 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2005
ככף יד נפתחת ונסגרת
בצר לי, למדתי להתפלל. להזמין שקט לגופי. בקשה שכזו מופנית החוצה לעולם. לחברים, למשפחה, לאלוהים. למדתי גם כי יכולת הזימון שבי משתפרת עם השנים ועם הצרכים. במיטבה היא כאשר הבית מאיים להתמוטט. כי אז אין ברירה, אלא לשלוח שליחים שלי לכל קצווי העולם בכדי למצוא פרח ולו קטן שישקיט.
בשנים האחרונות למדתי גם להתפלל לעצמי. לשלוח שליחים אל מחוזות נשכחים ואבודים בי. בתקווה שהם אוצרים בתוכם שקט ושימחה, אשר רק מבקשים את מילת הקסם שתשחרר אותם מכילאם. זו הייתה המשמעות הראשונה של החיפוש במסעות המוזרים שאני עורך אל תוך עצמי.
והנה גיליתי עוד משהו. כי לפני שאותם נטושים שבי, מצטרפים אליי למסע העכשווי, הם זקוקים גם לשקט. רק השקט שלהם שונה משלי. אותו החוק פועל בעבר ובהווה, אלא שהחומר ממנו הם עשויים שונה. כמו הפטיש היורד על זכוכית לעומת ברזל לוהט. את הראשונה הוא מנפץ ואת השני הוא מעצב. אותו הפטיש. כך גם אני ודמותי הנטושה.
אני שולח לתחנות חיי שהיו, בקשות ותחינות וחיבוקים. הן מתעוררות, מתמתחות ושולחות למעלה חיי פרץ שהיה אצור בהן. הגל הראשון שמגיע לעורי, אינו נעים כלל וכלל. הוא מטלטל ושורף. מאיים עליי. אך אני הוא זה שפתח את התיבה ולכן אני מקבל את הסערה בהבנה ואהבה. זה אינו מסע בגן של וורדים, אלא אל גן הורדים. וככזה אני מקבלו. מתחזק עם כל גל שמגיע מעומקיי.
וקיימות גם רוחות העבר שאינן מרפות כל החיים. מידי פעם שולחות זעזוע מכילאן אל פני גופי. משחררות לחץ שמאיים לבקע את אשר נזנח. אז גופי מזדעזע ללא יכולת שליטה. מאויים על חייו. לכן החלטתי יום אחד לצאת למסע. מסע שאף אחד לפני עוד לא ערך. מסע אל תוך עצמי שלי. בכדי לברר מה מתרחש שם למטה בתוכי. את מי נטשתי ומה קורה אותו כיום. לא לחכות לגלי הזעזוע האלה שאיני יודע מתי הם בוקעים ולמה.
כף ידי הניפתחת אל העולם, מכילה.
כף ידי הניסגרת בהכלתה, בדרכי למטה.
בדרכי אל לוע הר הגעש שבקירבי.
חוֹף הַיָּם נָטוּשׁ מִשְּׁחַפִים
הַרֹגַע נְשָאָם לְחַפֵּשׂ סְעָרוֹת
צוּקֵי הַחוֹף מַאֲדִימִים לִפְרָקִים
כְּאֲפַרְכָּסוֹת יְלָדִים מְבֻיָּשִׁים
| |
אבא, אמא ואני
שלשום היה יום לא צפוי. כשל תיקשורתי פנימי. אני הייתי עם חגיגת פורים הפנימית שלי, ולא שמתי לב לרוחות מצולקות-עבר, שהתגנבו להן בחשאי מהפשפש בחצרי האחורית. בשעות הערב המאוחרות, ההמולה כבר הייתה רבה. רעש של כיסאות שבורים וצעקות רמות הביא אותי להתעורר מתרדמת האתרוג שירדה עליי.
כשנכנסתי לסלון ארמוני, ראיתי פנים מוכרות של אבא מצעק ואמא שיושבת בפינה. של עוד כמה דמויות שהשארתי מאחור בתחנות חיי. וכולם מתווכחים עם אבא בלהט. אלימות שלא הייתה בי כבר הרבה שנים. הסתבר שאבא לא מרוצה מהדרך שבחרתי לי להעיר נישכחים. להאיר את הספקות וגם לא אוהב את התשובות שאני מביא. הבנתי כי תיקוני לא בדיוק מביא לו שלווה.
נזכרתי.
הכאב היה קשה. יאוש ששכחתי הציף אותי ועלה כריח לא נעים. מה אני עושה ואיכה אני ממשיך.
אין תשובות.
זה שייך למחלקת ה"לא-יודע" שהולכת ותופסת מקום מכובד בספרייתי. אני דווקא אוהב להשתמש בביטוי הזה. מעיד אומנם שאני פוסע בשדה לא חרוש, אך זוהי חלקת האדמה שלי. אני אחרוש אותה כדי שתניב את החיטה הכי משובחה שאני יודע לגדל. ואבא, עם כל אהבתי הרבה אליו, יהיה חייב לראות ולהרגיש את סכיני מחרשתי. הוא לא יאהב את דרך תיקוני, אך אני יודע שייהנה מהלחם שאאפה מקמח החיטה שלי.
למחרת בצהריים נסעתי לסוכנות המכוניות להביא את היפה החדשה לביתי. אני עוד לא מכיר אותה, אנו בגישושי אהבהבים. ואבא ישב במכונית וחייך אליי כל הדרך הבייתה. גם הבוקר, בדרכי לבית החולים הוא הצטרף, מחבק את אמא, משחק בכפתורי חיוכיי, ונהנה עד מאוד.
אני יכול להמשיך בהכנת שדותיי.
השקט שב.
וכן, תוצאות הבדיקות מעולות.
הדרך החדשה של ריפוי שבחרתי, נראית מאוד מבטיחה.
אהבה ו- Care, לעיתים מכאיבים, ולעיתים מענגים.
שלשום התעניתי.
היום התענגתי.
מחר כבר כאן.
גם מחרתיים...
| |
טִרְדּוֹת הַיּוֹם
הַרְפֵּה הַמֶּלֶךְ
מִמַּלְכוּת שֶׁהָיְתָה
מִתַּפּוּחַ נִנְגַּס
מֵאָבִי
וּמִמֶּנִּי
שֶׁבּוֹלֵס אַתָּה
וְאֵין שִׁקְמִים.
רַק חוֹל
וְגַרְגֵּר צְרוּב שֶׁמֶשׁ
שֶׁנִּשְׁפַּךְ
מִתּוֹךְ עֵינִי
יֵהוֹם אֶל יַמְּךָ - -
| |
אצבעות שלוחות
פעם אחת ראיתי אותו.
ואצבעותיו נחרטו בזיכרוני.
נסעתי לתל אביב בכדי לזכות ולראות את האיש הכועס, מקנא
ומעל הכל אוהב.
וכל שראיתי היו אצבעותיו השלוחות.
האצבעות ששירטטו את המילים שהרעישו את עולמי.
אותו איש שכתב על תל-אביב:
יֶשְׁנָן יָפוֹת מִמֶּנָּה,
אַךְ אֵין יָפָה כָּמוֹהָ.
(נשבעתי / כוכבים בחוץ)
הוא הגדיר לי לראשונה את גבול הנשמה:
עַל קַו מִפְתָּנָהּ, כְּעַל סַף נִשְמָתֵנוּ,
הָרַעַשׁ נִפְרָד מִן הָאוֹר.
גם את הלילה הוא צייר חורץ בימים:
הַלַּיְלָה הוּא נְהַר הַיּוֹמַיִם,
אֲשֶׁר עַל חוֹפָיו אֲרָצוֹת מוּאָרוֹת.
היום 35 שנים לפטירתו של המשורר האהוב עלי מכולם.
היחיד והמיוחד.
שְׂדֵרוֹת בַּגֶּשֶׁם הוא שירו האהוב עלי ביותר.
זה השיר שפתח לפני דלת ראשונה בארמון קסם.
שְׂדֵרוֹת בַּגֶּשֶׁם
נתן אלתרמן / כוכבים בחוץ
בָּאוֹר וּבַגֶּשֶׁם הָעִיר מְסֹרֶקֶת.
הַיָּפָה בְּאֱמֶת – הִיא תָּמִיד בַּיְּשָׁנִית.
אֵלֵךְ נָא הַיּוֹם, עִם בִּתִּי הַצּוֹחֶקֶת,
בֵּין כָּל הַדְּבָרִים שֶׁנּוֹלְדוּ שֵׁנִית.
הִנֵּה הַזְּגוּגִית – שְׁמָהּ צָלוּל מִשְּׁמוֹתֵינוּ
וּמִי בְּקִפְאוֹן הִרְהוּרָהּ יַעֲבֹר?
עַל קַו מִפְתָּנָהּ, כְּעַל סַף נִשְמָתֵנוּ,
הָרַעַשׁ נִפְרָד מִן הָאוֹר.
הִנֵּה הַבַּרְזֶל, הָאֱלִיל וְהָעֶבֶד,
נַפַּח הַיָּמִים הַנּוֹשֵׂא בְּעֻלָּם.
הִנֵּה, בַּת שֶׁלִּי, אֲחוֹתֵנוּ הָאֶבֶן,
הַזּוֹ שֶׁאֵינֶנָּהּ בּוֹכָה לְעוֹלָם.
גָּבְהוּ בְּיָמֵינוּ הָאֵשׁ וְהַמַּיִם.
אֲנַחְנוּ עוֹבְרִים בִּשְׁעָרִים וּמַרְאוֹת,
נִדְמֶה – גַּם הַלַּיְלָה הוּא נְהַר הַיּוֹמַיִם,
אֲשֶׁר עַל חוֹפָיו אֲרָצוֹת מוּאָרוֹת.
נִדְמֶה – גַּם אֲנַחְנוּ הַבֹּקֶר נַגִּיעַ
אֶל בַּיִת אַחְרוֹן בַּנָּתִיב הָרָחָב
וְשָׁם עוֹד נִצָּב לְבָדָד הָרָקִיעַ
וְיֶלֶד מַשְלִיךְ כַּדּוּרוֹ לְרַגְלָיו.
בְּאוֹר וּמָטָר הַשְּׂדֵרָה מְסֹרֶקֶת.
דַּבְּרִי, יְרֻקָּה, רַעֲשִׁי!
רְאֵה, אֱלֹהַי, עִם בִּתִּי הַצּוֹחֶקֶת
אֲנִי מְטַיֵּל בִּרְחוֹבְךָ הָרָאשִׁי.
עִירִי הַפְּרוּמָה שִׂמְלָתָהּ מְרַכֶּסֶת.
חִיּוּךְ הַבַּרְזֶל וְהָאֶבֶן עוֹד שָׁט.
הַלָּלוּ אֵינָם שׁוֹכְחִים אֶת הַחֶסֶד
שֶׁל מִלַּת אַהֲבָה אַחַת.
עד היום, 40 שנה לאחר שקראתי את השיר הזה לראשונה,
עונג המילים מצמרר אותי.
את השיר הזה אני קורא לאט.
טועם את המילים.
מגלגל את לשוני סביבם.
טועם בהנאה מילים שכאלה.
הבאת אותי לכתיבה.
ולך אני אומר:
תודה!
| |
האתרוג של Paco
לא פעם אני מזכיר את חברי Paco. את הקשר ללא תנאי שקיים בינינו. הוא יודע את החיים בארץ רחוקה. והוא יודע לחבק אל תוך העצמות. הנה כמה מילים על איך ומאיפה הוא יודע לחבק כך.
בחצר ביתו של Paco יש עץ אתרוג צעיר. בן כמה שנים. Paco הביא אותו מטשקנט הרחוקה, עיר הולדתו. יש לו לאתרוג הזה משמעות רבה שקשה להעביר במילים. מבט עיניו של Paco חסר בכדי לקלוט.
חברי הטוב, נולד בטשקנט. אביו היה ספרדי רפובליקאי שהתנדב ללחום בצבא האדום בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא נפצע בקרב ההגנה על לנינגרד ובבית חולים התאהבה בו אחות רחמניה. הם התחתנו ועברו לגור בטשקנט עיר הולדתה. שם גם נולד Paco. החיים לאחר מלחמת העולם השנייה לא היו קלים ברוסיה, ובצר להם הם היגרו לקובה. שם המשפחה חייתה בדוחק. כל אותן השנים הם ניסו לחזור לספרד. אך הימים היו ימי שלטון הרודנות של פרנקו, וספרד סירבה לקבל אותם משום שאבי המשפחה "בגד" באומה. רק ב- 1978, שלוש שנים לאחר מותו של פרנקו חזרה המשפחה לספרד.
דרך ארוכה היטלטלה המשפחה לאורך השנים. ובכל אותן השנים היה אתרוג. בתחילה היה זה פרי אתרוג מיובש מספרד, שאותו נשא האבא כל המלחמה. כנושא את זיכרון ריח ארצו האהובה. בגן ביתם בטשקנט, כך זוכר Paco, היה עץ אתרוג ענק שהפיץ את ריחו הקסום אל תוך הבית. הוא גדל עם הידיעה שזה ריחה של ספרד. עבורו הריח הזה סיפר על ארץ אקזוטית שכל חצרותיה ורחובותיה מלאים בעצי אתרוג. כשהמשפחה היגרה לקובה היא הביאה איתה שתיל אתרוג מוסתר. אתרוג שהמשיך לקשור את המשפחה לאותה ספרד שחייתה בזיכרונו של האבא ובכמיהתו של Paco. ב- 1978, היגיעו Paco ואימו לספרד. האב נפטר ולא זכה להגשים את חלומו. רק שנים לאחר מכן העלתה המשפחה את עצמותיו לארץ מכורתו.
ו- Paco, הנציח את אביו ואת זיכרון ילדותו ושתל שוב עץ אתרוג בגן ביתו בכפר אחד בהרי אלפוחרה. כלכך רחוק מקובה, מטשקנט. ממשיך לפרוט על המיתר שהוליך את משפחתו חזרה לצור מחצבתם.
לכל אחד יש ריח אתרוג בחייו.
זה הרבה יותר מנוסטלגיה.
אלה השורשים העמוקים שמהם אנו נזונים ואשר מפיצים אור לחיינו.
שאותם נושמים גם ילדינו.
עבורי האתרוג הוא תמימות של ילד.
תמיד אני נזכר בשירו של ביאליק:
אוֹר סַהַר זוֹלֵף בְּעַד הַסְּכָךְ
וּדְמִי עֲלָטָה מְלֹא הַסֻּכָּה.
בַּעֲרִיסַת כֶּסֶף עַל מַצָּע רַךְ
הָאֶתְרוֹג יָשֵׁן שְׁנַת עוֹלָל מְתוּקָה.
גם אצל Paco הייתה זו תמימות של ילד שגדלה לידי עץ מעמיק שורשים.
כוח גדול יש לתמימות ילד.
| |
מגן דוד של פורים
עליתי הבוקר לכפר. בכדי לנוח מהתהלוכות החשוכות.
להגדיל את השימחה שפועה בי. הרי פורים הוא החג היחידי שלא קשור לישראל. החג היחידי שכל סיפורו התרחש מחוץ לגבולות ישראל. ואני כאן, רחוק מישראל, אז אני מתחבר לחג אולי ביתר שאת מאשר לחגים אחרים. לא מוותר, ובונה את השימחה שבי, גרגר אחרי גרגר.
הגענו לבית ורוזנה אצה לראות את אחיותיה וחברותיה. אני עליתי מייד לגג. לשבת ולספוג את שמש האביב ההררית. אין כמו ההרים באביב. קרירות מנקה את כל אשר הצטבר לו באפלוליות החורף. ישבתי לי עם חריץ גבינת עיזים משוחה בדבש. המתיקות השמנונית מילאה כל פינה בפי. מושלם ופשוט. חשתי שלם בחלק הקטן הזה של עולמי.
Paco, ידידי הטוב הגיע וכהרגלו, הצטרף ללא אומר. נותן לי לספוג את הרגע שלי. לאחר זמן פקחתי את עיניי אל תוך חיוכו החם. בידו הייתה בובה קטנה של צליין. עולה לרגל. "שלך הבובה", הוא אמר והושיט לי מכתב חתום. פתחתי את המכתב בפליאה מצפה. המכתב היה כתוב בכתב יד צפוף ובלתי קריא. הפכתי דף וראיתי שסופו כתוב בעברית:
"חג שמח וכשר,
אנטוניו"
חיוך גדול התפשט על פניי. "אנטוניו", אמרתי וכל השימחה הזו שבניתי לי לאיטי במשך הימים האחרונים, התפרצה רוקדת. פשוטו כמשמעו. שני אנשים מבוגרים, רוקדים על גג בית בהרי אלפוחרה. ברקע מי השלגים הזורמים. ציפורים שמשתאות מצעדינו הכבדים. ואנו שותים שימחה.
Paco מכיר את סיפור אנטוניו ולכן יכול היה לרקוד איתי ולגמוע משימחתי. מעניין שהוא הגבר היחידי שאיתו יוצא לי לרקוד. אני צריך לברר עם עצמי ואיתו את הנקודה הזו. עם אנטוניו למשל, אף פעם לא יכולתי לרקוד, כי הוא הרי נשא חלק כבד של ההסטוריה היהודית בחלק זה של העולם.
יום אחד, לפני כמה שנים, נקלעתי לכפר קטן ליד חָאֶן (Jaen, צפונה לגרנדה). חיפשתי איזה חורבות רומיים שהבטיחו גם תבליט מגן דוד. הייתי צמא מאוד ונכנסתי לכפר קטן, להשקיט את צמאוני. יצאתי ממכוניתי וקיפלתי את המראה הצדדית, כמנהג החנייה בסימטאות הצרות של כפרי אנדלוסיה. בזוית העין קפץ לי משהו מוכר. הסתכלתי במכונית שלפני וראיתי דרך החלון האחורי ספר עם מגן דוד מוזהב בכריכתו. סידור תפילה. ללא ספק. אין בספרד סידורי תפילה במכוניות. כמו לחפש באלסקה סברס. הסתובבתי סביב המכונית בחשדנות של צייד המנסה להכיר את טרפו. כלום. פרט לסידור, לא ראיתי שום סימנים מזהים לבעליה של המכונית.
הצמא הזכיר לי מדוע חניתי ושמתי פעמיי לבר שממול. בר אפלולי, טיפוסי לאנדלוסיה הבוערת בחום הקיץ. ירדתי במדרגת הכניסה, נותן לעיניי להסתגל למעבר. תוך כדי התבוננות באנשים שמילאו כמעט כל פינה בבר, התקדמתי והגעתי לדלפק הבר עצמו. המוזג עמד עם גבו אלי. התיישבתי על כיסא הבר וביקשתי, בעייפות של צמא, כוס יין. המוזג הסתובב אליי וכל שראיתי היה חזה גדול ובמרכזו מגן דוד מוזהב וגדול. כל עייפותי התחלפה בתימהון ובחידוד חושים.
בלי לומר מילה, הושטתי את ידי אל המגן-דוד והאיש כמובן נסוג. מתפלא על חוצפתי. התעוררתי כמחלום ושאלתי אותו משהו כמו: "מה זה?". הוא חשב כמובן שאני חוקר את פשר התכשיט והשיב לי שהוא יהודי. "גם אני", מלמלתי. ואז הוא לבש את מבע הפליאה. אנטוניו, קרא לאשתו להחליף אותו בבר, ואותי הזמין לחדר האחורי. הרבה סיפורים שמעתי באותו היום ובימים הבאים. הסתבר שמשפחתו לא עזבה את ספרד מעולם. יהודים שהסתתרו ולא ויתרו על יהדותם וגם לא הוגלו מספרד. יש היום בספרד כ- 13,000 יהודים. רובם ככולם ממוצא ארגנטיני שלא מצאו את מקומם בישראל והיגרו לספרד. יהודים שתמיד היו כאן, יש כמה מאות. יש הגורסים כאלף, ויש המפחיתים ואומרים כ- 300. ואנטוניו היה אחד מהם.
ידידותנו הלכה והתהדקה, ולפני יותר משנה אנטוניו הזמין אותי לכפר הולדתו בצפון ספרד. כפר שרבים מבקרים בו, כי הוא במסלול העליה לרגל, בדרך המפורסמת של Camino de Santiago. זה היה ביקורי השני שם. אך הפעם זכיתי לראות שורשים יהודיים באיזור החשוב ביותר לעולם הנוצרי בספרד. הרגשתי שם כעולה רגל למקורותיי שלי. אל עמי העתיק. שגם במקום הכי נוצרי בספרד היה ועדיין נוכח, עם שורשים עתיקים שעדיין חיים ופועמים. משם קיבלתי את בובת עולה הרגל שהגיעה בדואר. משום מה, שכחתי אותה בבית מישפחת אנטוניו. משפחתו לא שכחה אותי ושלחה את הבובה לאנטוניו. והוא שלח אותה אלי.
חיפשתי חורבות רומיים עם שרידי מגן דוד ומצאתי מגן דוד חי ועתיק.
נושם מולי המסר היהודי הזה, דווקא בחג פורים.
ברור כי מישהו שם מקשיב אליי.
שולח לי את חגיגות מקורותיי גם לכאן.
בובת עולה הרגל - Peregrino
| |
שרוול הפוך
דווקא מתוך שימחת הפורים שמלווה בפריצוּת האביב.
דווקא משם אני חש אותה.
נקודה יוקדת בחריפותה.
לא מרפה גם ברגעים של שימחה.
אני פותח את המגירה ומכניס אותה למקומה.
כמו הגרב שהשתרבבה מתוך המגירה שלך.
אני מרים עוד גרב שמציצה מתחת למיטה והופך אותה על ידי.
וזה מאוד מרגיע.
ההרגשה הזו של הגרב שעוטפת את כף ידי.
תחושת חמימות של מסיכה מגוננת.
כמו לשים את האצבעות במגירה גמכן.
אין צורך לבחון ולוודא שציפורניי עדיין במקומן.
גזרתי את הגרב ובאחת יצרתי שרוול.
ושרוול ניתן להפוך. פעם בימין ופעם לשמאל.
עד שכבר לא ניתן להבדיל מהו שרוול ומהו שרוול הפוך.
ומגיע יום כמו היום.
פורים. שימחה.
ביום כזה השרוול נכנס אל תוך עצמו. מאליו.
כדרכה של תחפושת.
ומייצר את נקודת הכאב מול המון השימחה שבתוכי.
חריף. הרבה חריף.
אני מנחם את עצמי שזו חריפות מדומה.
היא הרי לא קיימת באמת.
אכן.
השרוול ממשיך במסעו, ומצייר לי שרוול הפוך שניתן לראות בתוכו את תחילת היום.
רק בהפוך.
מכל המרחב רק הנקודה נשארת בכיוונה ובמקומה.
היא הציר.
קוף המחט שדרכו אני עובר לעולמות השימחה שבי.
| |
נערת המסכות
אני נגוע באלתרמניה חשוכת מרפא.
וטוב לי שכך.
בעוד ימים ימלאו 35 שנים למותו של האיש המיוחד הזה.
נתן אלתרמן אשר נפטר בכ' אדר ב' תש"ל (28.3.1970 ).
ובמותו, שהיה סמוך כלכך לפורים נזכרתי באחד השירים הקסומים שלו.
זה יום טוב להעלות את זיכרו למי שאוהבו.
בעיקר לנו, שוכני עמק ישרא, אוהבי המסכות.
הָעַלְמָה / נתן אלתרמן
מתוך "עיר היונה"
דֹּם טָוְתָה הָעַלְמָה בַּפֶּלֶךְ
חוּט שָׁנִי כְּרִמּוֹן שָׁחוּט.
וְאָמַר בְּלִבּוֹ הַמֶּלֶךְ:
הִיא טוֹוָה לִי בִּגְדֵי מַלְכוּת.
דֹּם טָוְתָה הָעַלְמָה בַּפֶּלֶךְ
חוּט שָׁחֹר, הַמַּחְשִׁיךְ אוֹר יוֹם.
וְאָמַר הַשּׁוֹדֵד בַּכֶּלֶא:
הִיא טוֹוָה לִי בִּגְדֵי גַּרְדּוֹם.
דֹּם טָוְתָה הָעַלְמָה בַּפֶּלֶךְ
חוּט זָהָב, כְּחַרְבוֹת בָּרָק.
וְאָמַר הַלּוּלְיָן בַּדֶּרֶךְ:
הִיא טוֹוָה לִי בִּגְדֵי מִשְׂחָק.
דֹּם טָוְתָה הָעַלְמָה בַּפֶּלֶךְ
חוּט אָפֹר, הוּא אָבִי כָּל כְּסוּת.
וְאָמְרוּ פּוֹשֵׁט-יַד וָכֶלֶב:
הִיא טוֹוָה לָנוּ בֶּגֶד בָּכוּת.
אָז אָרְגָה אֶת חוּטֵי הַפֶּלֶךְ
הָעַלְמָה, וַתִּתְּנֵם בַּסָּךְ.
וַתֵּרֵד אֶל מֵי הַפֶּלֶג
וַתִּרְחַץ אֶת בְּשָׂרָה הַצַּח.
וַתִּלְבַּשׁ אֶת מַסְוֶה הַפֶּלֶךְ
לְשִׂמְלָה לָהּ, וַתִּיף לָעַד.
וּמֵאָז הִיא שׁוֹדֵד וָמֶלֶךְ
וְלוּלְיָן וּפוֹשֶׁטֶת יָד.
מסכות ותחפושות.
הוא הרי העיסוק המרכזי כאן בישרא.
רובנו דואגים לכסות שלא תסגירנו.
שמות וכינויים.
מסכות.
תחפושות.
אין אומנים כמונו.
מעשי בדיה המכסים אמיתות.
סיפורי חיים העולים מתוך פְּנים רוחש ומבעבע.
ואני מקלף את מסכותיי לאיטי.
אחת ועוד אחת.
בדרכי אל לוע הר הגעש שבתוכי.
חג שמח לכם.
שימחו ועילזו
ואהבו וגם Care אל תשכחו
| |
תודה אבואלה
קראתי לאדון האורות והוא שעה לבקשתי.
ממקום לא צפוי.
הבוקר מוקדם Paco הביא את אבואלה.
היא חלמה עליי בלילה שאני קורא לה ובבוקר ארזה את Paco והגיעה לכאן.
ולא קל לה הדבר.
לא, לא משום יכולתה הפיזית, כי זה כבר איננו. היא רתוקה לכיסא הגלגלים וכל צרכיה ממולאים על-ידי סביבתה.
הקושי העיקרי שלה ושל סביבתה נעוץ בניתוק שלה מהחיים.
היא כבר בקושי מדברת.
מתאמצת מאוד להביע את עצמה. שוכחת את המילים ואת השמות.
והכאב שלה רב.
הבוקר, כך סיפר לי Paco, היא קמה ובבהירות הביעה את רצונה לרדת לראות אותי.
דיברה בשטף שהדהים את כל סובביה.
היא כאן היקירה בנשים.
מחזיקה את ידי.
שוב חזרה לתרדמת התיקשורתית הכואבת שבה היא חיה.
אך עיניה רכות ואוהבות והיא עוטפת.
כך היא מלטפת - עוטפת.
החיים שבה עדיין מפכים למי שיודע ללגום.
יודע כי הרגעים האלה מעניקים לה גם.
תודה לך אדון האורות.
תודה לך אבואלה שאת את.
| |
הַשְׁקִיטֵנִי
אָדוֹן הַשְּׂמַחוֹת
הַשְּׁמוּרוֹת לַפְּתָאִים
שְׁלַח קֶרֶן אוֹר
לְקָפֶה שֶׁל בֹּקֶר
שֶׁנִּלְגַּם בִּשְׁרִיקָה
וּמֻשְׁקָט בַּגָּרוֹן
אֲנִי מְחַבֵּב אֶת טַעֲמוֹ
לִצְלִילוֹ אֲנִי תָּמֵהַּ
וְהַשֶּׁקֶט כֹּה בָּרוּר
עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר
מַה לְחַבֵּב
רַק לְהַקְשִׁיב
אָדוֹן הָאוֹרוֹת
הִנֵּה לִבִּי
מוּשָׁט
לְנִדְבָתְךָ -
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
