תופסת בדרך כלל, משום ההנחה הגורפת לאי קיומו. אך מבחינתי אין עד משובח יותר.
הכל החל כאשר לפני שישה ימים הוא נעלם. לא דאגתי, כמו פעם, כבר התרגלתי לגיחות המוזרות שלו. תמיד הוא שב וממשיך כאילו אף פעם לא הלך. יומיים לאחר מכן הוא חזר. הפעם, הוא שב מאוד עייף. הליכתו הייתה איטית. אפילו הכלבים לא הצליחו להוציא אותו מפינתו הקבוע בפטיו.
אני דאגתי, כי לא הצלחתי לקלוט אותו באף ערוץ מהערוצים הרגילים. בדקתי את האנטנטות שלי וגם את הממסרים. הכל נראה כרגיל. האמת, שדי דאגתי. הרי שנים פיתחתי את יכולתי לשמוע את המתחולל בו. להאזין באופן אוטומאטי לפכפוך הדם בלב. להתרגש מהאוויר השורק בריאות. אפילו את הדקירה הקטנה שבגב יכולתי לחוש עוד לפני שהעצבים התריעו למוח. והנה כלום. אין רחשים ואין שידורים. כדממה שלפני סערה גדולה. סמיכה ומפחידה.
באותו הלילה התעוררתי בבהלה, לא מבין היכן אני. האוויר היה חלבי. אלפי אורות מנצנצים. רעש גדול של התנפצויות רבות, איים להחריש את ראשי שניסה להבין ולהתארגן. האריה הכחול ישב בפינת החדר מביט בי מעומק עיניו. שלא כדרכו הוא לא דיבר ולא הציע את פתרונותיו המשונים. הפעם הייתי לבדי. לפתתי את ראשי בידיי, מנסה לנער את התוהו הקר המאיים הזה. הלום והמום הסתובבתי בחדרי, פוחד, אך משום מה בוטח. כנראה משום נוכחותו של האריה בחדר.
לאחר זמן, מתוך כל ההמולה שסערה סביבי ובתוכי, בקע דגדוג, כמעט לא מורגש. קול בקע מתוכי. הוא היה מוזר כי לא הבנתי מיהו ומהו. אך היה בקול הזה משהו מרגיע ומוכר. קול עתיק, מחוספס בקשקשיו. הקול הלך והתגבר והתחיל להפיג את עשן החלב הסמיך שבתוכי. הקולות התחילו לקבל משמעות. טונים ומילים. את סיפור חיי אני שומע. גופי מדבר אלי ואני מקשיב. פעם ראשונה שאני מצליח להקשיב. מעבר ליכולת שהתפתחה בי לשמוע ולהאזין לו, לראשונה בחיי אני מקשיב לגופי.
עתה אני יודע, כי פעם, בימי ינקותי, ניחנתי ביכולת הזו שהלכה לאיבוד לאיטה. אז, גופי היה מדבר ואני הייתי מקשיב. לאיטה, ניבנתה מחיצת זכוכית שקופה מאוד ודקה. לא מורגשת בכלל שחצצה ביני לבין גופי. לא מאפשרת לי להקשיב. במשך השנים, מפאת כורח השברים שעברתי, מצאתי ערוצים חליפיים לשמוע ולהאזין לו, לגופי. אך להקשיב נבצר ממני, משום אותה מחיצה דקיקה בלתי ניראית. עתה אני יודע, כי באותו הלילה המחיצה שבתוכי התרסקה, מביאה פרץ סערה של אנרגיה עתיקה אשר הייתה אצורה בי כל אותם שנים.
רק לפני שבוע, התהלכתי כמסונוור שמח. לא רואה את עיוורוני ולא מבין את קצה הארץ אשר אני צועד בה. אני מתחלחל היום, כמה הייתי קרוב לסיום. עדיין לא מובטחת לי ההצלחה. אך עתה אני מקשיב לשידור המרכזי, ישירות מהאולפן. ללא תחנות ממסר שממסכות את המילים ומערבלות אותן לידי תנועות שפתיים חסרות פשר.
חבר הביא לי מפה עתיקה של המסע לארצותיי.
הוא המתין לי שנים כה רבות.
הוא שונה, למרות זהותו המוכרת.
גם אני שונה.
חברות פיתגורית שכזו.
| |
גּוּפִי מְדַבֵּר (ב)
אֶת הַגַּעְגּוּעַ אֲנִי
בֵּין יְהִירוּת לְחֶמְלָה
מְפָרֵק
בַּדְּמָמָה
אֲנִי חָטָאתִי
מִמַּעֲמַקַּי, חֶרְפוֹתַי
מְצִיצוֹת מִתַּרְמִילִי
כִּזְרָעִים מִתְפַזְּרִים
נוֹבְטִים
אַחֲרֵי לֶכְתִּי
עַל הָהָר שֶׁכָּרִיתִי
מִכּוֹכָב בּוֹדֵד
אֲנִי מֵנִיחַ רֹאשִׁי
| |
נזכרתי בפיתגורס
היום בשעות הצוהריים אני אכנס למשרדה של הרופאה מחייך.
רגוע עם החלטה שכה פשוט היה לקבל.
התחבטתי מעט, וקיבלתי הרבה.
הייתי צריך רק להיות קשוב לחלקים שבי.
קיבלתי החלטה, כי הייתי מוכן לקבל.
כל חלק תרם את שלו.
סיכמתי וקיבלתי את התשובה הנכונה.
הזכיר לי אגדה עתיקה.
שאלו את פיתגורס מהם חברים.
220 ו- 284 הוא ענה.
הכיצד תמהו השואלים?
ראו הוא ענה (ואולי היה שם גם חיוך):
סכום כל המחלקים של 220 הוא
1+2+4+5+10+11+20+22+44+55+110=284
והנה הלא תסכימו שסכום כל המחלקים של 284 הוא
1+2+4+71+142=220
היש חברים אמיתיים מאלה?
סכום חלקי האחד הם הזהות השלמה של חברו.
(אני משוכנע שעתה התפשט חיוך גדול על פניו פיתגורס מול התימהון על פני האנשים).
אני אוהב מתמטיקה עתיקה.
היא מפשטת תהליכים.
מצביעה על אפשרויות הטמונות בנו.
מִסְפָּרִים שֶׁמְּסַפְּרִים.
| |
נַעֲרָה בָּחַלּוֹן
בָּחַלּוֹן הִיא מְחַיֶּכֶת
מוּל מַבָּטִי הַסָּמִיךְ
חֲבָל שֶׁלֹּא נִפְגַשְׁנוּ מֵעוֹלָם
מוּל גּוּפָהּ
לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי חוֹלֵם
הִיא יוֹדַעַת אֶת קִיּוּמִי
שֶׁמִּתְעַקֵּשׁ בְּמִדָּה
מוּלָהּ
מִתְקָרֵב לְנוֹכְחוּתָהּ
מְנַסֶּה לְהַקְשִׁיב
אוֹהֵב אוֹתָהּ יוֹתֵר.
אֲפִילוּ לֹא לוֹמַר -
| |
עוד על אמא
סוחט לכתוב על ימים רחוקים של גיל 3. זו חוויה מאוד מעייפת, אך מרוממת. שווה, היה ממש שווה לכתוב את סיפור גן בנימין. הרי החוטים שבהם אני קשור לחיים, לא יכולים להתקיים בלי אותם ימים רחוקים. לִבְנוֹת-הטעם הראשונות של בניין חיי הן אלה המחזיקות את כל הבניין. גם כאשר הוא התמוטט אי פעמים במהלך חיי, הלבנים האלה נשארו במקומן ואפשרו תמיד לבסס את הבניין החדש שבניתי מעליהן.
וודאי שהיום חיפשתי תמונות מאלבום חיי. והנה מצאתי תמונה שצולמה בגן בנימין. שדות הקטן מחייך בתמימות לצלם (וגם לעולם) שהשכיר לנו את שירותי המצלמה וסוס המתכת.
ואיך לא? היום עמדנו בבוקר, אמא ואני והכנו עוגת עניים לבני ביתי החדשים. לקחנו את שאריות הלחם שהצטברו כל השבוע והשרינו אותם בחלב. אמא הסתכלה בפליאה, כי בימים ההם היא הייתה משרה את הלחם במי ברז. נו טוב, השתנו הזמנים וגם המטבח קצת שונה מהמטבח הקטן והריחני של אמא.
לאחר מכן סחטתי את הלחם מהחלב והעברתי אותו לקערה. הוספתי ביצה ולפעמים אני מוסיף שתיים, אם כמות הלחם גדולה. הוספתי כמה כפות של ריבת תות-שדה וערבבתי היטב, עד שקיבלתי עיסת לחם מבריקה ואדמדמה. אמא ליקקה את הכף ועיוותה מעט את פניה. היא ציפתה לריבה "אדומה" של פעם ולא לטעם של קונפיטורה צרפתית מעודנת. חייכתי אליה והתנצלתי שכאן בספרד אי אפשר להשיג ריבה אדומה.
את התערובת טיגנו על מרגרינה במחבת על אש נמוכה. עתה היה לי זמן להתכרבל אל תוך חיבוקה של אמא... חזרתי למחבת כדי לראות שהצד התחתון קיבל צבע חום-אדמדם מפתה, והפכתי את העוגה באומנות על צידה השני. ידענו שהעוגה מוכנה כאשר ריח מתוק הציף את המטבח. לכן גם לא הפעלתי את קולט האדים, שאמא בחנה כל הזמן בפליאה.
לא לגעת בבקשה! הרי אמא לא תרשה לכם ממילא. ואתם תפסידו אם תטעמו מהעוגה בעודה חמה. הטעם לא משתווה לטעמה כשהיא מתקררת. ובאמת, אם שדות הגרגרן לא נמצא, כדאי לשמור את העוגה ליום המחרת. אז טעמה משתבח להפליא.
לעיתים, אני מוסיף מעט ציפורן ויין אדום מתוק כפורטו, המשבחים את העוגה ומענגים את החיך. את היין אני מוסיף בשלב הראשון של השריית הלחם בחלב. את הציפורן לתערובת הסחוטה.
ביקוריה של אמא נדירים.
היום היא הייתה איתי במטבח.
עונג שבת אמיתי היה לעמוד עם אמא במטבח שוב.
| |
פִּירֶה בגן בנימין
מאמא הזכירה את טיילת בת גלים בחיפה, שהייתה יעד השבתות של ילדותי. ובאחת, שלחה אותי לצלליות רחוקות מפנס הקסם של ילדות מתוקה. של קיטש סמיך שחלקו וודאי לא היה ולא נברא. אך כך אני זוכר את הילד הזה בן שלוש וארבע, מלפני יותר מחמישים שנה. ישראל של תחילת שנות ה- 50. בישראל של תקופת הצנע (1949 – 1959) לא היה כלום, אם מתייחסים לרמת החיים הנוכחית. אך הייתה אחווה ואושר פשוט. בלי טלפונים, טלוויזיה, אינטרנט ומסעדות.
לנו הילדים היה את הרחוב. היו כדורי סמרטוטים. הייתה לנו סטנגה ושלוש מקלות (לא שלושה) וארבע אבנים וחמש אבנים ושבע אבנים. היה קלאס וחמור ארוך. היו בּלוֹרוֹת (גולות בחיפאית) פְּצוּצוֹת ופרפריות וראסיות (וכולן במלעיל). משולש ובננה (שלא ידענו את טעמה) היו מוֹר (משחקי גולות). ויוֹיוֹ גם. להירגע היה לנו מישחק חינוכי – ריכוז (אביו של המונופול). היינו מאושרים ולא ידענו זאת וגם אחרת לא.
והיה לנו את גן בנימין.
הגן הזה, שליווה אותי מלידה ועד גיל 8, היה מוסד ידוע בהדר של שנות החמישים. לידו היה בית חולים בתר שם נולדתי, וספריית פבזנר שם היכרתי לראשונה את הריח המתוק של ספרים. שני מוסדות שנקברו תחת בניין תיאטרון חיפה בשנים מאוחרות יותר. שם היה גם גנון איילה שלי, שאיילה אמיתית מטלפיים ועד קרניים העניקה לו את שמו. לפני גנון איילה, הייתה פְרוּמה שאחריה הייתי נגרר כל בוקר. היו בגן בנימין הרבה פְרוּמות עם עגלה ובה תינוק וסביב 4-5 דרדקים. הגדולים אוחזים בעגלה והקטנים יותר בשמלתה. כך בילו עשרות ילדים עם הפְרוּמות שלהם כל בוקר בגן. הספסל שנראה במרכז החלק התחתון של התמונה זכור לי מאותם בקרים, בצבעו הירוק והמתקלף. אפילו עתה אני חש את צריבתו בחום הקיץ את ירכיי הצעירות.
בצהריים הייתה פְרוּמה מחזירה כל ילד לביתו. כשהייתה מגיעה מול ביתי, הייתה מחכה עד שאמא תרד ותחצה את הרחוב לאסוף אותי. הן היו ממלמלות בפולנית כמה דקות ואז היינו עולים הבייתה, אמא ואני, אל ריחות הבישול המתוק. אחד משיאי חיי הצעירים היה היום בו הוכרזה בגרותי והוענקה לי הזכות לחצות את הכביש לבדי. אמא הייתה עומדת במרפסת ומשגיחה שהגוזל החולמני שלה לא יחפש אוצרות דווקא באמצע הכביש. לא שהייתה סכנה גדולה, כי כמה מכוניות הסתובבו בארץ ב- 1951?
גן בנימין של אמצע שנות ה- 30 (ארכיון תור-חיפה). הרבה לא השתנה בגן מאז שצולמה התמונה הזו ותחילת שנות החמישים. רק הצמחיה התעבתה. כך אני זוכר אותו, כמקום שבו שיחקנו בחלומות הטרזן שלנו.
הכל כמעט, סבב בימים הרחוקים ההם, סביב אוכל. כי פשוט אוכל לא היה. להסתובב עם בטן רעבה הייתה מציאות יומיומית. לעבור ליד הקונדיטוריה ברחוב בר-כוכבא היה מכאיב ממש. לחם שחור היה, וגם חלב. וכל השאר היה בקיצוב. כמו כל ילד היינו תאבי מתוק. הוא בא בעיקר בתור ריבת פלסטיק ולחם, ולשבת היינו זוכים במה שקראנו עוגת עניים. שאריות לחם רטוב עם ריבה וביצה, מטוגנים במחבת. מעדן שעד היום אני מכין אותו.
בשר לא ראינו וגם עוף היה מצרך נדיר. פרט למקרים שלאבא הייתה עבודה בכפר חסידים והיה מבריח דרך המחסומים עוף מוחבא במעיל השינל הכבד שלו. קשה להאמין מה שינל אחד יכול להכיל. במופע קסמים הוא היה מהפנט אותנו בחיוכו המנצח, מול פנינו המשתאים והצוהלים. שולף עוף מכיס אחד וירקות ופירות מתוך הביטנה שנתפרה לצורך זה. שיא המופע היה (רק לפעמים) חפיסת שוקולד תוצרת חוץ, שהייתה מייד מועברת לאמא למישמרת. היא הייתה מחלקת אותה למנות מעבדתיות זעירות. לטקס השוקולד של סיום ארוחת הערב - כוס חלב עם שמינית ריבוע שוקולד שהיה ננגס פירור אחר פירור. לאאט לאאאט...
שיא השיאים הגסטרונומי היה בימי שישי. אחר הצהריים, כשהיינו כבר רחוצים ולבושים במדי אתא מדיפי עמילן, אבא היה לוקח אותנו לגן בנימין. אחי הגדולים היו פוסעים לצידו ואני הקטנטן על כתפיו הרחבות. איזו תחושה מתוקה הייתה שם במרומי כתפיו הנושקות לשמים. ממש בכניסה לגן בנימין, סמוך לגן איילה, היה הקיוסק של אייזן, בעל רגל העץ. במשך כל השבוע זה היה קיוסק של גזוז, בייגלה ועיתונים. אך בימי שישי אחר הצהרים עלו ריחות אחרים. ריחות בישול מתוק.
תור ארוך היה משתרך מול הקיוסק כדי לזכות במנה ניכספת של... פירה ושמנת. אכן, אכן. מי ראה אז תפוחי אדמה? ושמנת הייתה הקוויאר של שנות החמישים המוקדמות. על צלחות חד פעמיות מקרטון דק ואפור היו עורמים פירה מתוק ולצידו שמנת כבדה וסמיכה, כזו של תוצרת בית. והטעם? שערי גן עדן. איך אני זוכר את הטעם המשכר של כל כפית (שכמובן הבאנו מהבית) שהתחלקה לגרון התאב ולא שבע. החם הלוהט של הפירה עם השמנת הקרירה והמוצקה.
משם היינו יורדים לבית הכנסת של רבינוביץ', לתפילת מינחה ומעריב. על בטן מלאה ושמחה שכזו, הכל נראה יותר טוב. בעיקר שיכולתי להסתובב בין החוֹרנים המוזרים מול בית הכנסת. מחכה עד שאבא ואחי יסיימו את תפילת מעריב ויאספו אותי, לא בלי גערה חמורה של אבא על ההתרועעות שלי עם ילדי החוֹרנים.
ימים שהיו לפני הפיצוציות, הפלפליות והחומוסיות.
ימים של לפני.
ימים של שורשים.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
