 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2005
רוזנה מברכת
אִישִׁי,
פָּנֶיךָ בֵּין שְׁתֵּי יָדַי.
הַמִּלִּים מִתְקַּשׁוֹת לָצֵאת מִמֶּנִּי.
בִּכְלָל, הֵן מִתְרוֹצְצוֹת בֵּין הַלֵּב לַגָּרוֹן.
רוֹצוֹת,
מִשְׂתָּרְגוֹת
אֶל תּוֹךְ לְשׁוֹנְךָ שֶׁלְּךָ
הָעַתִּיקָה.
מְתָאֲרוֹת אֶת אוֹתְךָ
שֶׁהָיָה,
אֶת הַשָּׁנִים שֶׁיִּהְיוּ.
הֵן פּוֹגְשׁוֹת אֲדָמָה שֶׁבְּךָ,
רְווּיַת תְּשׁוּקָה
וּדְמָעוֹת.
כָּאֵלֶּה שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְגַשְּׁמוּ.
שָׁם,
זוֹרַעַת מִלִּים שֶׁבְּךָ.
גַּם אֶת שֶׁלִּי.
לַפֵּרוֹת שֶׁל הַשָּׁנָה הַבָּאָה.
| |
אור הבוקר
בבוקר אני דבק בקצה שלי שדבוק לקצה המיטה. עם חיוך של מי שיודע שהוא קרוב להרים, ונושם אדי ים שבאים להריח אותי גם. הם מפרפרים אלי מנגינת ציפורים שמציירת בי חיוך עוברי של עיניים עצומות.
בבוקר אני מגיע לשולי המיטה, לקמטים בסדין שלא ידעתי שאני יודע לגהץ. כאשר את במיטה איתי, אני נזהר מלהגיע למקומות האלה. כי בחסות הרוח העולה מהים ומתנגשת בזו היורדת מההרים, עלולים קמטים לגבוה כגבעות. כהרים. להתפלץ מולך.
הרגעים הספורים האלה של בוקר שקוף, קורמים אותי בעורו הלבן. עור שאיתו לא מסתובבים ברחוב. כי יש מי שינסה לפשוט ממני את המילים השקופות. כאומר, שלי הן, מחוף הבית שתמיד אני רואה בנוף החולף מול ליבי.
כמו פרפרים הן לרגע נלכדות אל תהום משפכי הרווחים. נאחזות בייאושן בפסיק ובנקודה. שואלות וקוראות, רגע לפני הנשייה.
היום הלכתי בעקבות הקמטים.
ראיתי שם מילים חבויות במנוחתן.
דמיינתי את לידתן.
מתוך אגם מילים.
עתה אני שקט.
לא כמו במחצית הלילה, בשולי האגם, כאשר הסיוט צייר אותי מאבד מימד בין כֶּסֶה לְעָשׂוֹר.
שֶׁקֶט שֶׁמַּרְגִּישׁ כְּמוֹ כַּדּוּר מִשְׂחָק.
רַעַשׁ אֶחָד מוֹסֵר, עִם חִיּוּךְ מְלַגְלֵג,
שֶׁקֶט שֶׁבִּי,
לְרַעַשׁ שֶׁבַּזִּכָּרוֹן הַמָּרִיר.
וְהוּא מַשְׁלִיכוֹ חֲזָרָה מֵעַל רָאשִׁי -
דֶּרֶךְ לִבִּי.
שֶׁקֶט מְאֹד מְטֻלְטָל.
שֶׁקֶט מְבַקֵּשׁ אֶת הַשֶּׁקֶט.
| |
מתעוררת
נהדר לי למחזר פוסט שכתבתי, אך בכיוון הפוך.
בכיוון בו מתעוררים זרעים מתוך תרדמת חורף.
אבואלה מתעוררת מתוך הפְּנים שלה.
מאז שהתרסק לה האגן, שום דבר כבר לא היה אותו הדבר.
ניגזלה ממנה התנועה.
האישה הקטנה הזו שהייתה כפקעת אהבה מהלכת.
שניהלה את ענייני משפחתה והכפר ממרום שנותיה, בכוונה ובאהבה.
האישה הזו נגמרה לנו בין האצבעות.
מאומה לא סייע.
לא אוהביה.
לא אהוביה.
לא הנכדים.
וזה עצוב היה מאוד מאוד.
ללא אבואלה, חיינו לא היו כאן.
ללא אבואלה הפסדנו בכל כך הרבה דברים.
איתה זכינו יומיום.
החומות החוצצות בינה לעולם גבהו מידי.
כל יום השימחה פחתה.
גרגר פחות.
כזה שלא נראה.
אך אני הרגשתי את חסרונו.
לחוכמתה ולאהבתה כמהתי.
ובחודשים החדשים היא מתעוררת.
הופכת את שרוולי חייה אל האור.
אוכלת שוב לבדה.
משוחחת בעיניה ובלשונה.
מבקשת חברה.
משתתפת בקורס לשיפור הזיכרון.
חזרה לשיר את שיריה.
מחזקת את שריריה שנרדמו לשנה.
ולוואי והייתי יודע את הסוד.
לאן הלכה ומאין היא שבה.
ועל איזה גלים נסתרים היא עולה מצלילתה.
עטורה שוב ביופייה וחכמתה.
נראה לי שביכולת החיבוק שלה טמונות מעט תשובות על מקורות העוצמה שבאישה הזו.
אני עדיין נרעד וסחרחורת חולפת אותי כגל נעים:
"אני לא יודע כמה זמן זה נמשך, רק זוכר את החיבוק שהתעוררתי אליו. אישה קטנה מחבקת ללא קול. חיבוק שנוגע בכל מקום כמוס שהיה בי. אני זוכר עוד רגע של קינאה גדולה שאחזה בי. קינאה לאָמור שידע את החיבוק הזה חמישים שנה. ואז התעלפתי. כי אף פעם לא ידעתי חוויה כזו. לא נורא, כל זה התרחש בבית חולים."
שמח לי...:-))
| |
דרומה מגרנדה
דרומה לגרנדה - סיפרו של ג'ראלד בְּרֶנָאן, הביא אותי לכנות את הבלוג כמקום הנמצא "עוד יותר דרומה מדרומה לגרנדה". על אודות האיש והסופר ניתן לקרוא ברשימות תחת תחנות ומראות. הוא חי בכפר קטן ועני בשם דְיֶיחֶן – YEGEN בלב אלפוחרה. לאחר מותו הוא הפך לאגדה אנגלית ואפילו אגודה הוקמה על שמו. אני משער שמסעות תיירים אנגלים, אשר חפצו להכיר את מחוזות ספריו הם אשר הביאו את גלי ההגירה הבריטית לדרום ספרד. מראה טיפוסי בהרים לראות קבוצה אנגלית בטראק בעקבות פרק זה או אחר מספריו.
כשהגעתי לאלפוחרה כמעט הדבר הראשון שהעניקו לי הוא סיפרו "דרומה מגרנדה". מאז הספר גם הפך לעלילה קולנועית יפה (אשר לא הגיעה לישראל) ושמו של ברנאן נהיה ידוע בספרד של היום. ספריו מהווים בשבילי מדריך תיור וטיול לאלפוחרה ואנדלוסיה של לפני 80 שנה. אין מרתק מאשר לטייל עם מבטו על החיים שהוא פגש. להסתובב בתוך ראשו של אנגלי צעיר, בראשית המאה ה-20, הרואה עולם חדש כצד הלא מוכר של הירח.
אחת החוויות היותר מעניינות שחוויתי בעקבות ספריו, הוא הפרק העוסק בבתי הבושת בעירי. הפרק ניכתב לפני יותר מ- 80 שנה. ברור שבדקתי את המסלול. איך יכול היה הגבר שבי שלא? להפתעתי גיליתי כי חלק מהמקומות עדיין משמשים כבתי בושת. בתי בושת עם מסורת ואגדות...
ולמה אני נזכר בו עתה?
כי באחד מגיחותיי האחרונות לכפר בהרים, ראיתי איש אנגלי בודד עומד ומדבר לקבוצה קטנה של אנגלים. טיילי הרים כמובן. קל לזהותם לפי מקל ההליכה של אנשי ההרים, אשר ארוך כמעט כמידת הגוף. אני אוהב את האנגלים שמגיעים לאלפוחרה. אנשים מחפשי דרך ונתיב בהרים. כמוני.
עצרתי להקשיב ומייד התחלתי לחייך והחיוך הפך למעטה צחוק לא נישלט.
הנה כמה פכים מדברי האיש האנגלי המזדקן:
- המחלה המידבקת הנפוצה ביותר בעולם היא עששת השיניים.
- גופות מתים של היום מתפרקות בקצב איטי יותר משום הכימיקלים ותוספי המזון שאנו צורכים היום.
- מגיל 30 עד גיל 70, האף עשוי להתארך ולהתרחב בכדי מחצית האינץ'.
- כל תא דם אדום חי בממוצע 4 חודשים ונע בין הריאות לרקמות כ- 75,000 פעמים, לפני שהוא חוזר ללשד העצמות למצוא את מותו.
כשהוא הגיע לעובדה הבאה לא יכולתי להאמין שבאמת אני באלפוחרה:
- ישנן עדויות כתובות המדווחות אודות אנשים שמנים מאוד שנשארו לשבת על האסלה בבית השימוש במטוסים, בזמן שהדיחו את האסלה. הם ניזקקו לניתוח בכדי להשיב את פי הטבעת פנימה למקומו.
הזוי לחלוטין. בכל מקום, ועוד יותר בעיקול דרך נידח בהרי אלפוחרה.
האנגלים הקשובים הנהנו בהסכמה רצינית לדברים.
ואני נמלטתי למכונית בטרם אביך אותם ואותי.
וכל שנשאר לי לומר: אנגלים!
באמת לא כוס התה שלי.
| |
פוסט על אהבה ושינאה
יש ואני כותב כאן עם דמיון. כמו להשתמש בבגדים אחרים. לא שלי. מבלי לשים את עצמי באמת בהם. זה לא קל, כי אני חייב להתאים את הבגדים החדשים, עוד לפני שאני מייצר את עצמי הדמיוני. יחדיו אני מייצר את הסיפור. זוהי כתיבתי המנותקת.
רוב כתיבתי כאן היא השתדלות שונה. אני משתדל לכתוב את רגשותיי וחוויותיי כמעט באונליין. זה אתגר לא פשוט. אני פושט את בגדיי (שלי ושל האחרים), ועומד בפינת החדר. בוחן את כליותיי וליבי ומספר על כך. לי קשה המשימה.
המציאות שלי כאן, מייצרת תמהיל של כל קשת הגוונים האפשרית בין שני מצבים אלה. טעמו של המוצר משתנה בהתאם למגוון המרכיבים שאני בוחר להשתמש בו.
נזכרתי ביום אחד, בשעת בוקר מוקדמת. כאשר היגעתי להיעטף בין זרועותיה, היא לחשה לי: "ואיך אתה כותב אהבה?"
אז איך?
כאשר אני כותב פוסט של אהבה (לא על אהבה),
וודאי שאיני צריך ליצור את עצמי, לפני הכתיבה.
אך אני כן מכין את ביתי למשכן האהבה.
לרהיטי המילים.
איני בוחן את כליותיי וליבי.
אך כן פושט את בגדי החולין שעלי.
פעמים התפתיתי להתעטף בבגדיי המדיוויאלים הצבעוניים.
היום אני יודע אחרת.
עירום וערייה.
ערום נולדתי לאהבה.
כי אז צבעי היופי של חיי פורצים ועולים.
כי אז השלם משלים את חלקיי.
מפכה את חיי.
כי אז אני מזהיר בכל היופי שאהבה מעניקה לחוסים בה.
מתעוררת מריבצה מנורת קסמים שבי.
מחייה במפגשה הקסום בנפש.
בגוף.
כאשר אמר החכם באדם (מִשְׁלֵי פרק ד, פסוק ו):
אַל תַּעַזְבֶהָ
וְתִשְׁמְרֶךָ
אֱהָבֶהָ
וְתִצְּרֶךָ
אה, ומה על שינאה?
אני יודע מעט מאוד על שינאה.
בעיקר מדברים שאני שומע וקורא.
כך היא כתבה לי אתמול:
אני יודעת שאתה שונא אותי
אבל אני לא
וזה תענוג צרוף
דווקא כאשר סיפרתי על אהבת אָבְוּבְנוֹ...
יש אנשים שמגדירים את מילות תגובתם לפי מילון שדפיו חסרים אצלי.
כי אני, מה לעשות, יש בי כזאת נכות.
נעקרה ממני השינאה ועברתי השתלה של אהבה ו- care.
איני יודע אחרת.
כנראה שמאוחר מידי בשבילי לדעת אחרת.
זו הבנה המעבירה בי גלי שימחה עמוק עמוק בתוכי.
| |
פריחה
כמו שני מתגוששים בזירה חדשה. בוחנים זה את כוחו של זה.
מנסים לבצע את כל התרגילים שאותם למדנו ושיננו ימים ארוכים.
כך בני הצעיר ואני, בחיינו המתחדשים יחד.
ומנגד נמצאת רוזנה שההתגוששות הזו זרה לה.
היא יודעת פשוט לחבק ולעטוף ולהושיט יד כשצריך.
מפתיע.
היא לא קראה מהספרים המספרים לנו איך וכיצד להתנהל בחיים.
היא גם לא הייתה חברה בשום קבוצה מרפאת נפש או גוף.
אך היא יודעת את הצעדים הנכונים לחולל בחיים.
אנו רוקדים בזירה אחד סביב השני והיא פשוט מוציאה מאיתנו את האהבה.
שלושה שבועות הוא כאן בני ושלב ההתגוששות הסתיים.
כך זה נראה לפחות.
כך זה מרגיש גם.
אתמול רוזנה הייתה כל היום עם אחת מאחיותיה.
ואני הייתי נטו עם בני.
יצאנו בצהרים לשוטט בעיר הסמוכה.
להמשיך ולצייד את חדרו.
אני לומד על מערכות קול מקצועיות.
הוא לומד ממני על מערכות השקיה ביתיות.
הוא מלמדני על אהבתו לרהיטי קש.
ואני מרצה על האיכויות הנסתרות של וילונות מסורתיים.
רוב הזמן אנו הולכים חבוקים.
לעיתים הוא מלטף לי את הזרוע.
אני קשוב.
הוא גם.
אני מגניב נשיקה לצווארו.
הוא מקבל.
טוב.
פשוט טוב להיות כך ביחד.
להעביר את השעות של ביחד פנימה.
שבנו הביתה והחלפנו אביזרי השקיה בפטיו.
האוויר הטוב שהבאנו מבחוץ, חייך את הצמחים.
בלילה ראיתי שהניצנית הקטנה פרחה שוב.
היא לא פורחת בסתיו.
היא אמונה על פרחיה רק באביב.
| |
אֲלַכְסוֹנִים
נרות השבת בהרים,
יש להם חלומות שמתגשמים אחרת.
היה לי ברור היום עם אור שקיעה סגולה,
שהתלכסן אל תוך אור הנרות.
צובע עוד שבת בהרים.
אחרי שקיעה.
ירח מלא,
מנסה להידחף מבעד לחרכי הקש של מסעדה בהרים.
מבעד לצוהר שפתחנו.
אֲלַכְסוֹנִים
בְּאִטִּיּוּת אַתְּ מְלַכְסֶנֶת
מַבָּט רָעֵב
חוֹפֶנֶת אוֹתִי
בֵּין עֵינַיִךְ
| |
ארץ אין עב
דברים שרציתי לומר.
אני עומד היום כאן בארץ מחורצת.
במעלה המדרון אני נאחז. מתאפשר לי להיאחז.
המדרון מתחתי נראה פחות מאיים.
רחוק יותר הוא נראה כמעט חלק.
מבטיח.
הוא כמובן מזייף וממעיט.
ההר ממולי רחוק מספיק בכדי לשלוח אלי מראות חלקים של חום וירוק.
הוא מחביא מעיניי הרחוקות את פינותיו החרוכות.
את הלועות שהלך לא זהיר ייפול בהם.
איך לעזאזל הצלחתי לצאת מלוע שכזה.
הרי יש אומרים שהם עמוקים דיים להכיל רבים מהנעלמים.
אולי ניפלטתי מהצד השני שלהם.
כאנטיאדם מאנטילוע.
ההר ממולי נצבע בצבעי שקיעה מלטפים.
מנסה לומר שלא היה ולא נברא.
כי הבוקר יאיר עלי ואני אתעורר מתוך חלום רע שלא היה.
ואני מתריע ממולו ויודע בבהירות לא מרחמת את אשר היה ועדיין הווה.
שום צבעי סגול רכים לא יכולים להסתיר את האש הרכה שבישלה אותי במחצית חיי הראשונה.
ריככה אותי והכהתה את עיניי לבלי ראות.
מבלי לחוש את הנפילה אל תוך הבור.
לא רק שנפלתי, אלא אף לאחר שכבר התעופפתי כאבן שעומדת להתנפץ, גם אז סברתי שהמעוף נפלא.
כן, הרי אני הייתי תמים וצעיר ורך ומרוכך.
איך יכולתי לדעת להיכן מובילים כחש וחוסר מרפא.
תחבושות ממוגלות שאף אחד לא טורח להחליף.
ותרופות שאין.
וחיבוק שאף הוא לא היה בנמצא.
רק מעוף נעים ומחוייך שלאחר מפץ גדול.
של אבן מתרסקת שוב ושוב.
של ילד שלא זכה ואולי אף לא יזכה כנער.
של נער שאמנם לא זכה והתנהל כעיוור שמח.
שמח על שנטשו אותו.
בונה את מגדליו בחשיכה.
מחפש את חדוות הדחויים.
שם הריח פחות דוחה.
שם הפצעים נעלמים ברקע שולי החיים.
שם נופלים ונופלים ונופלים.
ויש הנפלטים שוב.
מכוח דחייתם את האין.
כמוני.
מכוח יש שאיני יודע מהיכן היה בי.
דברים שרציתי לומר אודות התחנה השנייה.
רק כך יכול אני לומר אותם.
עדיין.
ובינתיים,
אני לוגם מעט מים.
אני מביט סביב סביב בארץ הזו שאת חריציה וסלעיה אני לומד לאהוב.
שקיעותיה לא מאיימות כמו פעם.
למדתי כאן שוב לחייך.
| |
יער שעם
יצאנו ביום שישי בארבע בבוקר, בכדי לחלוף על פני הפקקים של מלגה.
לא אוהב את מלגה וכל הקשור אליה. פקקים וגוש אורבני של למעלה ממיליון תושבים. זר לספרד לו נקלע לכאן, היה משוכנע שבאנגליה הוא. עשרות תחנות רדיו המשדרות באנגלית. מאות אלפי אנגלים המבקשים לנוס מארצם ומביאים אותה לכאן. הנוף ספרדי, השלווה כבר איננה, האנגלים ניצחו.
חלפנו בזמן ולאחר אסטפונה התחלנו לטפס להרים. הנוף המשתנה באחת מערסל כמה מכפריה הלבנים של אנדלוסיה. מתחבאים בין צוקים ומבהיקים בלובנם הנקי והמסויד. הארץ היבשה מראה את עורה המתקלף, לאחר קיץ יבש שהביא בצורת קשה אשר כמוה לא היה מזה שישים שנה. המאגרים ריקים ומפעלי התפלת המים עובדים במלוא הקצב. יערות חרוכים שפוצעים את הנוף. שריד לשריפות הקיץ הקשות מזה עשור.
מבט מקצה יער שרוף אל כפרים לבנים
פשטות רחוב לבן
המשכנו לעלות במעלה ההרים וחצינו את קו האלף מטר. האוויר נהיה שקוף יותר. הקרירות צרבה את הריאות. הסתיו כבר כאן. ביום קריר ובלילה ממש קר. הסוודר והמעיל לא נשארו מיותמים במכונית.
באתי לנוח ולאגור אוויר צלול בדמי. אך איך אפשר ואנו רק במרחק 10 ק"מ מיער אלוני השעם הגדול בספרד. משהו כמו מיליון דונם של יער הררי ברום של כ- 1000 עד 1500 מטר. המראות משגעים. העצים מאדימים בכתום הטרי שמתחת לקליפת השעם אשר לא מכבר קולפה מהם. גם יער מסחרי וגם שמורת טבע. איזון נהדר בין אדם לטבע. כבר מאות שנים שכך היער משמש את האדם. והאדם מחדשו ושומר אותו ואת בעלי החיים.
ומקרוב
ערמות השעם
ושקט שם. שקט של הרים ורוח שמנגנת את צמרות העצים. להתפרקד על האדמה הלחה מטל הלילה ולתת לקרירות המנגנת הזו לחדור ולחדור. עד שאין לך בדיוק גוף, אלא עוד חלק ששוכב על האדמה, אך באמת לא יודע להכות שורשים. רק שורשי כמיהה הוא שולח.
חוויה ייחודית מאוד וחלום קטן שלי שהתגשם. להיות ביער עתיק של אלוני שעם. אני אשוב לשם. משהו בי שם התחבר מצוין לאדמה ולעצמי.
| |
תודה לכם
גם כתבתי על המייל שקיבלתי.
גם טליק כתב מחשבות בלוגריות.
והכי, כי פנסאית כתבה פוסט פרידה נוגע ללב.
אלה הביאו אותי לכתוב מדוע אני כאן.
טוב, כתבתי עוד במהלך היום וחשבתי שזה לא הכי מעניין, אך הנה זה התחיל לעניין אותי והחלטתי לפרסם.
הגעתי לכאן לפני שנה וחצי.
חיפשתי מקום לאו דווקא בכדי להתבטא.
את זה אני עושה כלכך הרבה שנים.
חיפשתי מקום שבו יגיבו אלי אנשים מחוץ למעגל חיי הקרוב והרחוק.
אומנם הייתי בפורומים כאלה ואחרים, אך אף אחד לא סיפק את רצוני לתגובות.
רציתי לשמוע ולהקשיב לאשר יש לאחרים, שאינם מכירים אותי, לומר על החיים שאני אפרוש לפניהם.
אז נתתי צ'אנס גם למקום הזה –ישרא.
כלכך משונה לי לכתוב שנתתי צ'אנס למקום הזה.
היום אני יודע כי המקום הזה נתן לי.
חיבקני והיפרה את חיי.
טוב, אך כך חשבתי על ישרא בטרם הצטרפתי.
כן, פשוט באתי להשמיע בכדי לשמוע את האחרים.
היום אני יודע, כי ייחודו של ישרא כבמה לכתיבה היא במערכת התגובות שלו.
גם מבחינה טכנית וגם משום איכות האנשים כאן.
לפחות בבלוגים שאני מתארח בביתם.
אני חושב שזה מה שמפרנס רבים מהיושבים כאן.
מערכת התגובות.
לא ידעתי אז על האנשים הנפלאים שכאן.
לא ידעתי על האהבה שהאנשים כאן יודעים לתת ולהעניק.
לא ידעתי על התמיכה ללא מצרים שקיימת כאן.
על חיוכים וחיבוקים ונשיקות לא ידעתי.
את כל זאת למדתי כאן ודי מהר, לשימחתי.
כן, יש כאן גם כתמים קטנים בצורת תגובות בוטות ומיילים מורעלים.
אך באמת, הם בטלים בשישים לעומת כל הטוב המעניק והתומך שקיימים כאן.
המייל שקיבלתי אתמול, יחד עם הרהורי טליק ופרידתה של פנסאית העלו בי שאלה פשוטה.
אז מה אני עושה כאן?
התשובה היא פשוטה למדי.
אני כאן לשקם את חיי.
אני זקוק לכם אנשים יקרים למען התגובות.
אני זקוק להשתקפות שלי בעיניכם.
למראה שאתם מציבים לי.
יש ואני זקוק לתמיכה ביום קשה.
יש שאתם מאירים את יומי בחיבוק וחיוך.
וכל אלה באים לידי ביטוי בתגובות.
ועוד לא סיפרתי על החברויות שזכיתי לרכוש כאן...
לכן אני כאן וממשיך.
לכן אני ממשיך ואמשיך עוד.
זו הזדמנות נאותה לומר תודה.
תודה גדולה גדולה על כל מה שעשיתם עבורי בתקופה שאני כאן.
על הסיוע העצום שלכם בדרכי המתחדשת.
הרבה אהבה ו- care יש בישרא...
קצה יער האלונים וגבעת שיש מעוננת
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
